ניצני סביון / קלישה, או: האלה של הכוכבים הנופלים

[קלישה מהלכת]

המדף שלי.
תהנו!

○ ניצני סביון ○ (מילים: 1313)

או: האלה של הכוכבים הנופלים

האלה של הכוכבים הנופלים נודדת ממקום למקום, כי זה הדבר היחיד שהיא יודעת. האלה של הכוכבים הנופלים לא יודעת בית. היא לא יודעת קורת גג. היא לא יודעת חברים. האלה של הכוכבים הנופלים יודעת רק ליפול. ליפול וליפול וליפול.
האלה של הכוכבים הנופלים זוכרת הכול. הזכרון של בני אדם כה שברירי ובר חלוף, ניצני סביון שקוטפת הרוח, אבל גם זכרונם של האלים מוגבל. היא שונה. היא היתה כאן תמיד. פעם, כשביקרה בסיאראה, לפני שנים, שאל אותה אחד הרעננים על זה. הוא שאל מי היה קודם; האם היא, או האל של האור. כולם יודעים שהאלה של הכוכבים הנופלים היא הזקנה ביותר, אבל האם בכלל היה טעם בכוכבים נופלים פעם, לפני האור? האם הם נפלו בכלל, אז, כשאיש לא הרגיש בכך?
מובן שהם נפלו. כוכבים נופלים מאז ומתמיד. זו אולי האמיתה הקבוע היחידה לגבי העולם הזה. אלים מתים לאורך השנים, נושרים ונובלים ונשכחים בפינות שכוחות אל, מגע עונות חגות במלחמות כאוס, אל הקיץ ואלת הפרפרים ואלת התקווה, אבל אלת הכוכבים הנופלים מעולם לא עזבה. היא גם לא תעזוב. ויש חשד מתגנב בליבה שהיא תהיה גם האחרונה לעמוד כאן. האם אז היא תפסיק לנדוד?
האלה של הכוכבים הנופלים מגיעה לסיאראה כל סתיו. לפעמים הסתיו מתאחר בשנים, בגלל מלחמת כאוס כזו או אחרת, אבל כולם, גם אם אינם מבינים אותם לגמרי, יודעים כמה נואשות הם זקוקים לאלה. בגלל זה הסתיו תמיד מגיע. יום אחד האלה מתעוררת בלילה ומריחה עלים שנהביים ושכבת בוץ שברירית ואבנים חלקלקות ממים, ואז היא יודעת לנדוד דרומה. דרומה, לכיוון הקשת בענן. דרומה, לכיוון ממלכת האלים. דרומה, אל סיאראה.
האלה נודדת בלילה, לאור הירחים המתיזים פיזוזי אור ממורט על הארץ, לשמי הובנה משוייפת ועיקולי ענני אם הפנינה שמקשטים אותם כמשכית. החולמים ערים בלילה. לפעמים היא פוגשת אותם בדרכה. רוב האלים לא אוהבים בני אדם, אבל האלה של הכוכבים הנופלים אוהבת חולמים. אחת מאהבותיה הראשונות היתה חולמת.
האלה צועדת ברגליים יחפות על דשא נגוע טל, כשמיטלטליה נשואים על גבה, אסופים במפה לבנה תלויה על מוט עץ. לפעמים היא נעצרת, בלילות, לאור הכוכבים, ופורקת את חפציה. היא פותחת את המפה הצחה ופורשת אותה ארצה, מסדרת את הצלחות והכוסות וכלי החרס. היא מקפלת את המפיות, ומצחצחת את הכלים, ושוטפת את פניה בנהר זוהר בהשתקפות ירח צבעונית. היא מתיישבת בשיכול רגליים, מסדרת את שמלתה סביב ברכיה, ומברישה את שיערה. אורות הירח מטילים על חיוורונו החלבי קשתות מרקדות שאיכשהו עושות את החשיכה עמוקה יותר. אבל האלה לא אוכלת, כי הצלחות ערוכות לשניים, ואיש לא מגיע. אז היא קמה, ואורזת את חפציה, ותולה את המוט על כתפה העייפה, ואוספת את שיערה, וממשיכה ללכת. רגליה של האלה צורבות כשהיא הולכת, ונשימתה מאומצת מרגע לרגע, אבל האלה ממשיכה ללכת. היא הולכת והולכת. היא הולכת עד לקיצו של הלילה.
הסיאראה מגיע במקום שבני האדם קוראים לו קו האופק, האיזור שמגיע אחרי הנראה לעין. הדיסקית הזהובה הזו, שניתן להגיע אליה רק אם הולכים מצפון, אך לעולם לא מדרום, זו שקיימת מעבר לקיימות. האלה של הכוכבים הנופלים מגיעה בלילה, ולכן איש לא רואה אותה מגיעה; היא פוסעת ברגליים יחפות על דשא ירוק רך, על פני בתים מפוסלים כפסלי זרם ושבילי ירקן זכוכיתיים שמתפצלים בכיכרות עגולות וחינניות. היא לוקחת תמיד את השביל השמאלי; היא הולכת תמיד לגן הזכרונות.
אל הזכרונות הקמלים הוא אולי האל היחיד שישאר אחרי האלה, אבל היא היתה קודם. אלת הכוכבים הנופלים היתה הראשונה, ואל הזכרונות הקמלים השני. לכן ישנה מעין ידידות ביניהם, לא חברות, אלא תחושת אחווה שנובעת מהיכרות עם אדם שהיה איתך בזמנים שלא נשאר מהן אפילו מילים. ובכל זאת, אל הזכרונות הקמלים יודעים להטביע טביעות אצבע על משטחים משתנים. גן הזכרונות הוא יצירת המופת שלו. זהו המקום היחיד, חוץ מחלומותיה, שבו יכולה האלה לראות את דמותם של אחיה, משתרגים מתוך שיחים או מתפצלים מתוך זרמי עשן כחול כהה או דוממים בקיבעון אבן אפורה נצחית.
גן הזכרונות חי כמו שהאנשים שמנציח מתים, והאלה עומדת וצופה בהם בעיניה שלעולם לא ממצמצות. יש את זכרון האור, את המנסרות המשתברות שמעירות לחיים רקדני ירח כמו מעופפי לילה, שרצים ומסתחררים ומשחקים מחבואים בין צללי הגן, בהתאם לאדוות האור של אותו לילה. לפעמים הם עוברים דרכה, והיא לא מרגישה דבר, כי הם עצמם לא דבר; לא אנשים, לא גוף ולא רגש; הם רק זכרונות. זכרונות, ותעתועי אור.
לפעמים היא צועדת עד לאנדרטה שלה. מצבה שמנציחה יצור חי, היא מהרהרת לעצמה. בוודאי יש בכך איזה ערך ספרותי גלום. אבל האלה של הכוכבים הנופלים לא מבינה בפואטיקה או בספרות. בעבר היא הבינה. כיום כל מה שהיא יודעת זו המציאות.
באנדרטה היא נערה, כפי שהיתה בתקופות שנשכחו מהעולם. הפסל עשוי בדולח מסולף, שכבות דקות של זכוכיות מרוסקות שהותכו יחד לדמות שצלמה אנוש, יושבת על שיש לבן חלק באמצע ארוחה בלתי נראית שאין לה קץ. בשעת יום זה רק פסל שקוף שמבריק לזהרורי השמש. אך בלילה זו יצירת אומנות, הילה מרקדת שמחליקה על עורה וחודרת אל תוך גופה וזורמת בעורקיה הדוממים כמו דם זרחני. היא נראית מיסטית, מופלאה, אלה כמו שבני האדם רואים אלים, זוהרים בזרח מגע עילאי שמעולם לא הוכתם בשחיתות העולם; לפעמים, במקרים הנדירים בהם היא מרגישה פילוסופית, היא חושבת שאולי החיקוי עדיף על המקור. זה המצב, לעיתים, לא?
לפעמים היא חושבת שעדיף שנגע הזמן לעולם לא יטמא את חיזיון הפלאים השקרי הזה. לו יכלה להניח לזמן לטבוע בה את חותמו, במקום בדיוקנה. לפעמים היא חושבת שיש בהשתקפות משהו טהור יותר מהמקור. אבל לעיתים קרובות היא פשוט חושבת שהאור נמוג, אבל הפסל נשאר, נעדר זוהר, גם באור השמש.
האלה יודעת זמן, באופן שרוב האנשים, ואפילו האלים, לא יודעים. האנדרטה מנציחה את נעוריה הנעלמים, כי גם אלים יכולים להתבגר, גם הם יכולים לגדול. אולי לעיתים כה נדירות ובתדירות כה רחוקה עד כי לבני האדם ברי החלוף נדמה הדבר בלתי אפשרי, אבל האלה של הכוכבים הנופלים חיה את חלומם הבלתי אפשרי של כל בני האדם שמודעים למציאות ובכל זאת מנסים לפרוץ בעדה.
האלה תמיד עוזבת, בסופו של דבר. לא משנה לאן מגיעה, לא משנה אם לסיאראה או לאיזור אנושי, תמיד היא עוזבת. חייה הם הנדודים, וציפייה בלתי נגמרת לדבר שלעולם לא יקרה. היא חולפת על פני בני האדם כעונות, על פני האלים ככוכבי הלילה שמניצים ערב אחר ערב. האלה של הכוכבים הנופלים מגיעה לסיאראה כדי ללמד את הרעננים, את הרכים. היא באה כדי לחפש אחר תקווה שבה תוכל להיאחז, אך תמיד עוזבת. האלה היתה שם, כשמתה אלת התקווה; היא האחרונה שנותרה. כשהיא מביטה בשמיים, היא תוהה לעצמה איך דבר יפה כל כך יכול להיות נורא כל כך, מבלי לחדול. האלה היא שבוייה, שבוייה בצורך להגיע שוב ושוב לסיאראה, להגן שוב ושוב על האנשים שגזלו ממנה את חייה. עונה אחר עונה היא צופה בפניהם הקרות והקפואות בזמן של אחיה, לילה אחר לילה מפיחה בהם חיים. ובכל זאת, האלה יודעת שיש דברים שאפילו אלים לא יכולים לעשות. איש לא יכול להחזיר את הזמן לאחור. אין אל שמנוי על הזמן. כמו שאין אל שמנוי על המוות.
האלה של הכוכבים הנופלים היתה פעם האלה של החולמים. בלילות, בעת האפלה ביותר ביום כולו, היו אנשים מביטים מבעד לחלונם ורואים את הבטחתה, את הצעתה, לבחור חלום אחד, רצון אחד, תקווה אחת, שיצטלבו עם גורלה. האלה העניקה חלומות לחולמים, נודדת מבית לבית, מתיזה את אור הכוכבים, מהיר וכמעט רחוק מהישג יד - אך חולמים תמיד חלמו מעבר לגבולות המציאות והאלה היתה התגלמות הבלתי אפשרי.
אבל הלילה מת, לפני שנים, נמוג וחלף, וכעת נשארה רק גופה קרה שמרתיעה אפילו את האלים. האלה של הכוכבים הנופלים היא היחידה שיכולה לצאת ללילה. הלילה, אביה, אמה, בנה, חייה. האלה של הכוכבים הנופלים צועדת לאורו של כל כוכב מת, של כל מאור חלול. אי אפשר להגשים חלומות על ידי להבות כבויות.
האלה של הכוכבים הנופלים היא עכשיו האלה של הנדודים. כעת, במקום לבחור במשאלותיהם של בני האדם, היא קוטפת אותן. לילה אחר לילה, האלה משחררת את החוטים של בלון נוסף שמתפוצץ במגע עם אוויר הליל הבלתי מתפשר. כל לילה היא נושפת על להבתה של שירה נוספת שדועכת לכדי דממה. האלה של הכוכבים הנופלים כבר לא קיימת למען הכוכבים; היא קיימת למען הנפילה. מהירה וכמעט רחוקה מהישג יד, תפילה שהופכת לקריסה. האלה של הכוכבים הנופלים מנציחה את הניצוץ השלם, הטהור, מעבר למגע העולם הזה, ואז מושכת אותו, מורידה אותו בקו חד, עד שפוגש בארץ, עד שפוגש בעולם שמשמיד אותו כמו להבה שתוססת בתגובה לדלי מים, כמו סביון שמתפרק ברוח לרסיסים קרים וחדים, כמו כוכבים שבוערים בכל כוחם ובכל תקוותם ועוצמתם, ואז נופלים וכבים.

[Sam I am]

אני אוהבת את (כל הסיפורים שלך, אבל במיוחד את-) הקטעים האלה שהם פשוט שזירה מדהימה עם דימויים או מטאפורות או מה שזה לא יהיה, עם מילים גבוהות, אבל לא מידי, כשזה מבלבל, אבל לא מידי. אני אשים כאן נקודה כדי לא להיסחף עם פסיקים, כמו שאני נוטה לעשות.
מוזר שעוד אין לזה תגובות :)