קרדיט לרייני על הדמות שמוזכרת בקטע D:
הוא כן השם של הקטע הוא רפרנס גייז

---

תיאודור התעורר מוקדם בבוקר הזה. מוקדם מדי. לא היו אפילו לימודים ביום הזה, אבל הוא לא חזר לישון שוב. הוא נשאר ער, שוכב בעיניים פקוחות ומביט בתקרה. הוא היה יכול לעשות את זה היום.
הוא היה חייב לעשות את זה היום.
הוא התרומם מהמיטה והלך בצעד נחוש אל ארון הבגדים שלו. הוא לא היה יכול לחכות עם זה יותר. הוא פתח את דלת הארון והביט פנימה. הוא ניסה להחליט איזה חולצה יהיה הכי טוב ללבוש בשביל זה. אולי הצבע האהוב על ראיין.
הצבע האהוב על ראיין היה כחול.
תיאודור שלך חולצה כחולה ששרווליה נקרעו קצת. הוא תהה אם זה בסדר, ובנתיים חיפש עוד חורים על הבד. כשגילה שאין עוד חורים החליט ללבוש אותה למרות הקרעים ולמרות העובדה שהיא כנראה לא תעלה עליו. עברה כבר שנה מאז שלבש אותה בפעם האחרונה. הוא לבש רק בגדים שחורים מאז. הוא למד בדרך הקשה שאם אנשים חושבים עליו בצורה מסוימת, הוא צריך להיענות לציפיות שלהם ולא להילחם בהם.
הוא לבש את החולצה, שבאופן מפתיע עוד עלתה עליו, ומכנסי ג'ינס כהים. הוא הביט בעצמו במראה וחייך. הוא היה נראה מדהים.
תיאודור רץ מהר אל שולחן הכתיבה שלו ותלש דף מאחד המחברות. הוא לקח את העט השחור ונתן לו לרחף מעל הנייר לשניות ספורות, אבל הוא לא הצליח להביא את עצמו לצייר כלום. הוא הרגיש שדף מחברת לא היה מתאים לדבר כזה.
הוא דחף את הדף חזרה אל תוך המחברת ויצא מהחדר בחיפוש אחר נייר חלק, משימה כמעט בלתי אפשרית בהתחשב בעובדה שאף אחד לא השתמש בדפים חלקים בבית שלו.
בסופו של דבר הוא מצא נייר על השולחן בסלון, ובדרך העיר את מייפל שרץ אחריו כל הדרך אל החדר שלו. החתול ניסה להיכנס פנימה, אבל תיאודור דחף אותו אחורה עם הרגל וסגר את הדלת לפני שהספיק לנסות להיכנס שוב. לא היה לו זמן להסחות דעת מיותרות.
הפעם הוא כן התחיל לצייר. יכולות הציור שלו לא היו מרשימות מדי, הוא ידע לצייר רק אנשי קו, ובכל זאת הוא ניסה לצייר משהו. זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא השתמש ביותר משני צבעים, והפעם הראשונה שהוא לא השתמש באדום בכלל. הוא צייר שני אנשי קו שחורים מחזיקים ידיים, מתחתיהם דשא ירוק ומעליהם שמיים כחולים מכוסים בעננים. הוא הוסיף גם חתול קטן ובלונדיני בצד, למרות שהוא היה נראה יותר כמו עכבר מאשר כל דבר אחר. הוא שקל להוסיף גם כלב, אבל החליט לוותר על זה בסוף. ראיין מעולם לא אמר משהו על כלבים, ותיאודור פחד שכל הרעיון יהרס אם הוא יצייר אותו. זה היה צריך להיות רק דברים טובים. דברים טובים ואהובים.
הוא הביט בציור ובחן אותו. הוא כמעט התחרט על כך שבכלל רצה להביא אותו למישהו אחר.
כמעט.
הוא קם במהירות, מפיל את הכיסא לאחור, הרים את הציור בזהירות, שלא יתקמט, ומיהר אל מחוץ לחדר. כשהוא פתח את הדלת הגור נכנס בריצה פנימה ונשכב על השטיח, אבל תיאודור לא התייחס אליו. הוא היה עסוק מדי. הוא הלך במהירות אל דלת הכניסה ויצא החוצה. הוא הלך אל בית הספר. זאת הייתה נקודת ההתחלה שלו.
הוא נעמד מול שער הכניסה, שהיה נעול, כמובן. אבל העובדה הזאת לא הפריעה לו. הוא הסתובב עם הגב על השאר והביט ברחוב. לא היו שם יותר מדי אנשים, דבר שהיה טוב. תיאודור השפיל את מבטו לציור ובדק שהכל בסדר ושלא קרה משהו לציור, ורק אז החל ללכת בדרך שראה את ראיין הולך כל יום לאחר הלימודים. הוא זכר את הדרך הזאת בעל פה, למרות שאף פעם לא היה שם או הלך לשם בכלל. הוא קיווה שזה לא היה מלחיץ מדי מבחינתו, אבל זה לא היה חשוב באותו הרגע.
זאת הייתה דרך ארוכה מאוד, ותיאודור תהה איך ראיין מצליח לעשות אותה כל יום למרות הצליעה שלו. בטח הרגליים שלו כאבו מאוד אחרי הליכה כזאת.
המחשבה על הצליעה שלו גרמה לו לחשוב על הביקור של ראיין בביתו. תיאודור לא שאל שוב מה קרה לו ברגליים, היות וכבר ניחש את התשובה לבד. הוא שמע על הילד שנדרס מול בית הספר, אבל הוא לא באמת התייחס לכל הפרטים בסיפור, ושכח מזה ישר אחרי ששמע. אולי זה לא היה בסדר מבחינתו להתעלם מהדבר ככה ולשכוח ממנו מהר כל כך. הוא הרגיש איך הלב שלו מתכווץ מהמחשבה. בנוסף לכך, ראיין לא נידב את המידע מרצון, אז לא יצא להם לדבר על הנושא שוב.
לאחר ההליכה הארוכה הוא נעמד מול שער הכניסה והביט פנימה. הרוח נשבה בחוזקה ושרקה באוזנו, מעיפה חלקקי עפר אל נחיריו. הוא השתעל. ממש מדהים, להיחנק ממש לפני דבר שכזה.
הוא נשם עמוק, נזהר שלא להיחנק הפעם, ונכנס פנימה, לא שוכח לבדוק את מצבו של הציור שבידיו. הוא אסף כמה אבנים קטנות והלך אל יעדו. הוא עדיין זכר את היום הזה בכל פרטיו, היום שבו ראה את ראיין הולך לשם, אז לא היה לו קשה מדי למצוא את מה שחיפש.
הוא הביט במצבה שמולו. האבן כוסתה כמעט לגמרי בפרחים, דבר שסימל שהילדה הקבורה מתחת מתה לא ממזמן. תיאודור הביט בתאריכים שכתובים על במצבה. היא הייתה בקושי בת שלוש עשרה כשמתה. לפחות היא במקום טוב יותר עכשיו. הוא חייך מהמחשבה והניח את הציור על גבי האבן, שומר אותו במקומו בעזרת האבנים שעזב. הוא אפילו לא הכיר את הילדה, אבל הרגיש שהוא חייב לכבד את זכרה מסיבה כלשהי.
הוא הביט במצבה בריכוז. "אייס טיילור," לחש בשקט לעצמו לפני שהסתובב והלך משם.