תלתן רענן / קלישה, או: האלה של בובות החרסינה (MayDay 24)

[קלישה מהלכת]

המדף שלי.
קשור לקטע הזה אבל עומד בפני עצמו.
הקטע נכתב בטלאים, הזדרזתי לכתוב פסקה כל פעם שהזדמן לי, אז אני מניחה שהוא לא הכי מאורגן, למרות שהיה ברור לי מה אני רוצה לכתוב.

תלתן רענן

(884 מילים)

האלה של בובות החרסינה כבר לא כאן.
כמו עץ בשלכת, שגופו עירום וקר, ניחן בכל אשר מאפיין אותו כשלם אך נעדר הטביעות הדקות שהופכות אותו לעץ. כמוהו כמוה, אותו עור שמנת רך וחלק. אותן לחיים נגועות בכתמי דובדבן בהיר. אותן עיניים כחולות וצלולות כמי תהום.
נעוצות קדימה.
לא ממצמצות.
כן, היא יפה, גם במותה, כמו העצים בעת השלכת, חישורי דיו מוצקה זבים במקצב הרוח הרוחשת, ביופי הקר של כפור החורף. קימורים חינניים ותווים מסותתים בשלמות, שיער משומר בתפזורת זהב אדום עשיר. אבל יש חדות במבטה הדומם, כמו קצותיהם של זרועות עצים, אכזרים וקוצנים ביופיים המהפנט.
האלה של בובות החרסינה היתה אחת הראשונות, צעדיה ככתמי צל על פני נהר ובעורה שזירות ירח. אל הזכרונות הקמלים זוכר אותה היטב. אל הזכרונות הקמלים זוכר את כולם, כמובן; את המתים כמו גם החיים. אבל לא זוכר אותם כמו שיודע אותם, ולכן שונה האלה של בובות החרסינה מאחרים. אותה הוא לא יודע.
אותה הוא זוכר.
האלה של בובות החרסינה אהבה מוזיקת פסנתר. היא נהגה לשבת במשך שעות שעונה על חומות קו האופק ומאזינה לאל המקצבים המופשטים אורג מהאוויר קלידים מתחלפים ומסחרר אותם בהתאם לגובה המוזיקה. היא לא היתה מדברת. תמיד היתה לקונית למדי. לא, האלה של בובות החרסינה ידעה להעביר רגשות בצורות שאינן מילוליות. במגע. בחיוך. במבט.
האלה של בובות החרסינה אהבה את הקיץ. תמיד נרתעה מצינת החורף וקמילת הסתיו, והעדיפה על פניהן את חמימות האוויר הקיצי והפרחים הצבעוניים של האביב. היא היתה פשוטה, בצורה הכי נקייה ואנושית. האל של הזכרונות הקמלים אהב את בני האדם; הם טיפלו בזכרונותיהם במסירות רבה בהרבה מהאלים, חושקים באמת ועמלים כדי להשיגה. וגם היא, דמתה לבני האדם ואהבה אותם, ויותר מכל את הילדות הצעירות. היא טיפחה וגידלה אותן במסירות רבה, עד שפרחו והתפזרו לדרכיהן שלהן, אבל תמיד בא מצע חדש, רענן. תמיד היו לה בנות חסות כה רבות.
האלה של בובות החרסינה אהבה אותו. את אל הזכרונות הקמלים, למרות שכה מעטים אהבו אותו; שאר האלים כיבדו אותו, יראו מפניו... אך לא אהבו אותו, לא. היה כבוד, בקרב האלים הישנים. כבוד שמנע מהם לפנות אליו ללא תואר הכבוד הראוי. כבוד שמנע מהם לראות בו משהו מעבר לשומר סף עשוי חת. היו לו רק שתיים; האלה של הכוכבים הנופלים, והאלה של בובות החרסינה.
והאלה של בובות החרסינה אהבה אותו. בצורה הפשוטה והתמימה הילדית שלא מחפשת הסברים לקיומה, באופן הנקי והישיר ונעדר הצורך באישורים שלה. היא היתה משוחררת כרוח ורעננה כתלתן ושקטה כאבן הדוממת.
היא היתה כל אלה, ואף אחד מאלה. היא היתה, היתה, אלת בובות החרסינה, היא היתה. לא עוד. הו, ישנם זכרונות. אין ספק. זכרונות. זכרונות קמלים. זכרונות ואבן דוממת ורוח רוחשת ותלתן רענן.
אבל האלה של בובות החרסינה כבר איננה כאן. היא כאן כמו שעצי הסתיו כאן, אחרי שעליהם התפזרו על פני שושנת הרוחות. שם חיוך, שם מבט, שם מגע. וכאן, כאן, הגוף העירום והקר, ניחן בכל אשר מאפיין אותו כשלם אך נעדר הטביעות הדקות שהופכות אותו, אותה, לה. לה. אלת בובות החרסינה.
אלים רבים מהרהרים בתזמונה של האלה של הכוכבים הנופלים. האלים החדשים נעדרים קוד הכבוד שאפיין את העבר; כעת נרתעים מפניו במקום לכבד אותו, כפי שעושים עם כל דבר שלא מבינים. אבל מפני האלה של הכוכבים הנופלים הם חוששים. הם מכבדים אותה, יראה שנובעת מפחד. האלה של הכוכבים הנופלים יכלה ליפול כשאר אחיה, אבל היתה חכמה מספיק כדי להצליח להישאר, להצליח לשמור כלהב המוגן בנדן על מעטה פחד קפדני. היא היתה חכמה יותר מהם, כולם, אפילו מאל עורמת הנואשים. היא הכירה בני אדם עמוק יותר מכל אחד אחר, ודרכם הכירה גם אלים; למרות שהקשר בין השניים תמיד נדחה בשאט נפש, הפיקחים באמת ידעו שמדובר בחוט שני דק.
האלה של הכוכבים הנופלים זכתה לפחד, לכבוד, ליראה. האלה של הכוכבים הנופלים זכתה לספקולציות רבות, על קיומה ומטרותיה, אבל יותר מכל, על דרך פעולתה. תמיד הגיעה לסיאראה עם בוא הסתיו, עם משבי העלים הראשונים. תמיד עזבה בקיצו. האלים חשבו שאולי, הסתיו, הוא הזמן שבו כוכבים כמעט לעולם לא נופלים. הם חשבו שהיא נפגשת עם אחת מהישויות המזדמנות רק בסתיו. הם חשבו שדרכה למקום ארוכה להפליא.
הם טעו.
היא הגיעה בסתיו לא מתוך חובה, אלא כמחווה.
מחווה לאחותה המתה.
האלה של בובות החרסינה היתה פעם אחת האלות הנצחיות, שידעו מחזורים אינסופיים של חיים ומוות לשולייתם. פעם היתה האלה של מתיקות הילדות, של הצוף המלחך עלי כותרתו של ורד, של כנפיו המבריקות מטל של התלתן הירקרק.
אבל אז נשבה רוח מלאת אפר והציפה את ישוביהם של בני האדם, ולפתע לא היתה ילדות ולא ורד או תלתן; חיוכים נגוזו בלחישות וחיים בלהב. כאוס לפת בציפורניו את העולם וסירב להרפות, מותיר אחריו צלקות חרוכות ומדממות, מותיר אחריו מבוגרות אלמנות חיים. בנות חסותה נעלמו, נקטפו רעננות ונקרעו לגזרים בחוסר שליטה. ביום שבו הלילה מת, השליט החורף טרור של כמישה וכפור בכל רחבי ארצות שליטתו.
כפור.
וכמישה.
והאלה של בובות החרסינה נאבדה, איפשהו בדרך, לפני ההתפרצות של גל נחוש חדש, נשברה והתנפצה עם נפילות ואובדן והבובות שנשמטו בשולי דרכים ונזרקו לפחי אשפה. איש לא ראה את הסדקים העוברים בה. איש לא הבחין באופן שבו עיניה החלולות צפו מבלי שליטה בנטישתה החוזרת ונשנה. איש לא ידע איך ספגה לתוכה את מראהו של סתיו הילדות ותבעה עליו בעלות. היא נותרה צופה בלתי נראית, שבורה, מרוסקת, מפוזרת לכל קצוות הארץ כעלי שלכת וקרה וחשופה כמו עץ עירום. האלה שהיתה נצחית כלילה הפכה לעוד זכרון קמל, לעוד גופה קרה, לעוד בובה שבורה שאיבדה את יעודה אך נותרה צופה ללא שליטה. כזו היתה האלה של בובות החרסינה, אלת צוף הורד שהפכה לאלת חודי העץ הקוצני בליבו של הסתיו, ולאלת העלים הנישאים על פני שושנת הרוחות, קרים וכמשים, ונמוגים לעוד זכרונות קמלים. אבל הוא, הוא זוכר.

[Hyunlix]

וואו
הייתי מצטטת דברים בתגובה אבל אני בטלפון ואני לא יודעת איך
באמת שזה אחד הקטעים הכי טובים שקראתי, חייבת לומר
ממש אהבתי את כל הדימויים והשפה שהשתמשת בה, זה היה ממש כמו לקרוא ספר שלם.
הקטע הסתיים בצורה שממש הבהירה שזה הסוף, אבל גם בצורה שגרמה לי לרצות לקרוא עוד מזה, אחרי שסיימתי לקרוא פשוט רפרפתי על זה שוב כי באמת שממש נהניתי לקרוא את זה!
ובהתחלה זה כאילו קצת שזורקים אותך לסיטואציה מסוימת אבל אז שיש הסבר על מה שקורה ועל הסיפור עצמו זה באמת ממש עוזר :>
והרעיון עצמו באמת ממש מקורי, איך חשבת על זה?
אני ממש אוהבת בקטעים שלך שבאמת את מצליחה להמציא רעיון מקורי כל פעם מחדש, במקום שיהיה מין תבנית שחוזרת על עצמה והופך את הכתיבה לחוזרת על עצמה.
בדיוק התחלתי ממש לכתוב את הקטעים שאני ממציאה והאמת שאני די נהנית מזה!
בקיצור קטע מושלם! D:

[Sam I am]

אעהאעה
מה הרגע קראתי
אעההההההההההההההה
זה כל כך- כל כך-וואו! אימל'ה ואבאל'ה!
אעהההה
ועכשיו: לחלק הקצת יותר מעשי:
אני קוראת המון. המון. המון. המון. (טוב, קצת פחות מאז תחילת הבגרויות, אבל עדיין) ואני מוצאת את עצמי נהנית לקרוא הרבה קטעים, לפעמים אני מוצאת את עצמי נדהמת או שבויה תחת חבלי הכישוף המתקרא מילים. רוב הקטעים מהסוג הזה, דרך אגב, נשאו את שמך.
אבל הקטע הזה, הוא כל כך- כל כך- וואו!
הקטע הזה הייתה פשוט תמצית של מה שאני אוהבת בכתיבה שלך! הוא היה עצוב ויפה ומפעים. אולי כמו אלת בובות החרסינה בעצמה.
וואו.