שרשור לי ולאליס, שרשור!

[Wolves]

הטופס:
שם: לונה סאן
מראה: שיער ארוך עם גוונים בלונדניים- שחורים טבעיים עד אמצע הגב, עיניים שחורות מפחידות שלפעמים זורחות בצהוב וכסף, עור בהיר, סימן בצורת ירח מאחורי כתף ימין.
משפחה: היא גרה בבית יתומים.
אופי: בשונה ממראה העיניים שלה היא מאוד חברותית ונחמדה, חכמה למדי ומאוד אמיצה.
גיל: 13 ושבוע
חברים: אין לה כי כולם מפחדים ממנה.
אויבים: המון, חצי מהילדים בבית היתומים רוצים לנקום בה על דברים שעשתה להם.

[אליס7777]

שם: אלכס מנדגווי.
מראה: שיער שחור חלק קצר, עור חיוור בצורה מפחידה, עיניים אפורות-צהובות חתוליות.
משפחה: אין.
אופי: חכמה מאוד, חשדנית ודי פרנואידית, צינית, סקרנית, שנונה, יהירה, פסימית,קרה ומרוחקת. מוזרה.
גיל: 13.
חברים: אין.
אויבים: היא מחשיבה את כולם כאויבים שלה, מלבד אלה שהם מטומטמים מדי מכדי לזכות בתואר הזה.

[Wolves]

קמתי בבוקר והסתכלתי על החדר שלי בבית היתומים, בגלל שכל הילדים פחדו ממני ישנתי לבדי, כשבחדר אמורים לישון ארבעה בשתי מיטות קומותיים, נאנחתי וקמתי מהמיטה, התלבשתי בחולצה אפורה קצרה, מכנסי ג'ינס אפורים, נעלי ספורט אפורות ואספתי את שיערי לצמה בגומייה אפורה. הצבע המייצג של בית היתומים הוא אפור אז כל הבגדים חייבים להיות אפורים, הבטתי במראה בעיניי השחורות ויצאתי מהחדר בדרכי אל ארוחת הבוקר.

[אליס7777]

התעוררתי למשמע הצלצול הצורם והתלבשתי במהירות וברשלנות. יצאתי מהחדר, מתעלמת מליסה. ליסה הייתה השותפה היחידה שלי לחדר, היא היחידה שלא הצלחתי להבריח משם.

----

שלחתי לך ינשוף

[Wolves]

הלכתי אל ארוחת הבוקר והאחראית המוזרה עלתה על הבמה. "כפי שכולכם יודעים, כל מי שמגיע לגיל שלוש עשרה עוזב, היום יצטרכו לבוא למשרד שלי אלכס מנדגווי, לונה סאן, לילי מורוורד....." ברגע ששמעתי את שמי קפצתי בבהלה, כל הילדים בגיל שלוש עשרה מעולם לא חזרו ואף אחד לא רצה להגיע לגיל הזה, לא אכלתי כמעט כלום ובסוף הארוחה הלכתי עם טור הילדים המפוחדים אל המשרד של האחראית, תוהים מה יקרה ומפחדים מזה כאחד.
-------------
שלחתי לך גם ינשוף

[אליס7777]

צעדתי אחרי האחראית, אדישה לבהלה של שאר התלמידים. אוך, המקום הזה מטופש.
למה אנחנו צריכים ללמוד רק סוג אחד של קסם?
כלומר, כן, הפיות מתמחות בסוגי קסם שונים, אבל כל פיה יודעת רק אחד.
למה פיות רפואה לא יכולות ללמוד קסמי אש? למה ערפדים לא לומדים כשפי זימון?
זה מגוחך. צריך להיות גזע כלשהו שמתמחה בכל סוגי הקסם, או לפחות בכמה ביחד...
בזמן שהרהרתי בשנאתי למקום הזה, האחראית הובילה אותנו אל חדר המיון.
הגלגל עמד שם, ולידו הריבוע האדום שצויר על הרצפה, עליו אמור כל ילד לעמוד.
נשפתי אוויר בתסכול. הזמן חלף מהר מדי, והנה, באופן מאוד לא הגיוני, אני כבר כאן.

[Wolves]

הסתכלתי על שאר הילדים, חלק נראו מבוהלים אבל מיעוט של ילדים נראו רגועים לחלוטין, נשמתי נשימה עמוקה ושיניתי הבעת פניי לרגועה. "אני אקרא בשמכם ואתם תעמדו על הריבוע האדום" האחראית אמרה והצביעה על ריבוע אדום שהיה על הרצפה, על הקיר ליד היה גלגל גדול שסמלים חרוטים בו. "ליסה אורוויג" נשמע קולה של האחראית וליסה, ילדה נמוכה עם שיער שחור מתולתל ומשקפיים שחורים עגולים צעדה קדימה ונעמדה על הריבוע האדום, היא נראתה רגועה לחלוטין, ברגע שהיא נעמדה הריבוע האדום החל לזהור והגלגל על הקיר החל להסתובב עד שנעצר על סמל של פס שמחוברים אליו שני משולשים הפוכים. "ערפדית עם ייעוד!" צעקה האחראית וליסה נעלמה

[אליס7777]

סוף סוף! ליסה יצאה מהחיים שלי.
הבטתי בתלמידים האחרים והבלעתי גיחוך. הם באמת לא מבינים מה קורה כאן

[Wolves]

"לונה סאן" שמעתי את האחראית קוראת לי ועליתי על הריבוע האדום, הגלגל התחיל להסתובב ואז הוא התחיל להעלות ניצוצות, הוא הסתובב ממש מהר ואז הוא נעצר על סמל שלא היה שם קודם וכוכב לבן זוהר הופיע מתחת. "א- את ממין חדש, ויש לך ייעוד, ראו את לונה, אשת הזאב הראשונה!" צעקה האחראית ועיניי נפערו, אשת הזאב הראשונה?! ולפני שהספקתי להתווכח או לעשות משהו הכל נעלם ונפלתי אל חשכה אפורה.

[אליס7777]

נאנחתי בשיעמום. האחראית הקריאה עוד כמה שמות - רוב הבנות הפכו לפיות, זה הזן הכי נפוץ - ואז, כשנשארו רק עוד ארבעה תלמידים, הגיע תורי.
נעמדתי על הריבוע האדום בחוסר סבלנות. שזה רק ייגמר כבר.
הגלגל התחיל להסתובב. הוא הסתובב והסתובב, צבר תאוצה, אבל לא נעצר.
שלושת התלמידים התלחששו ביניהם, ואני המשכתי לעמוד שם.
"טוב, מנדגווי, זה מספיק" אמרה לבסוף האחראית. "תצאי בבקשה וחכי לי במשרד שלי. הבא בתור הוא ג'ורג' תומאס."
ירדתי מהריבוע האדום וצעדתי בגב זקוף אל הדלת. משהו בי אמר שזה לא הסוף, להפך, זו רק ההתחלה.

[Wolves]

פקחתי את עיניי, אני שכבתי בכר דשא ירוק פורח, היה שם מבנה עצום עם יותר מעשרים קומות, קמתי ועברתי בשערי הזהב של המבנה, הייתי בלובי כנראה, היה שם דלפק קבלה שישבה בו אישה עם כנפי ענק אדומות. "שלום, ברוכה הבאה לבית הספר לקסם! מה השם שלך?" היא שאלה בהתלהבות יתר. "אני לונה, לונה סאן"

[אליס7777]

פסעתי הלוך ושוב בתוך המשרד, ממתינה.
כעבור זמן מה האחראית נכנסה, הבעת פניה נוקשה מתמיד.
"אז ככה," היא התחילה. "בגלל שהגלגל לא החליט על -"
"אני יודעת," קטעתי אותה. "אני לא שייכת לשום עולם קיים, אין לי מקום באף יקום, ולכן אני אצטרך לעבור אל הריק."
"הריק" הייתה מילה נרדפת ליקום חסר הקסם, המקום שאף אחד לא באמת הבין. המילה אולי לא הייתה נכונה לגבי זה, אבל העולם הזה היה סוג של ברירת מחדל לאלו שלא שייכים לשום מקום.
ואני עומדת להיות אחת מהם.
"טוב, ובכן, כן.." האחראית נראתה מעט מבולבלת. "אני והצוות בחנו את העניין, ונראה שכוחות הכישוף שלך דווקא חזקים למדי," היא נעצרה ועיוותה את פניה, כאילו היא מתקשה להאמין שאחד מתלמידיה הוא לא כישלון גמור. "נעביר אותך בינתיים אל האש. כמו שאת בוודאי יודעת, ביקום הזה שוררת מלחמה כמעט תמידית, ואנחנו נשלח אותך לבית הספר לקסם בתקווה שתעזרי למריבות לדעוך קצת. את תשהי בבית הספר ותלמדי את שיעורי ההיסטוריה והשיקויים, בשיעורי היכולות לא תוכלי להשתתף מכיוון שאת.. כלום."
תודה לך על מילותייך מעוררות התקווה.
"בכל אופן, תפקידך בבית הספר יהיה לשמש כמעין מדריכה, לעזור לתלמידים החדשים והצעירים יותר להתאקלם, לגשר בין התלמידים ולעזור למתקשים. עד כאן הכל ברור?"
החנקתי צחוק. אני? מדריכה? מגשרת? אתם יכולים לשכוח מזה. בכל זאת הנהנתי, היקום הזה היה בחירה טובה יותר מהעולם חסר הקסם.
"מעולה," אמרה האחראית.
ואז נלקחתי משם.

------

הממ יצא לי די ארוך

[Wolves]

ברגע שאמרתי את שמי האחראית הגישה לי מפתח גדול עשוי זהב משובץ יהלומים שעליו חרות המספר אחד, כשנכנסתי לחדר מספר אחד נדהמתי, זאת הייתה סוויטת ענק בגווני אפור עם מיטת ענק, המוני כריות ופופים, ארון עצום ועוד דברים כאלה. "וואו" הייתה המילה היחידה שבה יכולתי לתאר את החדר, וואו היה אפילו מעט מעליב.

[אליס7777]

התעוררתי בתוך חדר עגול עם קירות אבן. בחדר הייתה מיטה אחת קטנה וחלון, לא יותר מזה. על המיטה שכב קלף, התרוממתי והסתכלתי עליו.
על הקלף היה כתוב "גשי אל לונה סאן, חדר מספר אחת בקומה הראשונה".
רטנתי לעצמי ויצאתי מהחדר

[Wolves]

קפצתי על המיטה ונתתי לעצמי להיסחף לשינה, בחלום ישבתי מול גורת זאבים קטנה שבהתה בי, אז בהיתי בה חזרה. "שלום" היא אמרה לבסוף בקול מתוק. "ש-" ניסיתי לענות אבל נקטעתי על ידי קול דפיקה בדלת. "אני באה" רטנתי והלכתי אל הדלת, פתחתי אותה וראיתי ילדה.