אל תספרי || נגה

●אל תספרי●

© כל זכויות היוצרים על הסיפור "אל תספרי" שייכים לי - נגה, וחל איסור להשתמש בו בכל צורה שהיא. אם אני אגלה יצירה עוקבת מכל סוג שהוא (פאנפיק, סדרה בת, סדרת המשך, סיפור המשך וכו'), שהאישור עליה לא ניתן/לא באמת ניתן ממני, אפנה, קודם כל, להנהלת האתר המדובר, ואם זה יימשך אפנה לגורמים מעט יותר סמכותיים. אין לשכפל, לצלם, להעתיק, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני, אופטי או מכני אחר כל חלק שהוא מהחומר שבסיפור זה. שימוש מסחרי מכל סוג בחומר הכלול בסיפור זה אסור בהחלט, אלא ברשות מפורשת בכתב מהכותבת- אני. ©

●●●●●●●●

●שם הסיפור: אל תספרי.
●שם הכותבת: נגה.
●ז'אנר: פנטזיה, מתח.
●דירוג: PG13 מבחינת המיניות, מבחינת האלימות R, יתכן שיעלה בהמשך ל-Nc17.
●הערות: כמו שכתבתי, בסיפור לא יהיו רמיזות למין בכלל. אך עם זאת, רמת האלימות בסיפור יחסית גבוהה. לא לבעלי לב חלש. הסיפור בשלבי פיתוח, אשמח להצעות.
●תודות: תודה ענקית למיטל המדהימה, שעזרה לי, ועדיין עוזרת לי, לכתוב את הסיפור הזה!
תודה ענקית לא פחות, לפאנפיקית, שביטאה לי!

●●●●●●●●

תקציר

אישה מבוגרת ונער בגיל העשרה, שלכאורה אין קשר בינהם, נעלמים מביתם. הדבר היחיד המשותף בינהם הוא שאיש אינו מכיר, איש אינו זוכר, איש אינו יודע, מי הם.
פתק מסתורי ומדאיג מתגלה ומוצא את עצמו בידיו של נערה בת חמש עשרה, שחייה עד כה חיים לא ידועים, והיא עצמה בכלל אינה יודעת מה קרה בעברה.
פסיכופת חדש מגיע לבית משוגעים בצפון המדינה, ולאחר זמן מה שרשרת רציחות נעשת בו.
גניבות מתרחשות בחוסר עקביות בניו יורק.
סופת טורנדו אשר לא נחזתה סוערת ברחבי אמריקה.
האם יש קשר בין כל המקרים?

●●●●●●●●

תוכן עניינים

●תקציר
●פרולוג [אורך: 9758]
●פרק 1 [אורך: 12402]
●פרק 2 [אורך: 4859]

●●●●●●●●

פרולוג
[אורך:9758]

"זה לא היה אמור לקרות."
זה הדבר הראשון שהוא שמעה.
"זה לא היה אמור להיות אפשרי." חזר הקול ואמר, כאילו המילים עצמן הן אלה שישנו את העובדה. הקול היה קול שקט, קול של נער.
הוא הייתה שקועה באפלה, עינייה סגורות, ידייה הקטנות נעות תחת החומר הרך שבו הן היו. לא נראה שמישהו הבחין בה, אך היא אינה יכלה לדעת בעת שעפעפיה הצלו על עינייה.
"איך עשית את זה?!" צעק קול חדש. הוא היה גברי, קול בס נמוך.
החשכה הייתה שונה, הכול היה שונה. היא רק רצתה לחזור הביתה, למקום החמים והחשוך, עם המים הנעימים והחבל המוזר. הכול היה כל כך שונה...
היא פקחה את עינייה וגמעה אוויר בבת אחת, גורמת לקולות ההתלחשויות להיפסק, מלבד קול הטרטור המכני.
היא בהחלט לא הייתה בבית. היא לא ראתה הרבה, כי שכבה בתוך מין- דברים רכים כאלה, ופניה היו מופנות למעלה. למעלה היא ראתה תקרה מחוספסת, לבנה כולה. ממש מתחתיה, היתה מנורה ענקית, שהאירה על עינייה באור לבן. הלבן הפריע לה בעיניים, היא הייתה רגילה לשחור. על פניה נפרשה הבעת סקרנות תמימה, ועינייה סרקו את כל הקיר שהיה, למרות הבוהק הלבן המוזר שהפריע לעינייה.
"היא לא בוכה!" נשמע קול מבוהל. מעניין, את הקול הזה היא עדיין לא שמעה. הקול היה נעים, קול של גבר מבוגר, ואליו מלווים קול צעדים על הרצפה.
היא עצמה שוב את עינייה. החדר היה ממש קפוא, רוח קרה פרצה מאיפשהו בקצה החדר- היא לא ראתה את המקום- ופגע בעורה הרך. היא לא הייתה רגילה לזה. בבית תמיד  היו מים חמימים ונעימים כאלה, והכול היה סגור.
"תעצרו אותו!" נבח קול. הקול העביר צמרמורת בגופה הקטן; הוא היה גס וגרוני, ונאמר בנימה מאד לא נעימה.
היא התכווצה מתחת לצרורות הלבנים שהקיפו אותה, וקיוותה שהקול המפחיד יעלם.
נשמעו קולות התגוששות, והשתנקות חנוקים. תוך מספר שניות פסקו קולות הצעדים, ובכלל כל הקולות בחדר, מלבד הטרטור המעצבן. היא רצתה להתרומם ולפרוץ בבכי כי הקול הזה הציק לה, אבל היא חששה שהאדם המפחיד יתפוס אותה, ויקח אותה למפלצות שלו, עם הקולות האלה הלא מוכרים.
"לילה טוב," לחש קול הבס, והיא שמעה עצם כבד נוחת על חומר מרופד, וקול התרסקות חזק מלווה אליו.
הגברים חזרו לשיחה, עם מי שהם דיברו קודם. על פי הנימה היה אפשר להבין שהאדם שאליו הם מדברים, נמצא בעמדת נחיתות.
"מה חשבת לעצמך, אישה?!" צעק הגבר המפחיד. ואז נשמע קול שאין לטעות בו, קול מצלצל של עצם הפוגע בעור אנושי, ואחריו קול התייפחות שקט.
"את באה איתי." סינן הגבר עם הקול המפחיד, והיא התהפכה בתקווה שהוא לא ידבר אליה.
נשמע קול גרירה על שטיח, ואיתו קול צעדים כבדים.
"בבקשה!" יללה אישה שהיא לא ראתה. היא פתחה את עינייה בהפתעה, את הקול הזה היא אהבה. "יש לי בעל!"
"בעלך מעניין אותי כמו שאשפה מעניינת אותי, וזה מה שהוא. בואי כבר!"
האישה צווחה.
"יש לי ילדה! תינוקת!"
"התינוקת שלך היא בדיוק הסיבה שאת באה איתי!" נהם האיש. "ועכשיו, בואי מיד, אלא אם כן את רוצה לאבד את שניהם!"
האישה השתתקה, אך קול הבכי לא פסק.
"מה לעשות איתה?" היא שמעה את קול הנער מדבר.  היא כבר ממש שכחה מהקול. היא לא הייתה בטוחה שהיא אוהבת אותו, הוא היה נחמד, אבל היא הכי אהבה את האישה. היא קיוותה שהאיש המפחיד לא יציק לקול שלה.
"תהרגו אותה," סינן האיש.
"לא, לא," מיהר הקול של הנער להגיד, אם כי במעט חשש. "אסור להרוג אותה! היא היסוד! היא אבן הפינה! אם נהרוג אותה כל העולם יתמוטט עלינו!"
נשמעה אנחה ועוד קול פגיעה על עור. הבכי התחזק.
"את רואה מה הבאת לנו, אישה?" נהם האיש.
היא פקחה את עינייה שוב, וניסתה להסתגל לאור המסנוור. השתררה שתיקה קלה.
"לגבי ההקטנה," פנה כנראה האיש המפחיד לאנשים עם הקולות. "פשוט תשאבו אותה."
"אתה בטוח? זה נשמע מסוכן-" התחיל קול הנער, שהיא כבר למדה לחבב, להגיד, אך הגבר קטע אותו.
"מי שאל אותך בכלל? אני פניתי אליך? לא. זאת פקודה, לא שאלה!"
הקול של הנער גימגם.
"כן- כן- ב- בסדר."
הקול המפחיד צחק בגסות.
"אני הולך לעשות שיחה קצרה עם אישה, ואתם- תטפלו בה ככה שלא ישאר קמצוץ! מובן?"
"כן." השיב מיד קול הנער, ואז הוסיף בהיסוס: "אתה יכול ללכת."
היא התהפכה.
נשמע קול הגרירה שוב, ואז חריקה וטריקה. היא לא הכירה מעולם את הקולות האלה. בבית רק שמעה קולות עמומים.
לפתע הופיע מולה פרצוף- הדבר הראשון החי שראתה אי פעם!"
היא צחקה בהתלהבות והרימה את זרועותיה בניסיון לגעת בפרצוף. למזלו של הפרצוף, היא נעצרה באמצע, כי קלטה שגם לה, וגם לפרצוף, שכעת נוסף לו פלג גוף עליון, יש ידיים דומות! הם כנראה אותו יצור!
היא בחנה את הפרצוף בעיניים גדולות, גומעת בשקיקה את המראה שלה. היה לו מין דבר אדום כזה, שהוא פתח ומבפנים ראו דברים לבנים ורודים. ואז יצא מהעיגול המוזר הזה קול-
"איזו חמודה!" התמוגג הנער.
היא פערה עיניים בהפתעה, וניסתה גם להוציא קול, אבל לא הצליחה. היא המשיכה לראות. היה לו עיניים ירוקות ענקיות, והיה עליהם מין עיגולים מזכוכית כאלה, שמהם יצאו קווים שהגיעו לעיגולים קטנים בצד הפרצוף. גם לה יש עיגולים מזכוכית? היא מיששה את עינייה, אבל לא הרגישה כלום. אולי הם לא אותו יצור? לא, בטח פשוט רק לו יש את זה. איזה כיף לו! היה לו חומר כזה מעל הפרצוף, בצבע כתום, והוא היה ממש מבולגן. גם לה יש את זה? היא מיששה את ראשה וצחקה בהנאה, אך צחוקה נקטע באמצע. החלק העליון של פרצופו של הנער התקמט בדאגה.
כמעט ולא היה לה חומר על הראש! היו לה עשרה קווים רכים וקצרים, וזהו! למה לנער יש הרבה ולה אין?
היא פרצה ביללות בכי.
הקול של הנער נשמע מבוהל:
"זה בוכה! מה לעשות?!" הוא נעלם משדה הראייה שלה והיא שמעה צעדים מהירים סביב מקום משכבה.
"מה לעשות?! מה לעשות?!" צווך הנער.
"אתה מתנהג כמו נקבה," לעג לו קול הבס, "אני אלוף בתינוקות!" הוא התרברב.
קול הצעדים פסק.
"באמת?" שאל קול הנער בתקווה, בעוד היא המשיכה לבכות בקול מחריש אוזניים. "אז תוכל לטפל בה?"
"במקום לשאול שאלות," אמר הקול בגאווה, "עדיף שתסתכל בעיניים. תראה ותלמד."
פרצוף אחר רכן מולה. מעניין, הוא דווקא היה דומה לה. היא הפסיקה לבכות.
"רואה?" התרברב הגבר, והצליח להפיק קול דרך החור האדום. "היא רק ראתה אותי וכבר נרגעה!"
אבל הוא הצליח להפיק קול- בדיוק כמו הנער- והיא לא הצליחה לדבר! למה הם כן והיא לא?! היא פרצה שוב ביללות.
הגבר, אדם קירח כמעט לחלוטין, בעל עיניים שחורות- חומות, מיהר להרים אותה.
היא הושיטה ידיים שמנמנות ונאחזה בו. הוא התחיל להרים אותה באיטיות, לאט לאט בכיה פסק, ואז-
הוא שמט אותה לתוך החומר הלבן הרך, והיא חידשה את הבכי ביתר מרץ.
"זה בת!" אמר הגבר הקירח , ועל פניו עלתה הבעה חלקית של גועל מעורב בדחייה.
"לא, זה בן," עקץ אותו הקול של הנער. היא לא אהבה את הנימה הזאת והגבירה את הבכי בתקווה שיחזור לנימה החמודה שהיא אוהבת. "לא הבחנת שאני מדבר עליה בלשון זכר?"
"אם אתה כל כך מבין בזה, בוא נראה אותך מרגיע את זה!" הגבר נעלם משדה הראייה שלה, והיא שמעה אותו מדבר בנימה מתגרת.
"בסדר," אמר קולו של הנער, ונשמע אמיץ יותר מתמיד. "אני אעשה את זה."
היא שמעה צעדים נמרצים, ופרצופו של הנער הופיע שוב. הוא חייך אליה בעדינות, אך היא הייתה עסוקה מדי בלצווח ולנופף בידיים וברגליים, והעיפה מבלי משים את החומר הרך שעליו הניחה את ראשה לפרצופו של הנער. הנער התרחק מעט משדה ראייתה, והיא ראתה על פי תנועות פלג גופו העליון שהוא מעד. קול הגבר גיחך.
כנראה זה מה שהמריץ את הנער להוכיח לו שהוא מסוגל להרגיע אותה, כי הוא קפץ על רגליו, ואגב כך הראה כמעט לה את כל גופו מעוצמת הקפיצה, ואז עטף אותה בזרועותיו הארוכות, והרים אותה.
היא המשיכה לבכות, אך תוך כדי כן לא יכלה לעצור מהסקרנות לגרום לה לסרוק את החדר בעינייה המכווצות מבכי. הוא כולו היה לבן, כמו התקרה שעד כה הייתה הדבר היחיד שראתה. הרצפה, הקירות, התקרה ושתי כיסאות שעמדו בו, כולם היו בצבע לבן. כל החדר היה עשוי באופן אחיד מאבן לבנה גסה, אשר נצבעה בלבן ככל הנראה, ולא הייתה חלקה כלל וכלל.  לא היו חלונות, רק דלת בצבע לבן בהיר יותר, מזכיר מעט אפור, עשויה פלסטיק עבה, אשר הובילה למקום שלא ניתן היה לראות. היא המשיכה ליילל וליילל, בוחרת בדרך הכי טובה לברוח מהצרות.
כשהנער ראה שההרמה לא עוזרת, והבחין בחיוך המשועשע המשחק בזווית פניו של הגבר, הוא החליט לעשות משהו אחר.
הוא עירסל אותה בכפות ידיו. היא הופתעה, אך לא הסכימה לוותר כל כך מהר, והמשיכה לבכות.
הנער התחיל לשיר:
"נומי, נומי, ילדתי, נומי, נומי, נים. אבא הלך לעבודה, הלך, הלך, אבא..."
היא נרגעה כמעט מיד, היא מעולם לא שמה קולות, והיא לא תיארה לעצמה שהם גם יכולים להיות דבר כל כך טוב. היא מילמלה קישקוש לא מובן בישנוניות, ואז עלה חיוך על פניה. היא הצליחה! היא הוציאה קול. היא עצמה את עינייה בעוד הנער ממשיך לנדנד אותה בידו ולשיר לה שיר חרישי.
הגבר צחק צחוק נמוך.
היא פקחה את עינייה, ושירבבה את שפתיו לעברו, אך הוא לא שם לב אליה כי היה עסוק מדי בנעיצת מבטים בנער.
"תראו מי זה פה! נהפכת למרי פופינס?"
הנער הפסיק מיד, אך לא היה יכול למנוע מהחיוך הניצח לעלות על פניו.
"אני הרגעתי אותה, מר 'אלוף בתינוקות'!" קינטר אותו.
אומנם הנער הפסיק עם השיר, אך היא הייתה רגועה מכדי לפרוץ שוב בבכי. חוץ מזה, זה סתם נשמע מעייף, לא שווה את המאמץ. הוא מצאה תנוחה נוחה יותר, הכניסה אגודל לפה ומילמלה עוד בליל אותיות.
הנער נאנח כשהביט בה, הגוף הקטן המנמנם בשלווה בחיקו.
נשמעה חבטה חזקה של פלסטיק פוגע באבן. הגבר והנער קפצו, והיא פקחה את עינייה לרווחה שוב. שפתה התחתונה רעדה והיא התכוננה לפרוץ בבכי פעם שניה, אך כששמעה את קולו של האיש המפחיד התחרטה מחשש שישים לב אליה.
"היי! כבר הבאתם את המשאבה?!"
הגבר והנער בבירור נבהלו, אך הנער התעשת במהירות.
"אנחנו בדיוק מביאים אותה." השיב לו בקול מעט רועד.
היא לא יכלה לראות דרך גופו של הנער, אבל יכלה בבירור לשמוע חיוך מסווה בקולו של האיש המפחיד כשאמר: "מצוין. ותמהרו עם זה!" הוסיף באיום.
"כן- כן." אמר הנער בעת שקולות צעדים זריזים- ממש ריצה- הבהירו לה שהגבר הלך למקום שבו שכבה קודם.
אך דעתה הוסחה שוב כששמעה חריקת דלת וטריקה נוספת.
הנער רץ בבהלה למקום שבו שכבה קודם לכן.
"קדימה, קדימה-" מילמל בחיפזון. היא ראתה אותו מניח אותה ומצאה את עצמה שוב מתחת לה לחומר הרך בפלג גופה התחתון, מרגישה חמימות נעימה. הנער נעצר התיישב על קצה המיטה והביט בה בכמיהה בעוד הגבר מתרוצץ מסביבם ומחפש- בארון ובשידה עשויים עץ ומכוסים צבע לבן ולקה, שהיא לא ראתה קודם- השד יודע מה.
הוא ליטף את שערותיה, והשתהה כמה שניות לפני שדיבר.
"מה לא הייתי נותן כדי להתחלף בך." לחש בקנאה עזה.
רגע! על פניו הופיע פרצוף מלא רצון, והוא הסתכל בה, וזה אומר... אולי העיגולים מזכוכית הם דווקא לא טובים? אולי היא זכתה!
היא חייכה וצחקה באושר, בהנאה גלויה. לפתע נמלט שיהוק שובב מפיה לכיוונו של הנער, שקפץ מיד אחורה כאחוז תזזית, ותפס את אפיו בידיו שעל פניו הבעת סלידה.
"איכס!" הוא קונן. "יקחו לי שעות להוריד את הריח הזה!"
הגבר הניגש אליו, ובידו היה אחוז דבר מה שלא ראתה, כי הייתה נמוכה מדי. היא לא הבינה למה הנער ברח, הפסיקה לצחוק, והתכוננה לעוד בכי.
"אתה מוכן?" שאל הגבר את הנער. הנער היסס מעט לפני שענה. היא לא בכתה. היא לא ידעה למה, אבל היא לא רצתה שמשהו רע יקרה לו, היא לא רצתה לבכות. היא נשמה עמוק והחניקה את הדמעות.
הנער הנהן הנהון קטן, ולמרות חזותו החיצונית, שכולה אמרה הקלה, היא ראתה ניצוץ קטן של עצב בעיניו.
הגבר התקרב אליה מהצד, ויצא משדה הראייה שלה.
היא התכוונה להסתובב כדי לראות מה הוא עושה, אך דבר אחד עצר אותה. דקירה קטנה, צורבת ביד שמאל, כאילו הגבר מכניס לגופה מחט.
והכול החשיך בשנית.

מאד יפה!

וואו, מקסים!
אהבתי מאוד!
יש לך כישרון אדיר!
תמשיכי;
ואני אקרא באדיקות(:

תגידי את בטוחה שאת אותה הילדה שנתתי לה ת"בים לפני חודשיים? זה שיפור מדהים מאז!
יש לי רק כמה הערות אבל הן בעיקר טכניות:
בבקשה תתקני לפרולוג במקום פורולוג. זה מציק בעין :>
סתם שתדעי, הקטע שכתבת מתאים יותר לפרק ראשון ולא לפרולוג. פרולוג הוא לרוב קצר יותר ומעורפל, נותן תחושה של מיסתורין. כאן לא היה שופ דבר כזה. פרולוג היה ארוך (יחסית, כן?), הייתה שם עלילה ברורה מדי בשביל להיחשב כמיסתורי והיו יותר מדי דיאלוגים ותיאורים. לרוב פרולוג מתייחס רק לתיאורים ודיאלוגים קצרים (נגיד מתארים נוף של מקום לקראת הסוף הנבל אומר משהו לעוזר שלה או משהו) או רק דיאלוגים וקצת תיאורים (דמייני שיחה בין שני הנבלים הראשיים ואת לא יודעת מי הם, איפה הם, איך הם נראים, כלום). שתי הדוגמאות האלו מביאות את תחושת המיסתורין בפרולוג, אבל את פשוט השתמשת בשתיהן מה שהפך את התמונה ליותר מדי... ציורית בשביל להיות מיסתורית. מקווה שהסברתי את זה טוב ^^
חו מזה יש לי כמה בעיות בתיאורים:

זה מרגיש כאילו שכחת מה הייתה המילה והיית עצלנית מדי לבדוק. זה התיאור היחיד גם שצועק "חסרה כאן מילה!" אז באמת כדאי לך לשנות את זה כי זה אפילו לא ברור לקוראים מה זה.

בלי להעליב, אבל זאת צורה מאוד מוזרה לתאר פה. זה לא מתאר את המראה אפילו, זה רק אומר "דבר אדום, דבר ורוד, דבר לבן" ובאותה מידה זה יכול להיות גם תיאור של כדור. חוץ מזה שהתמונה שעולה לי אישית לפחות זה "איו הוא מוטציה מגעילה" ואני עדיין לא התגברתי על זה עכשיו.

עכשיו זה ממש לא מובן. בהתחלה חשבתי שאת מתארת עיניים אבל אז הבנתי שזה לא ואני כבר לא לדעת מה לחשוב?

באמת אבל זה שיפור משמעותי מהפעם האחרונה שקראתי קטע שלך. כל הכבוד :>>

מאד יפה! באמת זה מאד טוב! רק שני דברים:
דבר ראשון: את כל הזמן כותבת "הנער" ומאד קשה להבין במי מדובר ככה.
ההיתי ממליצה לך במקום לכתוב "הנער" כל הזמן, להמציא להם כינויים, למשל, להוא עם המשקפיים יכולת לקרוא "הממושקף" או "הנחמד".
בה סופרים עושים את זה וזה לא הורס כלום- פשוט קשה מאד לעקוב ככה.
דבר שני: נקודת המבט.
כשאת עושה שנקודת המבט היא של התינוקת גם מאד קשה להבין.
אני ממליצה לך לעשות בפרק הזה- כשהגיבורה עדיין תינוקת- שלא יהיה כלל נקודת מבט.
בכללי לרוב בפרולוגים אין נקודת מבט.
אבל חוץ מזה הכל מאד יפה, תמשיכי.

וריאן- לא חשבתי על זה בכלל, אבל את צודקת. אני אקח את ההערות איתי להבא:)
והכוונה אצל הנער היתה שהוא ממושקף.

מיטל- המטרה של פרולוג היא שהוא יהיה מותח. אם הייתי מספרת לכם את כל מה שקורה זה לא היה מותח, נכון? זו הסיבה שבחרתי דווקא בנקודת המבט הזאת. והסיבה הזאת בדיוק היא הסיבה שלא קראתי לאנשים "הממושקף" וכאלה, ומלבד זאת התינוקת אינה מבינה מושגים כאלה.


תודה ענקית לפאנפיקית שביטאה את הפרק הקשה הזה שלא הצלחתי לבטא!❤

פרק 1
[אורך:12402]

"האם תואיל בטובה גברת ג'קסון הצעירה לחזור על מה שאמרתי?"
המשפט הקפיץ את אוליביה.
היא הרימה בהפתעה את ראשה המונח על השולחן, וגרמה לאשליה שהיא מנסה לברוח משריפה הבוערת על ראשה, אך למעשה היה זה שיערה האדמוני.
עיניה היו נפוחות משינה והיא תיארה לעצמה שהרושם שיצרה לא כזה טוב; בגדיה היו מקומטים מכיפוף ושיערה מעט נפוח.
היא פקחה את עיניה במצמוץ חלש, מצמצמת אותם תחת אורן המסנוור של המנורות הרבות.
היא הביטה סביבה בבלבול על כיתתה, וכשהתחילה להבין מה בדיוק קרה עלה סומק ארגמני בלחייה. היא נרדמה בכיתה. אוי, אלוהים.
רק לאחר כמה של ייסורים פנימיים היא קלטה שמורה עוד מחכה לתשובה.
"מ-מה?" שאלה את הדובר - אדון ברגר, המורה ללשון.
מר ברנר כנראה החליט שהיא לא מושפלת מספיק, כי הוא צעד ממקום עומדו ליד הלוח - דבר ראוי לציון שכן לא נהג לזוז ממקומו מלבד הפסקות קטנות לשירותים - ונעמד כמעט צמוד לאוליביה.
ריח נפטלין עלה באפה, והתעורר בה חשק עז לסתום אותו.
מר ברנר הניח את ידו על השולחן כשהיא פרושה, והטבעת - שבה אבן האיזמרגד(המזויפת לדעתה של אוליביה) - הענודה על אצבעו מיד משכה את מבטה בלי שליטה.
"שאלתי," אמר בקול צלול - כאילו ישנם עוד ילדים בכיתה שאינם מביטים בעניין ער - ועליו להסב את תשומת ליבם לטרף הקל העומד מולם, אשר לגמרי במקרה לבש צורת אנוש. "האם תוכלי לחזור על המשפט האחרון שאמרתי?"
אוי, טריק ידוע של מורים. אוליביה לא זכרה מילה מהשיעור המתקיים, שבו הייתה שקועה בשינה עמוקה, ומר ברנר ידע את זה. היא ניסתה לפשפש בזכרונה אחר בדיל מידע שיוכל לרצה את המורה הזועם העומד מולה - או בתיאורה החופשי, הזאב הצמא לדם שמצא מולו את הטרף המושלם.
המבטים שנעצו בה הילדים בלי בושה גם לא עזרו, אלא דווקא הסיחו את דעתה.
היא הרגישה שהיא חייבת עוד זמן לענות על השאלה, המתוחכמת למדי לדעתה, אך מר ברנר נראה כאילו כל שניה מיותרת תגרום לו להתפוצץ כמו הר געש פעיל במיוחד, ולהמטיר את הלבה האצורה בו על התלמידה השנואה עליו - אוליביה.
"אמרת... אממ... לגבי האיות... שצריך... יש צירופי סמיכות..."
"אולי," אמר מר ברנר והגביר את קולו עוד יותר - נראה שאינו יכל לשאוב מספיק סיפוק מהבכת אוליביה מול כל הכיתה, אלא היה מוכרח להזמין עוברי אורח מזדמנים באמצעות קולו שיצפו בזעזוע בילדה שהעזה לחטוא בחטא הנורא ביותר בבית הספר - חטא התרדמה. "תעדיף מיס ג'קסון המחוננת-" - את המילה "מחוננת" סינן בין שיניו וניתן היה לראות שהיה יכול למצוא כמה מילים תחליף למילה מחוננת, "מעצבנת" למשל - "- להקריא את מה שכתבתי על הלוח?"
גל לחשושים וצחקוקים עבר בילדי הכיתה.
מישל הצרפתית, הילדה הפופולרית בכיתה, לבושת בגדי המותגים הכי חדשים שיש ובעלת עדת המעריצים שהלכה וגדלה, מירפקה את חברתה אנה שחורת השיער ומילמלה לאוזנה: "זה הולך להיות טוב."
תים הגבוה, ה"חתיך של הכיתה", החליף משפטים עם חברו, מקס, ואוליביה הייתה מוכנה להישבע על עיניה שהם מתערבים מה יקרה.
סניה, בעלת העיניים המלוכסנות והשיער האסוף בפקעת, הייתה היחידה שלא דיברה עם אף אחד. מבטה היה נעוץ ישר באוליביה, ועיניה בהו בה וסרקו כל סנטימטר בגופה כקרני רנטגן בלי חוצפה.
הכיתה של מר ברנר נראתה כמו אחת הכיתות, שמורה משקיען טיפל בהן, ואז זנח את העבודה באמצע ממחסור בזמן או סתם ייאוש. למעשה, אוליביה הייתה מוכנה להמר שהאפשרות השנייה היא הנכונה.
דלת הכיתה הייתה עשוייה מעין פלסטיק מתכתי, ושיקפה במטושטש את הנראה מחוצה לה, אף שלא היה ממש לראות. דרכה היה ניתן לראות ריבוע גדול עשוי עץ, שהיה בעצם אחריו של שלט עץ שאותיות לבנות, שבמקור היו נקיות ותפסו את העין והיו כעת מלוכלכות באלפי קשקושים, הכריזו: "כיתה 2- כיתה טיפולית". כיתה טיפולית. אוליביה הייתה קוראת את המילים האלה כל פעם שנכנסה לכיתה. כיתה טיפולית - ככה היא נקראת.
הכיתה הזאת, שנמצאים בהם הילדים עם הבעיות במוח.
כיתה 2- אל תתקרבו אליה, יש שם משוגעים.
אך מראה הפנימי של הכיתה דווקא היה רגיל, וזה מה שגרם לאוליביה תחושה כל כך נוראה. נראה כי ניסו באופן רשלני להשרות על הילדים השורים בה אווירה נעימה, אך התוצאה הייתה הפוכה.
אילו רק היו מסדרים אותה כמו כיתה מיוחדת, ולא כאילו ניסו להסתיר מהם את האמת שהם לא ילדים רגילים.
לפעמים זה הרגיש כמו סוד, כאילו היא סוד מביך שצריך להסתיר מהעולם.
כאילו חשבו שיוכלו להסתיר זאת גם ממנה, מסונוורת מההבטחות חסרות הבסיס שלהם.
לאוליביה היה נראה שמתנהגים אליה כמו אל טיפשה, מדברים עליה לידה בכינוי "ההיא", מספרים לה שקרים על כך שהיא בדיוק כמו שאר האנשים...
אבל אוליביה הבינה, היא לא טיפשה רק בגלל הבעיה שלה.
היא הייתה מישהו שהתרחקו ממנו רק בגלל התואר, כבר בהצגתה שנאו אותה, והכיתה הטיפולית לא הייתה רק תקווה להפיל את הצרה שנקראה "ההיא", על מישהו אחר שיישא בנטל, וזאת הסיבה שהיא כל כך שנאה את הכיתה הרגילה, עם הכיסאות הירוקים בעלי המשענת המתנדנדת על ציר אחד והשולחנות הלבנים עשויי המתכת המוכרת.
הקירות שכוסו בלוחות ועליהם הודבקו שלטים תלויים על הצד באמצעות סיכה אחת רק בקושי והחלונות שתמיד היו מוגפים כאילו חששו רק שיראו אותם.
ההרגשה הייתה כל כך...
מזויפת.
כאילו ניסו באופן מוגזם לגרום לכיתה להיראות רגילה, ולאחר שלא הצליחו נטשו באמצע.
גם הנערים נראו רגילים באופן משעמם, אך מי שהכיר אותם מקרוב יכל להבחין באמת המסתתרת תחת המסכות.
מישל, שלמיטב הבנתה של אוליביה אובחנה כבעלת בעיה ניורולוגית כלשהי,
מקס וסניה האוטיסטים, ותים, שגם לו ככל הנראה הייתה בעיה ניורולוגית כלשהי.
אך אוליביה הייתה היחידה שהיו לה שתי בעיות. נפשית ופיזית.
אוליביה מצאה את עצמה קמה בלי מילים ומתחילה ללכת לכיוון הלוח.
מר ברנר נקש בידיו על השולחן ונראה מעט עצבני, אך לא היה ברור מדוע.
היא נעמדה ליד הלוח עליו כתובים בטוש אדום אותיות גדולות בכתב ידו המוכר של מר ברנר.
"כוחיוח-" התחילה להקריא באיטיות בעוד הנערים נועצים בה מבטים קטלניים וחדים.
כולם מלבד סניה, לפחות.
"לא, לא כוחיוח!" התעצבן תוך שניות, כצפוי, מר ברנר.
אוליביה לא ציפתה למשהו אחר, מר ברנר מעולם לא נודע בזכות הסבלנות שלו.
"א- ת- יו- ת," הוא אמר באיטיות, ומצחו התכווץ מעט בצורה שבה מתכווץ שניסה להסביר לתלמיד דבר שכנראה פשוט לגמרי בעיניו, כמו להסביר לגבר בן עשרים מה זה אחד ועוד אחד. "למה את לא יכולה פשוט לקרוא את זה כמו שצריך?!"
אוליביה נשמה עמוק ועצרה את עצמה מלהגיב בכעס את התשובה המובנת מאליה.
"מר ברנר, אני דיסלקטית."
מר ברנר נראה כעוס; שפמו השחור כאילו התנפח ועלה למעלה, לחייו האדומות תמידית הסמיקו עוד יותר לגוון המזכיר עגבנייה בשלה, ועיניו הקטנות גם ככה התכווצו בכעס.
"את משתמשת בתירוץ הזה כבר שנים!"
אוליביה התעקשה לשמור על נימה שקולה.
"אני הצטרפתי לכאן לפני חודשיים."
היא שמעה גיחוך מכיוון השולחנות וראתה את מישל מסמנת לה אגודל מונף וצוחקת.
היא הסיטה את מבטה. היא לא ליצנית החצר שלה.
מר ברנר חזר ללוח בצעידה עצבנית, שהעלימה מייד את ה"צליעה" המזויפת שהמציא כדי שירחמו עליו ויקלו עליו הקלות.
הוא נעצר מול הלוח והרים את הסרגל שבו הצביע על מה שהם למדו, ולרגע נורא חשבה אוליביה שהוא עומד להרביץ לה והתכווצה במקומה, אבל הוא הכה בו בלוח בחוזקה.
הוא כנראה התכוון להצביע על משהו, אבל בטעות שבר את הסרגל וחתיכה מזערית התעופפה ממנו, והבהילה את מר ברנר שמיהר להסתתר מתחת לשולחן הקרוב ביותר - השולחן של מקס.
הילדים כבר אינם ניסו להסתיר את צחוקם, אלא פרצו בצחוק מתגלגל.
מישל ואנה החליפו כיפים, מקס חייך בשביעות רצון כשתים העביר לו בחשאי שטר, ואפילו סניה לא יכלה לעצור מחיוך משועשע לעלות על פניה.
אוליביה גיחכה גם היא.
מר ברנר החזיק בידיו בקצה השולחן והתרומם החוצה.
"שבי במקומך, מיס ג'קסון." ציווה בכעס ונעמד ליד הלוח.
אוליביה התיישבה במקומה בחיוך קל והמתינה שהילדים יפסיקו לצחוק ומר ברנר ימשיך לנסות ללמד אותה איכשהו.
"וכעת," פתח מר ברנר בארסיות, "כל מי שאין לו בעיה במוח, יעתיק למחברת את הכתוב על הלוח. דממה בזמן הכתיבה!"
 
"היי, אימוש." קראה אוליביה תוך טריקת הדלת בחוזקה. הדלת פגעה במשקוף בקול חבטה חזק, וטיח נפל לרצפה ממקומה, אך אוליביה לא שמה לב לזה.
היא ציפתה לקול ה"היי, מאמי!" הרגיל, והוא אינו הגיע.
אמא שלה כנראה עסוקה באיזה עניין עבודה, אבל זה בכל זאת מוזר שהיא לא קידמה את פניה בקריאה בסביבה של "אני בחדר!". היא סרקה במבטה את הבית החמים, ומיד שופרה הרגשתה פלאים, כי למרות היום הגרוע, ההרגשה הביתית גרמה לעצביה המרוטים מנוחה מיוחלת.
אמא שלה אהבה צבעים חמים, וניתן היה לראות זאת בריהוט הבית. הווילונות הצהובים, הספות הכתומות והעציצים הגדולים עם הפרחים הורודים, כולם היו מוכרים לאוליביה היטב.
היא נאנחה בהקלה מעורבת בייאוש, ותוך כדי כן שמטה את רצועת התיק והפילה אותו לרצפה בעלת האריחים הלבנים.
אור שמש חם הסתנן דרך הווילונות השקופים למחצה, ופגע בעורה השזוף גם ככה של אוליביה. אמא שלה והיא נהגו להתבדח על זה. היא הייתה תקועה בבית רוב הזמן, אך עורה היה שזוף וכמעט חום.
רוח מעט קרירה עברה דרך רשתות החרקים ובידרה את שיערה האדמוני.
אמה אהבה טבע, למרות שכמעט אף פעם לא יצאה החוצה.
אוליביה זכרה פעם אחת שהיא שאלה על זה, ואמא לא השיבה.
היא חלצה את הנעליים בבעיטה שהעיפה אותן בקשת רחבה לדלת חדרה, אשר הפגיעה בה נשמעה רק בקושי, והתענגה על מגע האבן הקריר ברגליה היחפות שהשתוקקו למשהו שיצנן אותן. היא יכלה להבחין מבעד לחלונות בקווי מתאר של של הים, ממש מרחוק.
לפי מה שאמא אמרה, זו הסיבה שהיא בחרה דווקא בבית הזה לגור בו.
אבל איפה אמא בעצם?
היא החליטה להציץ לחדרה של אמה, ותכף ומייד מצאה אותה שוכבת על המיטה עם רגליים נעות באוויר הלוך ושוב, לבושה כותנת שינה ענקית בצבע תכלת לבן, וסודוקו היה פרוש מולה על המיטה. שיערה היה אסוף ברשלנות בקוקו שממננו התפזרו קצוות, אוליביה אהבה את השיער הזה. היה לו צבע של קרמל, אולי של גלידת קפה. בהיר כל כך, כמו חום בהיר ביותר, אבל עם נגיעות זהב.
לא, הוא לא היה שטני, היא מעולם לא ראתה מישהו עם שיער כזה, אבל היא היתה יפה כל כך. חלק וארוך, רך כמו משי, וזה אכן הרושם שהוא יצר.
הקוקו התעופף הלוך ושוב ברוח, כמו עפיפון שעולה ויורד, והקצוות נעו גם הן, מסתירות את עיניה של אמה מאוליביה, ולאחר מכן נמצאות שוב ברוח. כשעינייה היו חשופות אפשר היה לראות את בוהקם הנועז, ירוקות אפורות, מיוחדות כל כך, ומהפנטות כל כך.
שפתיה היו בצבע דובדבן, תיאור ציורי כל כך.
אוליביה נזכרה שאמא סיפרה לה פעם שאמא שלה הייתה אומרת לה בילדותה שהגימטריה של דובדבנים היא '1 40 7 6 50 7 10 14'. 'אמא שלי הייתה סנילית,' סיפרה לה מדי פעם. 'היא לימדה אותי ש1+1 שווה חמש, ואמרה לי תמיד שעלי ללבוש חולצות קצרות בקור, אחרת הצטנן.' אמא בדרך כלל הייתה נאנחת בשלב הזה וממשיכה בשקט: 'אבל אהבתי אותה, והיא אהבה אותי. הייתי מטפלת בה כבר מגיל שבע, עד שלקחו אותה לבית משוגעים.'
וכאן היא הייתה גומרת את הסיפור, מתרוממת ואומרת לאוליביה: 'לילה טוב אוליביה, אני עייפה.' גם אם השעה היייתה שבע בבוקר.
אותן השפתיים, בצבע האדום המדהים, חשפו כעת שורות שיניים לבנות שנשכו בכל כוחן את את מחק העיפרון שאחזה בידה. הבעה מהורהרת עלתה על פניה והיא פנתה להביט בחלון, מחפשת השראה. לפעמים נדמתה אמא לאוליביה כילדה קטנה שהיא צריכה לטפל בה. היא לא רצתה להחליף את תפקידה של אמה כשהייתה ילדה, אך זו הייתה עובדה: אמה היא פסיכופתית. בדיוק כמוה.
מבטה של אוליביה פגש במבטה של אמה לפני שהספיקה לסגת.
שיניה של אמא עזבו את המחק הלעוס ושפתיה התעקלו בחיוך.
"בואי, תיכנסי, אוליביה."
אוליביה פתחה את הדלת בחריקה צורמנית, וליבה התרחב מאושר, אך ההבעה המהוססת והדאגנית אינה משה מפרצופה.
אמא שלה הייתה האדם האהוב עליה עלי אדמות, אבל בכל זאת...
'היא פסיכית.' הידהד קול במעמקי מוחה, קול הגיוני שניסתה להדחיק.
'גם אני.' התווכחה אוליביה עם עצמה, בלי לדעת מדוע בעצם.
הרי הוא צודק, נכון?
'לא כמוה.'
'אבל אני אוהבת אותה, והיא אמא שלי.' בחרה אוליביה בלי היסוס בדרך הקיטשית.
'גם היא אהבה את האמא הפסיכית שלה, ותראי מה קרה לה.' השיב לה, בהיגיון מסוים, הקול.
אוליביה השתיקה אותו ודחפה אותו עמוק למעמקי מוחה; היא לא צריכה ספקות שינקרו בליבה כרגע, במיוחד כשאמא נראית כל כך מאושרת.
לא פעם טעתה אוליביה על פי מה קובעים שמישהו 'פסיכופת'.
מה, לוקחים את כל מי שמתנהג קצת שונה מהחברה ומכניסים אותו לבית משוגעים?
'אני לא כזאת.' חשבה לעצמה בפעם הראשונה שדיברו איתה על זה. והאמת? זה הזיכרון הראשון שלה.
ובדיוק מהסיבה הזאת, היא נחשבת 'פסיכית'.
היא התיישבה מעט בהיסוס ליד אמא שלה על המצעים הרכים, ושקעה בתוכם בהרגשה נעימה. יגידו מה שיגידו, לאמא שלה יש כישורי הורות מצוינים יותר מכל הורה אחר שפגשה אי פעם.
בלי מחשבה היא טמנה את אפה בסדינים הלבנים היפים, ושאבה לתוכה את ריח מרכך הכביסה הנעים.
"מה שלומך, פשושית? איך היה עם מר ברנר?"
"נורא," גנחה אוליביה בקול עמום לתוך השמיכה.
אמא השתתקה, אבל היא ידעה שחיוך משועשע במקצת נפרש על פניה.
היא הרימה את ראשה והזעיפה פנים לחיוך.
"אמא-" עווית חלפה באמה. ואוליביה נזכרה. אמא שלה שונאת שקוראים לה בכינוי שהוא אינו שמה. לא "גברת ג'קסון" לא "אמא של" לא "אמא" ובמיוחד לא "אישה". אוליביה מעולם לא הבינה את הדבר הזה, וכששאלה על כך את אמא, השיבה: 'יש שני כינויים שקראו לי מספיק מהם לכל החיים. ואישה היא ביניהם.' ולא הרחיבה.
אוליביה ידעה לא ללחוץ, ולא שאלה.
אולי זו בעצם הסיבה שאמא לא ענתה לה קודם כשחזרה הביתה, כי היא קראה לה "אימוש".
אבל אין מצב שהיא קוראת לאמא שלה בשם הפרטי.
"- מצטערת. בכל מקרה, למה רשמת אותי לזה?"
מבטה של אמה חזר למצב הרגיל, אך אוליביה חשה באיזה מתח מאחורי העיניים השלוות לכאורה.
"כי," התחילה אמא להגיד וליטפה את שערה האדמוני, "את צריכה עזרה."
"לא אני לא." זעפה אוליביה. "אני רק דיסלקטית."
"כן, את כן." קינטרה אותה אמה.
אוליביה לקחה את הדבר הראשון שהיה נמצא בהישג ידה- כרית - וזרקה אותה על אמא.
החיוך לא מש מפניה של אמה גם לאחר שהכרית נפלה על חוברת הסודוקו שלה והיא התפיחה והחזירה אותה למקום.
במשך כל הזמן הקצר הזה, הזכיר לאוליביה איבר בגוף דבר חיוני. בטנה קירקרה בחוזקה.
"אני רעבה."
אמא שלה כבר חזרה לסודקו, אך עדיין פזל מבטה לאוליביה.
"יש לזניה במקרר." השיבה מזווית פיה וכתבה "3" במשבצת שמאלית.
אוליביה עיקמה את אפה, והתנועה לא חמקה מעיניה החדות של אמה.
"ובשבילך מרק בצל ולחם."
אוליביה הנהנה ונראתה שבעת רצון.
"תודה- אמ - תודה." הזדרזה לקטוע את עצמה.
מתח עלה באוויר ותחושה לא נעימה שררה בין השתיים.
"אני... אלך לאכול." היא נישקה את לחייה השמאלית של אמא ויצאה מהחדר.

יפה... אני צריכה לקרוא אותו יותר לעומק... רק ריפרפתי עליו אבל הוא נראה יפה יחסית

תמשיכי מהר

אוקיי, זה היה פרק טוב והכל אבל יש לי כמה בעיות:
1. הפרק ארוך מדי, וזה די מייאש לקרוא אותו. גם הפרולוג היה כזה. זה לא נמצא בפורמט של ספר שאפשר לדפדף וזה נראה קצת, אז באמת עדיף לך לכתוב פרקים יותר קצרים בשביל לא להבריח קוראים :>
2. אל תקראי לילדים בכיתה הטיפולית "משוגעים". זה פוגע, מעליב, ובכלל לא נכון. האמת אפילו בדקתי באינטרנט מי לומד בכיתה טיפולית וזה לא חולי נפש, אלא ילדים עם לקויות למידה, בעיות תקשורת או בעיות התנהגות. אף אחד מהם לא עונה על המילה "משוגע".
3. פסיכי ופסיכופת זה לא אותו הדבר, וקשה לי להאמין שהתכוונת לכתוב פסיכופת. פסיכופת הוא מישהו חסר מצפון, חסר רגש, שמעלל באחרים בשביל לספק את עצמו. לא אוליביה ולא אמא שלה התאימו לתיאור הזה, וזה די עיצבן אותי כי או שאת משתמשת במילים שאת לא יודעת מה הן אומרות, או שאת לא עושה חיפוש לפני שאת כותבת - וכשזה מגיע לנושאים רגישים כאלו, זה רע.
4. ציינת שיש לה בעיה פיזית, אבל אף פעם לא ציינת מה היא. זה נראה שהיא הולכת טוב, שומעת טוב, מדברת טוב, רואה טוב, מזיזה את הידיים שלה בצורה מדהימה, אז הנה השאלה שלי: מה הבעיה הפיזית? אין אפילו רמז.

לסיפור באמת יש פונטנציאל אבל הפרק הזה ספציפית היה ממש מעליב. אני לא רוצה להישמע רע אבל זה באמת פרק שהעליב אותי ויכול להעליב עוד כל כך הרבה אחרים. אל תתארי את הכיתה הקטנה (בניהם אוטיסטים, ילדים עם בעיות נירולוגיות וילדים עם לקויות למידה) בתור משוגעים, אל תתבלבלי במילים ובבקשה תעשי את החיפוש שלך. תחפשי באינטרנט, תקראי ראיונות, תשאלי אנשים עם ניסיון (את יכולה אפילו לפנות אליי אם את רוצה ואעזור לך), כי זה פשוט היה מעליב לקריאה.
בבקשה שימי לב לזה פעם הבאה.

אוקיי עריכה: זה יצא ממש תוקפני ולא התכוונתי לצאת עלייך ככה, זה פשוט באמת פגע לי בנקודה רגישה וגם זה פשוט נושא שצריך להיזהר איתו כשכותבים עליו :<
אז סליחה אם פגעתי באמת שלא התכוונתי :<

היי, השתדלתי לעשות פרק יותר קצר:)
תודה על התגובות המהממות, זה נותן לי מוטיבציה להמשיך.

פרק 2
[אורך:4859]

אמא של אוליביה שיחקה בידה בכוס הקפה שבידיה, מוחה עמוס מחשבות. האורות סביבה בבית היו כבויים כולם, החלונות הפתוחים לרווחה הראו את הלילה השורר בחוץ. דממת מוות ליוותה אותה בכל תנועה, וכל רעש קטן שהפיקה נשמע לה כקול תופים. אך מחשבותיה נשאו אותה הרחק משם.
שנתיים. שנתיים שלמות היא הצליחה. שנתיים מלאות בלי שתצטרך לחזור אחורה שוב, לשכוח מהזיכרונות, להעלם מהחיים ולפתוח דף חדש. לפחות עד שתתגלה שוב.
היא עירבבה מבלי משים את הקפה באמצעות הכפית שבידה. הצבע שנהיה כהה בדקות האחרונות חזר להבהיר, מזכיר כל כך את צבע שערה העדין. היא הרגישה הקור החודר מהחלון הפתוח, ננעץ בזרועה כמחטים חדות, דוקרות ומפתיעות. אך עיקר דאגתה אינו היה הקור.
אוליביה, אוליביה המסכנה. מה היא עשתה לה?
היא הייתה אנוכית, היא ידעה את זה. מה שהיא עשתה לא יעשה במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא... היא סילקה את המחשבות ממוחה. היא התנתקה מהעולם הזה לפני שנים. מה הסיכוי שימצאו אותה דווקא עכשיו? הרי הכול כל כך שקט.
'זהו רק השקט שלפני המלחמה...' לחש לה קול קטן ומוכר.
היא סובבה בידה את כוס הקפה לימין ולשמאל, טרודת מנוחה. עינייה סרקו כל סנטימטר בבית כאילו ציפו למצוא שם משהו, מישהו, שיעזור לה. הבית נראה רגיל. התמונות התלויות בכל קיר, העציצים הנמצאים בפינות, והספות הגדולות שמיד צדו את עיניו של כל עובר אורח תמים, אף שמעולם לא היה אחד כזה.
היא ידעה מה יקרה בקרוב, יקחו אותה. אף אחד מעולם לא האמין לה, תמיד חשבו שהיא הוזה, שיש לה בעיות והיא מבלבלת בין מציאות לדמיון.
היא נאנחה אנחה שקטה, שכמו הדהדה בכול הבית הדומם, מפזרת את כל הספקות שבליבה לכל עבר, אך כעבור כמה שניות הם כבר חזרו אליה בעצמם.
מה היא תעשה? היא לא יכולה לכפות את זה על אוליביה, אבל היא לא יכולה לתת לה פשוט להסתדר בעצמה, זה מתכון לאסון.
'היא כבר בשלב התפתחות...' חזר ונשען הקול. היא עירבבה את הקפה יותר בחוזקה, כאילו זה מה שיעלים את הצרות שלה. 'היפראקטיבית' קראו לה כילדה קטנה. 'ילדה מהסוג שלך צריכה להתרגל להישמע ולא להיראות.' אצל אוליביה הכול אותו הדבר. אבל היא לא רוצה שהיא תלך במסלול החיים שלה, תעשה את הטעויות שלה, תבחר את הבחירות שלה.
שערה הבהיר עטף את פניה כרעמה זהובה. מגע השיער על העור הרגיע מעט את גופה. אמרו לה תמיד שאחת עם תנאים כאלה לא הייתה צריכה להיוולד במעמד הזה, שזה ממש לא לכבודה. היא שנאה את זה, שנאה את זה שקבעו דברים על מישהו רק בגלל שהוא נראה ככה או אחרת. מצחיק, בעצם. כמו איזו טרודית. אבל היא הייתה חלשה מדי לדבר כזה, חלשה מדי...
חחחרררק.
מה? מה זה היה?! היא הסתובבה אחורה ותוך כדי כן הפילה את כיסא העץ שעליו ישבה אחורה. היא לא הרימה את הכיסא, אלא הסתכלה סביבה בעיניים מצומצמות. כל אמא רגילה ודאי הייתה חושבת לעצמה שזו הייתה רק הרוח שבקעה מהחלון הגדול, ששמיים שחורים קטיפתיים, עם נקודה מנצנצת פה ושם שיקפו. אבל היא בהחלט לא הייתה אמא רגילה.
'אפילו לא אמא.' הציק לה הקול, אבל היא הייתה עסוקה מכדי לשים לב אליו או להפנים את מה שחשבה כרגע.
היא ניגשה בצעדים מהוססים לדלת, דלת כבדה עשויה מתכת כלשהי שהיא לא ידעה את שמה.
היא פתחה עד כדי סדק קטן את הדלת והציצה החוצה, איש לה היה בחדר המדרגות החשוך.
תחושה מטרידה התחילה לכרסם את בטנה עמוק בפנים, כאילו שפכו עליה דלי של חומצה שכעת מכלה את גופה.
היא טרקה את הדלת, קול שהדהד בבית הדומם, ונעלה אותה במהירות. השקט חזר כמה שניות לאחר מכן, בולע סביבו את הרעשים.
עינייה הסתובבו ברחבי הבית במהירות אדירה, מחפשים את הרעש שהפר את השלווה, אך היא נוכחה שהכול נראה כקודם.
צעדיה כמעט ולא הרעישו על מרצפות האבן כשפסעה על קצוות האצבעות לחדרה. הדלת הייתה סגורה. היא לחצה בחוזקה על הידית, מצפה לשמוע את קול הקליק הרגיל המבשר על פתיחתה, אך זה איחר לבוא.
'לא, לא, לא!' חשבה לעצמה בבהלה. האם היא נעלה את עצמה בחוץ? המפתח נמצא בפנים. היא התחילה ללחוץ בחוזקה שוב ושוב על הידית, מנערת אותה. לאחר כמה שניות, מלווה בקול קליק וברעש צורמני של גרירת הדלת על המרצפות, נפתחה הדלת. רק זמן רב לאחר מכן קלטה שזה לא הגיוני שהיא תנעל את עצמה בחוץ.
חדרה היה חשוך כולו, היא כמעט ולא יכלה לראות דבר. עץ האלון שבחוץ הסתיר את אור הירח, והכוכבים האירו אך בקושי. היא זינקה לתוך החדר ותכף ומיד גמרה לחצות את החלל הקטן והגיעה לאחת משתי השידות שלה. לא היה ניתן לפתוח את מגירות השידה, וחור מנעול קטן בצבע זהוב חרדל ביצבץ במרכז. היא הציצה סביבה בחשאי, ואז הכניסה את ידה תחת המיטה, הרימה את המזרן והוציאה מפתח שנצבע בזהב, אך צבעו התחיל להתקלף והוא נראה מעט חלוד.
באופן מפתיע, ברגע שהכניסה המפתח לחור המנעול, הצליחה לסובב אותו בקלות ולפתוח את המגירה בקול נקישה שדמה לקולה של הדלת הנפתחת, רק שקול החריקה הצורמני חסר.
היא פתחה את המגירה, ומיד הוצפו עינייה בשלל עטים, ניירות מספרים ועוד כלים משרדיים שהיו פזורים בבלגן מוחלט עד הקצה במגירה. היא התחילה לחטט ביאוש במגירה, חופרת עמוק יותר ועמוק יותר ו- כלום.
צעד נשמע בבירור מאחוריה, והמפתח נשמט מידה ונפל מתחת למיטה.
היא לא הסתובבה, קפואה במקומה, ברכיה מכופפות, עינייה קרועות לרווחה.
יד תפסה בידה.
התודעה חזרה למוחה והיא התחילה להתעשת. מי יודע מי זה? גנב? רוצח?
האינסטינקט האוטומטי שלה היה לצעוק לאוליביה לברוח, להזהיר אותה, אך האלמוני כנראה חזה זאת, כי יד חזקה חסמה את פיה. היא נאבקה והשתוללה, אבל הידיים היו חזקות, והיא לא הצליחה להשתחרר.
היא הרגישה מגע קר של מתכת על רקתה, והפסיקה להיאבק בפתאומיות. יש לו נשק.
ואז הגיע הקול, שהקפיא את דמה. הקול שחזר אליה עוד בסיוטים שלה, שלעולם לא תשכח כנראה. הוא דיבר בנימה שקטה וקרה, אך עדיין מעט משועשעת.
"באמת חשבת שתוכלי לברוח ממני, פיונה?"

תמשיכי!