סיפורם של גיבורי העל החנונים||סיפור בהמשכים, סיפור משותף של כמה חנונים משועממים

[בלאגן גדול]

חכו, חכו!
בפרק התשיעי תראו מה אני כתבתי מנקודת המבט של ילד הרטייה שהאי פגש… אני כותבת מקסים

[נמלה]

טוווב אזזזז:
פרק חדש!!!
ווהוווו!

פרק 5- נ.מ קלייר

קלייר סובבה את ידית המשקף והרכיבה אותו. הוא היה ממוקד בהרבה עכשיו.
'נראה שעיקום הפלסטיק עובד.' חשבה. 'אני מקווה שאוכל לשפר את הדגם זה עוד לפני שיבוא לקוח.'
כאילו על פי קריאה, פעמון הדלת צלצל.
קלייר הניחה את המשקפיים ונעמדה מאחורי הדלפק.
מולה עמד אדם כבן ארבעים.
"אתה צריך בדיקת עיניים?" שאלה קלייר בחביבות.
האיש נופף מולה בזוג משקפיים אפורים. "אמרת לי שהם יגרמו לי לראיה שלי להירפא!"
קלייר נזכרה בו. "אמרתי לך שאני עדיין מפתחת אותם!"
"תני לי משקפיים שבאמת עובדים!"
"משקפיים הם לא מכונה! הם יצירת אמנות! טכנולוגיה מדהימה ומופלאה!" צעקה קלייר. "אם אתה רוצה משקפיים שמתאימים לך, אני צריכה לבדוק את הראיה שלך!"
"לא תודה!" הוא צעק. "הייתי אצלך מספיק! אני עובר אל האופטיקה השניה!" הוא זרק על הדלפק את משקפיו האפורים.
פניה של קלייר הזדעפו. את האופטיקה השניה בעיר ניהלה סאלי אנדרוס, אישה לבנה שגדולה מקלייר בשלוש שנים, האויבת המושבעת שלה בעבודה ובלימודים.
"כולם יודעים שהמשקפיים של סאלי פחות איכותיים!" צעקה קלייר, למרות שידעה שהיא משקרת לעצמה. סאלי לא עבדה על חידושים, זה היה נכון, אבל בגלל שלא הייתה עסוקה בלהמציא משקפיים מיוחדים, היה לה זמן להכין משקפיים איכותיים מסוג מוכר.
קלייר רצתה לבנות משהו מיוחד. משהו שיהיה הראשון מסוגו, שיהפוך אותה לאופטיקאית מיוחדת בעלת חשיבה יצירתית.
אבל היא ראתה שבשבועות האחרונים האופטיקה שלה מתרוקנת.
מה שעצבן אותה היה שזה לא קורה רק בגלל המשקפיים.
זה קורה בגלל שהיא שחורה.
היא הייתה בטוחה בזה.
אבל לא היה לה כוח לעסוק בזה. היא תצליח ליצור את המשקפיים האלה… היא בטוחה בזה!
היא רק צריכה זמן.
קלייר שפכה את ארגז הכלים על שולחן העבודה שלה. אם היא תחדש, היא תחדש משהו רציני.
משקפיים שמתחברים לעצב הראיה של עוורים ומחדשים את ראייתם יהיו דבר טוב… וגם משקפיים שמנקים את עצמם יכולים להיות להיט.
קלייר בחנה את הכלים שברשותה. לא משנה מה תצטרך לעשות, היא תנצח בתחרות הזאת.
יש לה מבחר מצומצם. אבל היא תצליח בזה, היא לא תהיה מוכנה להפסיד.
אחרי הכל, כישלון הוא הצלחה.
ולקלייר היה הרבה נסיון בכשלונות שהובילו להצלחה.
אז גם הפעם תהיה לה סבלנות לכך.
היא הרימה את עיניה אל הדלת. שום לקוח לא נראה באופק.
אבל היא לא זקוקה להם. היא תוכל למצוא לעצמה לקוחות טובים יותר, שבאמת מבינים ביופי שבזכוכית המופלאה.
הראיה היא דבר שמשתבש בקלות. התפקיד שלה הוא להחזיר את הראיה על כנה.
חייה של קלייר כאופטיקאית התחילו באחיה. הוא היה עיוור מלידה, ונדרס על ידי נהג שלא יכל לראות. מאז קלייר רצתה ללמוד את מדעי הראיה ולעבוד כאופטיקאית, והכל בתקווה שיום אחד תצליח ליצור מכשיר שיתחבר לעצבי הראיה המושבתים של העיוורים ולהפעיל אותם.
קלייר עבדה שעות, מנסה לחבר את ידיות ההפעלה למקומות הנכונים, להוסיף כפתורים ומערכות הפעלה, ולבסוף הצליחה לאסוף כמה שלדי משקפיים בעלי צורות משונות.
קלייר קרסה בעייפות על כיסא ונחה במשך כמה דקות. אחריהן היא לקחה את תיקה, הכניסה אליו את כל שלדי המשקפיים ויצאה מהאופטיקה. יום העבודה שלה נגמר.
היא נעלה את דלת האופטיקה וצעדה אל ביתה בעייפות.

קלייר הוציאה את העיתון מתיבת הדואר ונכנסה בחזרה לביתה. היא לא רצתה לדעת את הזוועות שקרו, אבל ידעה שהיא חייבת אם היא רוצה להפוך את העולם למקום טוב יותר.
היא פתחה את העיתון, התיישבה על יד השולחן והחלה לקרוא.
בעיתון היו כתובות כל הזוועות של אירועי השבוע האחרון. ילדה נפלה לאגם וטבעה בגלל חוסר זהירות של הוריה… אדם שהתאבד בקפיצה מהקומה העשרים של הבניין בו גר… מטייל שנטרף על ידי דוב… קלייר דפדפה לסוף העיתון, המקום בו נכתבו צרותיהם של "הסוג הנחות". מאסר של שלושה שחורים… רק כי הם עמדו קרוב למצעד של לבנים. הייתה אפילו כתבה על "השחתתו של העם", שלפיה, השחורים אחראים לכל המעשים הרעים של העם.
קלייר השליחה את העיתון לצידו השני של הסלון, מרגישה מיואשת. לא יכול להיות שהעולם עד כדי כך לא הוגן… עד כדי כך לא מתחשב… שאנשים מאבדים את ילדיהם בגלל אי יכולתם לשמירה… שאנשים נשפטים על פי מראם, ולא לפי נפשם.
צליל נביחה קצר נשמע מתחת לספה. חיוך קטן הסתמן על שפתיה של קלייר כשהוציאה מתחת לספה שועל פנק קטנטן בצבע כתום בהיר עם קצות אוזניים שחורים. השועל רץ ברחבי החדר בהיפראקטביות.
אחרי כל יום עבודה ארוך, קלייר שבה לביתה, המקום בו הרגישה הכי בנוח. שם, עם כל החיות שאימצה ממקלטים, שבדיוק כמוה, איבדו הכל בגלל פגמים קטנים, היא הרגישה שייכת.
שועל הפנק קפץ אל הספה והתכרבל לצד קלייר.
כלבה לבנה הגיחה מאחורי השולחן ומיהרה להימלט מציפור ירוקה גדולה שרדפה אחריה.
תן קטן ישב בפינת החדר וליקק מים מקערה כחולה.
ארנבון קטן נעץ מבטים עוינים בזאבה צעירה שישבה על שידת מגירות.
קלייר חייכה למראה המהומה הרגילה בבית. היא צחקה בלבה בשעה שצעדה אל המטבח ומילאה את צלחות האוכל של כל החיות. בעלי החיים מיהרו לטרוף את מזונם.
אחרי שראתה שכל בעלי החיים בסדר, קלייר התיישבה על הספה באנחה. היא הרהרה באירועי היום. היה ברור לה שהיא לא יכולה להישאר עוד באמריקה. היא צריכה לעבור למקום בו יוכלו להעריך אותה. בו אנשים לא שופטים לפי מראה אלא לפי כישרון, אופי ורצון טוב.
למקום בו אנשים יודעים מה היא אהבה.
החלטה התרקמה בליבה של קלייר. עד סוף השבוע הזה היא על ספינה… אפילו בלי לדעת לאן. אין סיכוי שהיא נשארת באמריקה.
החיות התקבצו סביב קלייר, כאילו מנסות לנחם אותה. היא חייכה אליהן בחום.
כעבור שעה קלה היא הייתה הנפש הערה היחידה בבית.
קלייר קמה מהספה והתחילה לארוז תיק. היא לא ידעה כמה בגדים תצטרך, אז היא חצי מהבגדים בארונה במחשבה שאם תצטרך, תקנה עוד במקום אליו תגיע.
החיים החדשים שלה עומדים להתחיל.

קלייר מצאה את עצמה בנמל, מחזיקה ברצועה זאבה, שועל פנק ותן, בתיקה כלבה, במזוודתה ארנבון, ובכלוב על המזוודה ציפור ירוקה. היא ידעה שהיא נראית מגוחכת ככה, נערה שחורה בבגדים שחורים גוררת אחריה תיק ומזוודה מנופחים ומחזיקה בעלי חיים בכל מקום, אבל לא היה לה אכפת. במילא היא כבר עוזבת את המקום הזה.
היא עברה בין הספינות, מחפשת מקום שבו ככל הנראה לא תפריע. היא בחנה את הספינות ומצאה אחת שנראתה בעלת תנאים נוחים, לא קטנה במיוחד ולא גדולה במיוחד. היא בחנה את האנשים על הספינה. היא ראתה שני נערים שנראו כמו נוסעים. אחד מהם נראה עצבני במיוחד, ולשני הייתה רטיה על עין אחת, והוא נראה שלו ומעט מעופף. חוץ מהם היו עוד זוג, שנראו כמו אחים. הם היו ילדה וילד, ונראה שהתווכחו בשפה שנשמעה לקלייר כמו יפנית. היא הצליחה להבין כמה מילים, אבל הן לא תרמו לה במיוחד להבנת השיחה. קלייר לא ידעה מה גרם לה לבחור בספינה הזאת - הספינה עצמה או האפשרות שיש עליה מישהו שתוכל לעזור לראיה שלו, אבל היא ידעה שהיא צריכה לעלות על הספינה הזאת.
היא עלתה בכבש, מחפשת מישהו שתוכל לתת לו כסף בשביל הנסיעה.
קלייר ניגשה אל הנער עם הרטייה. "סליחה, מי האחראי על הספינה?"
הנער לא ענה. הוא הצביע על גרם מדרגות בתחתית הספינה. קלייר הניחה שזו הדרך לתא רב החובל.
היא צעדה בגרם המדרגות והקישה על הדלת.
נערה לבנה פתחה אותה.
לרגע אחד הן רק הביטו אחת בשניה. לאחר הרגע הזה שתיהן נסוגו טיפה אחורה וצעקו: "אל תאמרי שום דבר גזעני!" הן הביטו זו בזו בבלבול.
"אה…" קלייר ניסתה לפתוח בשיחה אחרי הפגישה המשונה. "כמה עולה אצלך הפלגה?"
"תוכלי לקבל דרגש במאתיים דולר." אמרה הקפטנית בנסיון משלה להשכיח את פתיחת השיחה.
קלייר מסרה לה מאתיים דולר מארנקה והקפטנית הובילה אותה לחדר ובו שני דרגשי שינה. היא התיישבה על יד אחד מהם והוציאה את הכלבה מהתיק ואת הארנבון מהמזוודה. היא הניחה אותם ליד המיטה והורתה להם להיות בשקט. אחר כך היא קשרה את הכלבה עם הזאבה, התן והשועל, וקשרה את שלושתם לעמוד המיטה כדי שלא יפריעו לאנשים על הספינה. היא חייכה אליהם חיוך מרגיע כשהארנבון קיפץ במעט יותר מדי חופשיות ברחבי החדר. "אל תדאגו. זה רק לזמן קצר." הבטיחה להם.
"רגע, לא אמרת שאת רוצה מקום לכל היצורים האלו. תוסיפי עוד מאתיים דולר." אמרה הקפטנית, מרינה, בהפתעה.
קלייר צחקקה והניחה בידה של מרינה את הכסף הדרוש. מרינה יצאה מהחדר בחיוך מרוצה והותירה את קלייר לבדה.
קלייר התיישבה על המיטה ובחנה את הים שניבט לה מהחלון המעוגל והקטן. אין ספק, המסע שלה החל.

[Danny Cushmaro]

אדיר כמו תמיד!
אני אערוך אחר כך כשאני לא אהיה מהטלפון