אקדחו של צ'כוב || ליאן, עכשיו גם בפורום הפאנפיקים

[Masha Rostova]

דירוג: PG13

ז'אנר: מתח, מסתורין

ויתור זכויות: ג'יי. קיי. רולינג

הערות: הפאנפיק הזה הוא אחד מתוך שניים שעלו לי בראש שהרגשתי שאני חייבת להעביר בכתוב. הוא יתרכז בנושא חשוב מאד שעולה מדי פעם למודעות, ואני מקווה שאני אצליח להעביר את הנקודה כמו שצריך.

חשוב להבהיר, חלקים בו יהיו לא פשוטים לקריאה, והפרקים הראשונים צפויים להיות טיפה יותר איטיים, אבל ככל שהעלילה תתקדם יובהר יותר לאן אני מתכוונת להוביל את הסיפור הזה.

הפאנפיק הזה נאמן לעלילה עד סוף הספר השביעי, ומשם הוא די AU. אם חלק מהעובדות לא מסתדרות כמו ב"הילד המקולל" זה בגלל שכך תכננתי את זה.

קריאה מהנה.

זה היה בוקר קיצי חמים בעיירה הוגסמיד. שדרות הערבה, שמשני עבריה עמדו בצפיפות בתים בנויים עץ, בעלי ריח מוכר ומיושן, הציעו אווירה רגועה ושקטה באותו בוקר של סוף יוני.

שרלוט התעוררה בשעה מוקדמת לקול בכיו של בנה הקטן לואי. אביו כבר יצא לעבודה מוקדם בבוקר, והיא, שרלוט, נותרה כמו תמיד לטפל בבנם ולדאוג למטלות הבית השוטפות.

לא שהייתה לה התנגדות. החיים בהוגסמיד היו פשוטים וסתמיים כמו שרק אישה כמו שרלוט יכלה לרצות. ברט עבד משעות הבוקר עד שעות הערב המאוחרות במשרד קטן ואפלולי, סניף של משרד הקסמים המרכזי, בעבודה שכללה בעיקר פיקוח על "תאונות קסם" של קטינים והרבה ניירת וכאב ראש.

שרלוט הכירה את ברט כשבע שנים קודם לכן, לאחר שאיבדה את אביה במלחמת הקוסמים השניה. לא שהיא הייתה קשורה לטרח הזקן באופן מיוחד, אבל מותו השפיע עליה יותר משהייתה מוכנה להודות. את אמה הנוטשת היא לא זכרה היטב.

לאחר שסיימה את השכלתה בבובאטון היא חזרה לבית אביה כדי לדאוג לו, כמו איזו גמדונת-בית מזורגגת. אך כששארלס נרצח בידי אוכלי מוות באחד מחודשי החורף של אותה מלחמה ארורה, שרלוט ארזה את חפציה ונפרדה מהפירנאים הצרפתיים לכל הרוחות.

את ברט היא הכירה מספר חודשים לאחר מכן, ובהליך זריז השניים התחתנו והקימו בית שקט בהוגסמיד. לואי נולד לפני מספר חודשים, וזו הייתה התקופה היפה בחייהם.

הדבר היחיד שהעיב על אושרה של שרלוט הייתה משפחתו הארורה של ברט.

את אמו ויולה שרלוט לא סבלה, ואחותו של ברט הייתה בעיניה היצור המאוס ביותר עלי אדמות. רק אתמול היא שגרה את עצמה אליהם באמצעות הפלו, בלי להודיע מראש, כמובן, ובמשך כשעה וחצי ניסתה שרלוט להיפטר ממנה, לאחר שזו צעקה על ברט במשך שעה ארוכה. צעקות שכללו הבלים על הצורה בה הוא מנהל את חייו, החינוך הלקוי שהוא מעביר ללואי וכל מיני שטויות מטופשות כאלו.

"בצורה שבה אתה מגדל אותו," הטיחה בו ג'אסטין, "אפילו בסלית'רין לא ירצו בו!"

לאחר שברט לא נותר כמו גרגויל ושתק לה, השניים הסתגרו במשרד הביתי והצעקות רק גברו. לג'אסטין וברט היו עניינים בלתי גמורים, ששרלוט ידעה מה מקורם אבל התעלמה מהם בהפגנתיות.

מי היא בכלל חושבת שהיא, הג'אסטין הזאת, שבאה ומנסה לנהל את חייה? שרלוט מעולם לא העבירה ביקורת על איך שזו מגדלת את התפלצת שלה. שרה קיבלה את העובדה שהיא בסך הכל ילדה בינונית – אפילו בהפלפאף יסתכלו עליה כעל עוף מוזר בקצב הזה.

"האמ!" שרלוט פלטה באופן מתנשא כמעט. היא התארגנה בזריזות וירדה לקומת הקרקע, ממהרת להכין ללואי את דייסת החיטה שלו, בעוד הוא משתעשע עם שרביט הצעצוע שמקסין קנתה לו לפני שבועיים.

בזמן שלואי אכל בתיאבון, נותרה שרלוט למחשבותיה, שנדדו בכיוון אחד. היא לא תיתן לג'אסטין הארורה לשבש לה את החיים. אף אחד – אף אחד – לא יפריע לה יותר.

--- כחודש וחצי לאחר מכן---

הרמיוני גריינג'ר וויזלי הייתה עסוקה בקריאת התקנות החדשות לאילוף ולטיפול בחיות פלא כשהאח מאחוריה השמיעה קול פיצוץ, ומכאן היה ברור שהיום הזה הולך להדרדר.

היא קודמה במשרה לפני קרוב לחודשיים, ואפשר לומר שזה היה אחד מהדברים הטובים הבודדים שקרו בחייה בזמן האחרון.

רון נסע לשליחות, בקרה בדורמשטראנג, מכל המקומות, ולהרמיוני לא היה מושג מתי יחזור. הם נפרדו זה מזו בנשיקה וגעגוע לאחר שהרמיוני התוודתה בפניו שהיא בהיריון.

זו הייתה בשורה מתוקה- מרה, מהולה בחשש רב. הרמיוני עוד סבלה מסיוטים מההיריון הקודם שלה. ההיריון בכללותו היה בסיכון ותחת ביקורת המרפאים הטובים יותר בקדוש מנגו, אבל רוז הקטנה שלה נולדה חולנית ומצומקת, ושום ניסיון להציל אותה, באמצעי קסום או מוגלגי, לא עזר. בתה נפטרה כשהייתה בת שבוע בדיוק.

זה היה לפני מספר שנים, והטראומה עוד הייתה טרייה בראשה של הרמיוני. זה כמעט שבר את נישואיה עם רון, העובדה שלא הצליחה להתגבר על מותה של התינוקת.

היכן שלא יכלה לתקשר עם רון באותה תקופה, הארי וג'יני היו חבלי ההצלה שלה. הם היו שם במקום שבו רון התקשה להיות, תמכו במקום שהיה נראה שאי אפשר היה לתמוך, ועזרו לה להתרומם מעלה. בזכרונה של הרמיוני עלה לפתע זכרון מר- מתוק, בו הארי הבטיח כי אם תוולד לו ולג'יני בת הוא יקרא לה על שם רוז, בשם ראשון או אמצעי.

הרמיוני התייפחה בזרועותיו שעה ארוכה אחרי שאמר לה את זה.

אך גם זו הוכיחה עצמה כנבואה שלא תתגשם לעולם.

בלילה ארור אחד לפני כמעט שש שנים, קיבלה יחידת ההילאים של הארי התראה חמה על קבוצה של אוכלי מוות סוררים שנפגשו מדי ערב באחד מהמרתפים של סימטת נוקטורן, זוממים לנסות להביא בשנית איזה גלגול נשמה קלוש של אדון האופל. מובן היה שאין כל סיכוי שתוכניתם תתממש, אבל עצם קיומם של אותם מפגשים גרמה כאב ראש רציני למשרד הקסמים, ובמיוחד לראש המחלקה. במיוחד בהתחשב בעובדה שהם היו בטוחים שכל אוכלי המוות נתפסו ונשלחו לאזקבאן לאחר נפילתו של וולדמורט.

בשעת לילה מאוחרת היחידה פשטה על המרתפים, בלי לדעת שמדובר במלכודת מתוכננת היטב. אוכל המוות הראשי, קוסם פסיכופת וסאדיסט בשם ניקולאייב, דאג לפיצוץ שנשמע למרחק עצום. עד ימים אלה לא היו בטוחים איזו קללה מטורפת זו הייתה שגרמה לנזק, הרס ומוות עצום שכזה.

כאחד-עשר הילאים נהרגו במארב המתוכנן, יחד עם עשרים ושניים אוכלי מוות. אלו שנותרו בחיים נתפסו. אבל הארי פוטר... אומרים שנקבר תחת הריסות אבני המרתפים. מעולם לא הצליחו להשיב את גופתו או לאתר אותה. המושיע של עולם הקוסמים, הם אמרו אז - מת מוות נוראי.

הרמיוני עוד זכרה את זעקות השבר של ג'יני פוטר כשהתבשרה שבעלה לא ישוב עוד מהמשימה. זה היה מחזה קורע לב.
לג'יני לא הייתה נחמה, ולאחר ימים ארוכים של התקפי היסטריה ודיכאון, הסובבים הפסיקו לנסות לספק אותה. עצם העובדה שעיתונות הקוסמים והרכילות בסמטת דיאגון המשיכו לדבר ולדוש בטרגדיה הנוראית של שושלת פוטר, ושמשפחתה שלה לא יכלה לנחם את ג'יני, כל זה העביר את הנערה הצעירה על דעתה.

בפעם האחרונה ששמה של ג'יני עלה על שפתיה של הרמיוני הייתה כשהיא דיברה עם רון עליה לפני שנים, והוא אמר בעיניים דומעות שאחותו אושפזה במחלקה הסגורה של הקדוש מנגו.

הדבר מרתיח הדם ביותר היה, שמשפחתה של ג'יני עצמה נמנעה מלבקר אותה. אמרו שהיא מאושפזת במחלקה מסווגת, מסיבה כלשהי, כך שרק אחת לכמה שנים אפשרו לארתור וויזלי רשות ביקור. מעמדה של הרמיוני ושמו של רון, שהיו מעורבים במקום גבוה במחלקה, לא היה די בהם כדי לנסות להקל את הכאב של ג'יני, אפילו לא במעט.

ההיריון החדש של הרמיוני, אם כן, יחד עם קידום במקום העבודה, היה בהם השיפור היחיד באורך החיים של מר וגברת וויזלי.

ואז הגיע מקברייד.

פניו של ההילאי נמוך הקומה הופיעו באח יש מאין.

"וויזלי!" הוא קרא, מקפיץ את הרמיוני מכסאה, מנתק אותה מספר התקנות.

היא הסתובבה באחת, ידה על החזה. לא משנה כמה שנים ידעה על שיטת התקשורת הזו והתנסתה בה, ההבהלות האלה לא תרמו למתיחות התמידית שהיא חשה ברגעים כמו אלה.

ועכשיו לעובר זה יהיה עוד פחות טוב.

"מקברייד," היא אמרה לו, מביטה אל הקיר, "השעה מאוחרת. איך אני יכולה לעזור לך?"

אנחה רפה בקעה מפיו של פני הקוסם שבאח.

"אני צריך אותך בהוגסמיד," הוא אמר, "אני בעצמי בדרך לשם. יש לנו קוד שבע עשרה בשדרות הערבה. לצערי זה עניין שלא סובל דיחוי."

הרמיוני החווירה. אכן לא סובל דיחוי. היא סגרה את הספר בצורה דרמטית למדי ונעמדה. קוד 17, הוא אמר? מזמן הרמיוני לא זומנה לקוד 17. קוד 17 היה הכי רחוק שרק ניתן מטיפול בחיות פלא פרוותיות.

"שימוש בקללה-שאין-עליה-מחילה?" הרמיוני פחדה לשאול, אבל ידעה שהיא מוכרחה.

"נראה ככה," ענה מקברייד ונאנח שוב. "אבל אני עוד לא יודע כלום."

הרמיוני הזדרזה להתארגן. כבר חודשים ארוכים שהיא לא זומנה לזירות מוות, והמקרים האלו אף פעם לא היו נעימים. מי זה יהיה הפעם? אחד משרי הממשלה הזוטרים? פקיד במשרד לענייני מוגלגים? איזה כח נפשי יידרש ממנה הפעם?

במחשבה הזו אספה הרמיוני את חפציה והתעתקה משם.

כשהיא הופיעה בחצר הבית המדובר, כמאית השניה לאחר מכן, היא לא התפלאה למצוא הילאים נוספים שם. חלקם עמדו בכניסה לבית, ושניים מהם בדיוק סיימו לסלק משם שכנים חטטניים.

הרמיוני עברה את השער המצופה הזהב, חולפת על פני גינה שאף בלילה נראה שהיא מטופחת, מלאה בערוגות פרחים, ועל פי נדנדה בודדה שהייתה קשורה לעץ סמוך. הבית נראה גדול ורחב, והיה ניתן להסיק שזו משפחה בעלת סטטוס מכובד.

"וויזלי! לכאן!" הרמיוני שמעה קול מוכר קורא לה.

מקברייד.

היא התקרבה אליו, והוא לא התעכב על הקדמות.

"זה היה שאקלבולט שעל פניו חלפת כרגע," הוא אמר, ולאחר הרמת גבה אחת מצדה הוא הוסיף, "כן, זה חתיכת כאב ראש ארור, זה מה שזה."

"מה קרה כאן?" שאלה הרמיוני, ממלמלת "סליחה" כשהתנגשה בהילאי נוסף בטעות.

"בואי, אני אראה לך," הוא אמר, מוביל אותה אל תוך הבית, "אבל אני חייב להזהיר אותך, זה לא מחזה מלבב."

הם חלפו על פני מפתן הבית, נכנסים לחדר קבלת הפנים. הבית הקרין חום, למרבה האירוניה, ונראה שכמו הגינה, גם הוא היה מטופח. הרהיטים היו במצב חדיש, והמדפים היו מלאים ספרים על תולדות הקסם.

במטבח ריחפו כמה כלי מטבח, נוקשים בכיור מדי פעם, כנראה נודפים שאריות קסם שילך וימוג בעוד שעה לכל היותר. ליד השולחן הגדול ניצב כיסא תינוקות ועליו צנצנת קטנה, חצי מלאה במה שנראה כעיסת תפוחים.

אבל כאן החל ונגמר המחזה השגרתי לכאורה.

כשהתקדמו לכוון החדרים הפנימיים וחצו את אחד מהם הרמיוני התנשפה, ומקברייד עיקם את פניו.

על הרצפה שכבו גבר ואישה צעירים.

הגבר היה שרוע על בטנו, לבוש עוד בבגדי הערב ומכוסה בגלימתו, עיניו פעורות לרווחה באימה. על צווארו נראו כתמים אדומים-סגולים, שבאו בניגוד מוחלט לצבע עורו שהלבין, ושפתיו הסגולות.

בצד השני של החדר שכבה האישה. היא הייתה שרועה על גבה, עיניה עצומות. שלא כמו הגבר, היא לבשה בגדים דקים יחסית למזג האוויר הזה. חולצת המלמלה, ששרווליה הגיעו עד למרפקים, חשפה תחתיהן חבורות עמוקות, שבאו בתיאום עם החבורות שעל רגליה, אותן חצאיתה לא הצליחה להסתיר.

על גופתה, ידיה היו שלובות זו על זו, מחזיקות ביניהן ורד בודד, חצי נבול. ואם זה לא היה מוזר מספיק, סביב גופתה היו מפוזרים פרחים זהובים, בעלי עלים דקיקים ועגולים, דמויי חרוז. כל העניין היה כמעט תיאטרלי. רק חבל שזה היה חולני לחלוטין.

הרמיוני שמרה על ארשת פנים רצינית. "סטיבנס היה כאן? יצא לו לראות את זה?"

מקברייד נאנח. "הוא יצא החוצה, לדעתי. לדבר עם שאקלבולט. זה הולך להיות עסק מאד בעייתי למשרד הקסמים."

הרמיוני הסכימה.

רוכנת ליד גופת האישה, היא פנתה להביט בה. כל הגופה הייתה מכוסה סימני אלימות, אבל העניין המסקרן היה סימן החבטה בצד הראש.

"תן לי לנחש..." היא אמרה למקברייד ולאף אחד באופן מיוחד. "זו לא הייתה הקללה ההורגת שהביאה למוות שלה."
"תנו לילדה פרס, חברים," מקברייד מחה כף פעם אחת, תמיד מלך הדרמות. "לא... המוות שלה נגרם בצורה פיזית לחלוטין. אם לא הייתי יודע יותר טוב, הייתי מנחש כמעט שזה בוצע על ידי מוגלגים."

מוגלגים רצחו שני קוסמים? אם זה לא היה כל כך הזוי או אירוני, זה היה בטח מצחיק.

"הייתי אומר שמישהו חבט בה כהוגן," המשיך מקברייד, "כל הצורה שלה, המכות, זה היה רוצח כעוס מאד שעשה את זה."

הרמיוני נטתה להסכים אתו, אבל... "רוצח כעוס שהשאיר אותה מכוסה בפרחים?" היא הצביעה על העלים הצבעוניים.

משהו מוזר בסצנה הזאת.

"הפרחים האלה..." הרמיוני קווצה גבות. "הם נראים מוכרים..."

"הם אמורים להיראות מוכרים," ענה מקברייד בסתמיות, "בהתחשב בעובדה שכנראה דרכנו עליהם לפני כמה דקות..." אחרי מספר שניות הוסיף, "אלו הפרחים מהגינה."

אה. נו, טוב.

קמה ממקומה ליד גופת האישה, הרמיוני פנתה אל הגבר. מבין את הרמז שלה, מקברייד רכן מיד להפוך אותו על גבו.

הרמיוני שלפה את שרביטה. "לומוס," היא מלמלה, ואור בוהק הופיע בקצה השרביט, אותו היא כוונה אל צווארו.

"קללת אינקרקרוס," נאנחה הרמיוני כעבור מספר שניות. קללת החנק, אחת האכזריות. סביר להניח שאפילו לא כאב לו לפני שמת.

"מה אנחנו יודעים עליהם, מקברייד?" שאלה ההילאית הצעירה.

"לא הרבה," מקברייד אמר ומשך בכתפו. "שרלוט הייתה קוסמת צעירה שהיגרה להוגסמיד לאחר המלחמה, מהרי הפירנאים שבצד הצרפתי. היא התחתנה עם הומברט הייד," הוא הרכין ראשו למול גופת הגבר, "כעבור כמה חודשים. וכפי שאת רואה, ככה הם סיימו את חייהם."

"במה הם עסקו?" מצמצה ההילאית.

"לפי מה שכתוב פה – " המגילה המרחפת התקרבה למקברייד והפכה דף בכוחות עצמה. "ברט הייד היה מזכיר במשרד המסונף למשרד הקסמים פה בהוגסמיד. תפקיד בינוני. היה אחראי על אכיפת התקנות של תאונות קסם אצל מוגלגים, ובין היתר אחראי על שליחויות ועל תדרוך ילדי מוגלגים באופן כללי. שרלוט הייתה קוסמת-בית. שום דבר שאינו רגיל. לכן התעלומה כל כך גדולה. אנשים כאלה משעממים.... מי ירצה לפגוע בהם בכלל?"

"יש למישהו מהם קשר למחתרת תריסר השרביטים?" שאלה הרמיוני. מחתרת תריסר השרביטים הייתה מחתרת סודית בזמן המלחמה, תוצר לוואי של מסדר עוף החול, והמחתרת הייתה פעילה נגד קוסמי אופל גם אחרי הפסקת הפעילות של המסדר.

מקברייד נתן לה מבט שאמר, "נו, באמת."

"זה נראה לך כמו הטיפוס של תריסר השרביטים, וויזלי? השניים האלה היו משעממים אפילו את עצמם. אני יודע שזה מגעיל לומר, בהתחשב בעובדה שהם מתים, אבל אני אומר רק את הדברים כמו שהם."

הרמיוני פתחה פיה להגיב, אך מקברייד המשיך – "הם לא היו שייכים לשום מחתרת של האור. הם לא היו מסומנים על ידי אוכלי מוות, שוב, בגלל שהם היו סתמיים לחלוטין."

"ובכל זאת," השיבה הרמיוני, "מישהו רצה אותם מתים."

"אולי זה לא בהכרח. אולי חסר בית או גנב חיפש אוניות והזעיק אותם משנתם, וזה מה שקרה. זה לא בהכרח היה משהו מתוכנן מראש."

הרמיוני הייתה חייבת להודות שזה תרחיש אפשרי והגיוני, אבל היא העדיפה את הבדיקות הרגילות.

כשהייתה בת 10, לפני שקיבלה את המכתב, היא הייתה צופה בתוכנית של "תעלומות פרי מייסון," שהיה פותר תעלומות מסתוריות. אם מישהו היה אומר לה שהיא עתידה לשחק משחקי בלשים וחקירות לקוסמים ומכשפות כשתגדל, היא בטח הייתה צוחקת להם בפנים.

מסתובבת חזרה, מנסה לדלות פרטים נוספים, הרמיוני בהתה בפרחים שלצד גופתה של שרלוט.

"יש להם ריח חמוץ מתוק," היא אמרה, לוקחת נשיפה.

מקברייד הנהן. "זה לוטוס מכסיף," הוא אמר בידענות, "יש להם יכולות ריפוי, או לפחות כך אומרים."

כשראה את הרמיוני ממצמצת, הוא משך בכתפיו.

"מה?" הוא שאל. "תמיד הייתי טוב בתורת הצמחים."

זיכרון ישן של נוויל לונגבוטום עלה בראשה של הרמיוני לפתע. המ... עבר הרבה זמן מאז שהיא ראתה את נוויל לאחרונה. מעניין מה שלומו.

היא מיהרה להחזיר עצמה להווה. "צריך לקחת אותם למעבדה," היא אמרה, "שנוכל להבין מה קרה להם."
ואז היא נזכרה במשהו, וכמעט סתרה לעצמה. איזה טמטום!

"מה עם הילד?"

מקברייד מצמץ בבלבול, "הילד? איזה ילד?"

"היה כסא תינוקות במטבח," אמרה הרמיוני באיטיות, כאילו מסבירה חומר בכשפומטיקה לילד מטומטם, "יחד עם צנצנת עם מזון לתינוקות. לשניים האלה היה ילד." היא הסתכלה שוב בגופות בקצרה. "איפה הוא?"

"אהמ..." מקברייד זע באי נוחות לפתע, מבין שיש פה בעיה, "לא היה שום ילד בבית כשהגענו לכאן."

הרמיוני שחררה נשימה ארוכה. "אז הוא כנראה אצל קרוב משפחה. תמצא לי אותו בבקשה."

"כן, גברתי העשויה-ללא-חת," אמר מקברייד וקד קידה עמוקה. הלגלגנות נקלטה היטב אצל הרמיוני, שעשתה פרצוף.

"נו, לך כבר, יצור מעצבן."

קילומטרים משם, בגשם השוטף, נקש קוסם לבוש גלימה ארוכה וכהה על דלת עץ. זו נפתחה מיד, חושפת מכשפה בעלת שיער מקורזל, שהיה אסוף במגבעת לבנה. המכשפה, שהייתה לבושה חלוק שחור ארוך, מצמצה אל האורח, ומיד זיהתה אותו.

"אתה!" היא אמרה, פניה מלאות השתאות. "לא חשבתי... מה אתה עושה כאן? הייתי בטוחה ש... תיכנס, תיכנס מהר! זה מה שחסר לי, שיראו אותך כאן!"

היא נופפה בידיה תנועות נמהרות, והקוסם נכנס לבית בזריזות. הוא מיהר לפשוט את גלימתו נוטפת המים, שאותה לקחה המכשפה.

"מאדאם פומפרי," הוא אמר בקול שקט, שנטף עצב עמוק מהול ברוגז. "מה שלומה?"

"נו, אותו דבר," אמרה המרפאת, קולה מותש. "אתה יודע שאתה יקר לי, אבל אני חושבת שאתה עשית מעשה מטופש מאד, שבאת לבקר אותה. גם עכשיו לא היית צריך לבוא. מה זה יועיל לה שבאת? תגיד תודה שמשרד הקסמים לא בא לעצור אותך מיד. אתה צריך לחשוב קצת לפני שאתה עושה את הדברים שאתה עושה."

היא צעדה לכוון הסלון, והאורח עקב אחריה.

"תראי מי בא לבקר אותך, חמודה שלי," מאדאם פומפרי אמרה במתיקות למכשפה שישבה על הספה, על פניה הבעה שקשה לפרש. "כבר כמה ימים שהוא לא התקשר. נכון שכבר חיכית שיבוא ויעדכן אותך על ההתרחשויות האחרונות?"

המכשפה הישובה על הספה, בעלת שיער ארוך ועיינים עצובות, בידיה שיקוי מהביל, פנתה להביט באורח. "אני מניחה שלא סתם באת לבקר אותי." היא אמרה, ללא ברכות מיותרות. "אני מניחה שיש משהו חדש?"

הקוסם הנהן פעם אחת. "אני קיימתי את הבטחתי. ההילאים בדרך לשדרות הערבה, אם הם לא הגיעו לשם כבר."

"הממ..." מלמלה המכשפה הצעירה, לוגמת לגימה נוספת מהשיקוי.

שתיקה מוזרה השתוררה בחדר, מופרת רק על ידי מאדאם פומפרי שליבתה את האח, לפני שהקוסם האורח פנה למכשפה הישובה על הספה.

"את זוכרת את החלום שהיה לי?" הוא שאל.

היא הפנתה את ראשה אליו.

"אז עוד מעט יהיה כאן בלאגן גדול."

קצה קציו של חיוך עלה על שפתיה של המכשפה, חיוך שלא הגיע לעיניה באמת.

"ושרלוט?" היא שאלה לאחר דקה.

"שרלוט לא תפריע לך יותר. גם לא ברט."

"הממ..." היא מלמלה לעצמה. "תישאר לכוס תה?" היא שאלה. "אני יודעת שאתה לא הטיפוס של שיחות חולין, אבל נעים לי כשאתה פה אתי. בלי להוריד מכבודה של פופי, שמטפלת בי יפה, אבל... היא סוג של סוכנת בית במקום הזה, ואני זקוקה לחבר אמת. היית אומר שאתה חבר אמת שלי?" היא הטתה ראשה, והאורח רק בהה בה.

"אני היחיד בעולם הזה שאת יכולה לסמוך עליו," הוא אמר ברוב משמעות. "ומוטב שתזכרי את זה. את לא ילדה טיפשה, והייתי מציע שאת הצעדים הבאים שלך תשקלי היטב. משרד הקסמים וההילאים גם הם לא טיפשים. לא ייקח הרבה זמן לפני שהשרביטים שלהם יופנו אלייך. לא הייתי מהמר על הגורל שלך."

"ועל הגורל שלך היית מהמר?" היא שאלה אותו בקול חולמני.

"הגורל שלי נקבע כבר מזמן. אני האחרון שאת צריכה לדאוג לו." קולו נשמע דכאוני לפתע. "כל אחד מאיתנו יודע מה הוא צריך לעשות."

המכשפה הנהנה. "הדברים לא היו צריכים להסתיים כך. החיים של כולנו היו שווים יותר מזה. אם רק שרלוט הייתה בוחרת לזכור שיש דברים שלא מתעסקים אתם, היא עוד הייתה חיה היום. אבל עכשיו היא מתה. היא וברט שניהם. הם יכולים להאשים רק את עצמם."

האורח הנהן. הוא הסכים אתה ללא ספק.

"אני צריך ללכת עכשיו," הוא אמר לאחר מספר שניות, ופנה לכוון היציאה.

"לאן?" המכשפה שאלה אותו.

"אני חושב שאת יודעת את התשובה לזה," הוא השיב.

המכשפה נאנחה, ולאחר מספר שניות אמרה, "אתה כל כך אדיש בפני המוות. הוא לא מרתיע אותך."

"המוות הוא חבר וותיק, אחרי כל השנים האלה."

"אז עכשיו אתה האח הצעיר?" היא שאלה, קולה נגוע בלגלוג ובסקרנות גם יחד.

"אפשר לומר."

"הממ...." לאחר שתיקה היא אמרה, "הייתי מעדיפה שתישאר פה אתי קצת."

"לצערי זה בלתי אפשרי..." הוא ענה. "היעד שלי לא יחכה עוד הרבה זמן," הוא הוסיף במסתוריות. "את רוצה שאני אעביר להם הודעה כשאראה אותם?"

היא שתקה, חושבת, ואז אמרה, "תגיד להם... תגיד להם שאני אוהבת אותם, ושבקרוב אני אראה אותם שוב."

הוא הנהן פעם נוספת, ואז מיהר לצאת מן הבית.

המכשפה הצעירה נותרה על הספה, לוגמת שוב מהשיקוי, משעינה ראשה על כרית הספה.

'הו, כן, בהחלט,' היא חשבה לעצמה, מסכימה עם דברי האורח, 'עומד להיות כאן בלאגן גדול...'

[Farseer]

טוב, דבר ראשון חשוב לי להגיב בשביל לומר לך שקראתי.
זה ממש ממש מגניב, זאת התחלה סופר מותחת ואני ממש רוצה לדעת מה קורה ומי הרג אותם ואוו, זה די מגניב.
יש לי תחושה שהארי לא מת אבל אין לי מושג אם היא נכונה וזה ממש מגניב.
והיי, למה את לא באה לססש? בואי לססש!
אוקיי, חזרה לפאנפיק.
האמת, ממש אהבתי את הצורה שהצגת את העולם אחרי המלחמה עם כמה שטוב, המלחמה הזו השאירה צלקות זה מעניין לראות מישהו כותב אותם. גם הכתיבה שלך ממש מותחת ומגניבה. והעלילה, ואוו, היא, לפחות מהפרק הזה, פשוט כל כך אדירה. אני ממש מחכה להמשך.
הו הו וממש ממש ממש מגניב הכריכה!