hard times ~ סיפור בהמשכים

לפני שאני מתחילה- חשוב להזכיר שהסיפור מבוסס על מקומות אמיתיים, שקיימים, ושסניפי ארקפה שמוזכרים שם באמת נמצאים שם. כנל לגבי בתי הספר- טליה תהנהני.
וגם עוד דמות שתהיה בפרק השני- היא מבוססת על ילדה מדהימה שבאמת חברה מעולה שלי- והיא גם לומדת באותו בית ספר!
רק השם שונה.
וכן גם השירים אמיתיים.

hard times

תקציר:

נועה היא כולה ילדה רגילה ויחסית מקובלת, שכאשר ממנים את אמא שלה לאחראית סניפי ארקפה מחוז מרכז היא נאלצת לעבור לדירה חדשה, בית ספר אורדינרי ומשעמם ושכונה שבה היא לא מכירה אף אחד. יחד עם אהבתה למוזיקה והציניות שסחבה מכפר סבא, נועה עוברת לתל אביב, ומגלה שיש זמנים קשים בחיים.

הסיפור מדורג כpg13, אבל אפשר לקחת את זה גם כpg. אין פה אלימות, וגם לא טריגרים.

תאמת שבהתחלה חשבתי על לקרוא לספר "אהבתיה", זה פשוט הרגיש לי מתאים, אחר כך עברתי להארד טיימס, ואתם מוזמנים למצוא את הקישור לשיר בחתימה שלי.

פרק ראשון - hard times.


היום הזה התחיל מוקדם מדי.
"טרינג רינג טרינג!" השעון המעורר העיר את נועה לבוקר חדש בחיי התהפוכות שלה. נועה התהפכה על צידה בעוד היא סותמת את אוזניה.
"נועה'לה, בוקר טוב! קומי!" אמא צעקה אליה מהמטבח.
סמאברגר, החתול השמן והאידיוט של נועה, ניסה להעירה בכך שהתיישב בדיוק על הפרצוף שלה. נועה פלטה אנקת צחנה. "נועה, את תאחרי!" נועה שמעה את צעדיה הכבדים של אמא עולה במדרגות.
למען האמת, נועה הייתה ערה כבר שעתיים, אבל לא היה לה כוח לקום לעוד בוקר נוסף בבית הספר החדש והמשעמם שלה.
"נועה, אני רואה שאת ערה." אמא פתחה את דלת החדר בחריקה רמה, מה שאילץ את נועה לסובב את ראשה. סמאברגר קפץ בבהלה.
בגלגול עיניים, נועה התיישבה על המיטה ושיערה השחור והגלי גלש על פניה ברטנוניות. "מעולה, אני הולכת להכין לך חביתה. תתארגני." אמא טרקה בחזרה את הדלת.

לבושה ומאורגנת ללא רצון, נועה ירדה למטה.
"הנה המלכה שלי. מוכנה לכסח את כיתה ז'?" נועה התעלמה מההערה של אמא וצנחה לעבר הספה.
כן, נועה עכשיו כבר בכיתה ז'. זה לא צחוק. כל שנה שעברה ציפתה לזה כל כך, לעבור לבית ספר חדש ומגניב בכפר סבא עם שלושת חברותיה הטובות: הדר, מיקה ומעיין, אבל אז אמא קיבלה את העבודה בתור המנהלת של כל סניפי ארקפה בתל אביב.

" אמא! אבל מה הבעיה בסניפים שבכפר סבא?" זו כמובן הייתה תגובתה המיידית של נועה.
"מאמי, אלה יותר משבעה סניפים, בכפר סבא היו רק שניים. וחוץ מזה- מצאתי לנו בית בשכונה נחמדה בשם הדר יוסף. במרחק כביש משם נמצא הסניף שבשכונת מעוז אביב. את זוכרת? ביקרנו שם את חברה שלי, תמר...." אמא ניסתה להרגיעה, אבל נועה לא הקשיבה.
וכל זה גרם לכך שנועה בילתה את החודש האחרון לשנה בבית הספר היסודי "דוד ילין" שבתל אביב.
"אמא, אין לי כוח, כואב לי הראש" התלוננה נועה.
"כן בטח. קדימה, אני צריכה ללכת לסניף שבמיקדו." אמא הגישה לנועה צלחת בורקסים מאתמול. "אני צריכה לזוז, להביא לך משהו?"
"תביאי לי מהבורקסים הקטנים, הקריספיים האלה" נועה פינתה את החביתה החצי אכולה לפח, ואמא יצאה מהבית.

נועה לקחה את התיק בעודה מחברת את האוזניות לפלאפון.
"בית ספר חדש, הנה אני באה."
והיא יצאה לדרכה, מזמזמת שיר. שיר שעודד אותה בזמנים קשים.
[align=Center]"🎵hard times gonna make you wonder why you even try 🎵
HARD TIMES
🎵 gonna take you down end laugh when you cry 🎵
THESE LIVES
🎵 and still dont...🎵

"[/align]

אני רק אתחיל ואגיד שזה סיפור מאוד חמוד ויפה, מחכה להמשך~)

שמתי לב שאת רושמת בגוף שלישי את הסיפור, אבל את עדיין רושמת "אמא" אני ממליצה לך לשנות ל"אימה" או "אמה" בגלל שכתבת בגוף שלישי זה פחות נשמע טוב לומר "אמא *עשתה משהו*" אלא לומר "אמה *עשתה משהו*" זה קצת הציק לי בגלל שפעם כל הזמן חברות שלי היו אומרות לי להפסיק לומר "אמא ככה וככה" ולהתחיל לומר "אמא שלי עשתה ככה וככה" ודיי התרגלתי.

ממש אהבתי שהשתמשת במקומות אמיתיים, הייתי שמחה יותר עם גם היית אומרת באיזה חטיבה היא עכשיו, אלא עם כן יש גם חטיבה של דוד ילין.
בכללי אני מאוד אוהבת את הסיפור ומחכה להמשך

יוו תודהההה
אז האמא זה בכוונה, זה סתם, ללא משמעות
אבל בכוונה
והיא בחטיבת ליידי דייויס (האמיתית לגמרי שאליה אני משוייכת) ויהיה בפרק הבא קטע על דמות חדשה ובית הספר

וואה אני בהחלט יכול לראות את השיפור מהסיפור הקודם שלך. כל הכבוד :0
אני חייב להגיד שהסיפור מציאותי מדי בשבילי, ולכן קשה לי קצת להתחבר אליו, אבל אני עדיין בטוח שהוא יהיה טוב D:

אני מסכים בקטע של האמא. צריך סיבה למה את קוראת לה אמא. להגיד שזה "סתם בלי משמעות" זה קצת... הורס את הרעיון של הבחירה האומנותית הזאת.

רגע זה לא עובד בצורה הזאת שיש מנהל אחד לסניף, לא חשוב איפה הוא נמצא? או שאני פספסתי משהו.

אוקיי אני באמת לא מצאתי יותר מדי דברים להעיר חוץ מזה. אה וגם הקוד המפוקשש בסוף. אה וגם העובדה שסיימת פרק שלם ואני עדיין לא יודע מי הדמות הראשית או לפחות הקונפליקט. אבל חוץ מזה זה סיפור ממש מגניב בנתיים תמשיכי D:

טליה מהנהנת.
אבל כדי שלא יחשיבו את זה כספאם אני גם אגיב עוד משהו:

סיפור על ארקפה! יאא! גם אני רוצה את הבורקס הקטנים האלו.. יאםםםםםם.
גם לי הפריע שכתבת אמא במקום אימה או משהו בסגנון. חוץ מזה דווקא יצא אחלה.
המשך או משהו בסגנון.

עבר הרבהההההההה זמן. מוכנים לפרק חדש?
חשוב להזכיר - הדמות מבוססת על ילדה מדהימה שאני אוהבת. אני מקווה שהצלחתי לכתוב אותה נכון - וכן טליה, השתמשתי בשם שלה. רק לא שם המשפחה.


פרק 2 drag me down

"הארד טיימס, נה נה נה נה נה נה נה...." זמזמה נועה, מסתובבת ברחובות בית הספר "ליידי דייוויס" ומזיזה קצת את הגוף בהתאם. לא עבר רגע והיא נתקלה בילדה, שתיהן מהבלבול נפלו על הרצפה.
היא ציפתה שהילדה תכעס ותצעק עליה, אבל היא קמה, על פניה חיוך רחב הרבה יותר מדי, וידה מושטת ללחיצה.
"שלום, אני רוני, רוצה להיות חברות?*" קולה היה מוזר, שיניה בולטות כמו של שרקן ושיערה הכהה קופץ לכל מקום מתוך הקוקו-גולגול המסובך שלה. זאת לגמרי לא התגובה שאליה נועה ציפתה.
"אהה.. אני נועה..?" היא הסתכלה על הילדה המוזרה במבט מסתייג, שרוצה לברוח משם טיפונת. לילדה היה מבט חברותי ומזמין, אבל בשביל נועה היא דמתה לרוצחת סדרתית ופסיכופתית עם חיוך מטריד**.
"באיזו כיתה את?" נועה קמה ופנתה ללכת ללוקר שלה, הילדה בעקבותיה.
"ז'3" ענתה נועה במהרה.
"גם אני!!!" קפצה הילדה בקול גבוה שהשתלב בקול המצחיק והחברותי שלה. "רוצה לשבת לידי?"
נועה רק רצתה ללכת ממנה. זה לא קרה לה אף פעם עם אנשים, אבל הרושם הראשוני הזה היה קצת... מוזר.
"אוקי?" נועה לא רצתה לייבש אותה או לאכזב אותה. מה היא, מסתייגת מאנשים בגלל קול מוזר, מבט פסיכופתי ושיניים בולטות***?
"יופי" אמרה הילדה והלכה מהר. רגליה היו קצרות, גופה קטנטן עם עור בהיר ונמשים בפנים. הצלצול נשמע, וזה היה הסימן שאמר שהיא עומדת לשבת ליד רוני עכשיו לשעתיים ארוכות.
עם החברות מכפר סבא נועה הייתה חופרת שעות על גבי שעות, ברמה שזה כבר היה מחרפן וחברות שלה כל הזמן העירו לה על זה, אבל מאז שהיא ואמא עברו לתל אביב, היא נהייתה שתקנית רצינית.

הן נכנסו לכיתה המבולגנת, מאתרות שולחן ריק. נועה התיישבה בכיסא הימני, ורוני מיהרה לתפוס את השמאלי.
"מה השם משפחה שלך?" רוני שאלה.
"מילר"
"כמה אחים יש לך?" המשיכה.
"אני בת יחידה."
"איך קוראים להורים שלך?" רוני ציחקקה, והצחוק שלה כל כך הצחיק את נועה עד שהיא גיחכה.
"יש לי רק אמא, קוראים לה אורית. ושלך?"
"אמיר וליאת. ויש לי אח אחד בשם אריאל, הוא בכיתה ט."
"מגניב." נועה שמחה להמשיך את השיחה בחיוך, גם אם הוא היה טיפונת מאומץ.
"במה ההורים שלך עובדים?"
"אמא שלי מנהלת סניפי ארקפ-"
נועה לא הספיק לגמור את המשפט, כי הדלת נטרקה ברעש מחריד לחלוטין.
"שקט!!!" נכנסה לכיתה אישה מבוגרת, שמנמנה, עם פנים כעוסות במיוחד.
"אמרתי - שקט!!!" נועה סתמה את אוזניה, ורוני צחקה.
"זאת המורה חרירה. אח שלי סיפר לי שהיא זקנה כמו צב עייף. ושהיא מורה נוראית."
אתם יודעים, אולי רוני לא נוראית כל כך.

* - הילדה האמיתית נמצאת איתי בחוג סיירות. המדריכה שלנו אמרה לנו שבשביל להכיר חברים זה מה שצריך לעשות, וכשרוני עושה את זה זה נחמד ומצחיק, והיא מאוד חברותית כשהיא עושה את זה.
**- אנחנו תמיד צוחקים שהיא נראת כמו רוצחת סדרתית, אבל היא הבן אדם הכי נחמד שתפגשו.
***- חשוב לציין - כשרק נפגשתי איתה, מאוד הסתייגתי ממנה אבל עכשיו היא אחת החברות הטובות שלי, ואלו באמת היו הסיבות שבגללן "התרחקתי?" ממנה.
--------------------------

כל המחשבות וההתנהגות של נועה זהות לגמרי לאיך שהרגשתי כשפגשתי את הילדה האמיתית. כל התיאורים והמחשבות - תאמינו לי שהיא הדמות הכי טובה פה, ואתם חייבים לאהוב אותה. היא מתוקה.
והפרק הזה נקרא על השיר drag me down של וואן דירקשן, והוא כזה מתאים לאישיות המצחיקה והקופצנית ברושם ראשוני של רוני.
וגם את השיר הזה בחרתי בתוך שם כי שמעתי מוזיקה תוך כדי, זה המוזה שלי לסיפור הזה.

פרק מעולה! חבל לי שלא פרסמת הרבה מאוד זמן אבל לא נורא...
אין לי כל כך מה לומר חוץ מזה שסתם תיארת את רוני כל כך הרבה פעמים דיי הבנו את העובדה שהיא נראית קצת מוזרה ומפחידה.
תכתבי יותר!

פרק ממש יפה