They are the hunters / we are the foxes

[My Smoking Gun]

״אני מתעקש.״ אני מחייך קצת. ״איפה יהיה לך יותר נוח, אצלי או אצלך?״ הקול שלי מתרכך מעט כשזה רק שנינו.

[My Only One]

"אני..." אני חושב על ההורים הקרים שלי לרגע, ואז נזכר ששלו בדיוק אותו דבר. כולם כאלה. "לא אכפת לי."

[My Smoking Gun]

״אז תבוא אליי.״ זה יהיה פחות משפיל כשנהיה בחדר שלי, לא בבית זר.

[My Only One]

"אוקיי, אחרי הלימודים?"

[My Smoking Gun]

״אהא.״

__
דילוג?

[My Only One]

מאז שקבענו כל מה שעשיתי היה לספור את הדקות עד שהיום יגמר, לא בטוח אם מהתרגשות או מלחץ. עמדתי ברחבת הכניסה של בית הספר וחיכיתי לטאק. עם כל רגע שעבר פחדתי שהוא לא יבוא.

[My Smoking Gun]

אני מגיע לגדר, האנטר כבר שם. ״נלך.״ אני אומר, הידיים שלי בכיסים.

[My Only One]

"כן, בטח" אני הולך אחריו דרך שער בית הספר. "איפה אתה גר בעצם?"

[My Smoking Gun]

״בצד הצפוני, קרוב לגדר״ אני אומר, קצת נבוך. הבתים הנחשבים היו באמצע העיר, לא בשוליים, קרוב לאיזורים המסוכנים.

[My Only One]

אני לא אומר כלום, כי אין לי מה להגיד. לא אכפת לי שהוא גר קרוב לגדר, אבל אני מבין שהוא קצת נלחץ מזה שאני לא מגיב.
"אני פשוט רוצה לדעת מתי אני אצטרך לחזור הביתה כדי להגיע לפני העוצר" אני מסביר לו.

[My Smoking Gun]

״אה.״ אנחנו הולכים עד שאנחנו מגיעים לבית שלי. אני מכניס אותו פנימה.

[My Only One]

אנחנו נכסנים לבית, ואני מסתכל מסביבי, מנסה לאמוד את המקום שטאק גדל בו.

[My Smoking Gun]

המקום די עלוב, ואני מודע לכך. אני מוביל אותו לחדר שלי.

[My Only One]

יש לו בית יפה, לא כי הוא גדול ומפואר אלא כי הוא פשוט. אני יכול לדמיין את טאק גדל כאן. אני נכנס לחדר שלו, ומסתכל. החדר נראה די רגיל.

[My Smoking Gun]

משהו שאני חושב שאנשים לא יודעים עליי הוא שאני מאוד מסודר. כלי הכתיבה עומדים כמו חיילים על השולחן הנקי, המצעים מתוחים על המיטה ולכל חפץ יש בדיוק את המקום שלו. אנחנו נכנסים וסוגרים את הדלת. ״אתה רוצה לשבת?״ אני בד״כ לא יכול לשאת את המחשבה שמישהו ישבת על המיטה הנקייה שלי עם בגדי ה״בחוץ״ שלו, אבל משום מה… מוצאת חן בעיני המחשבה שהאנטר ישב על המיטה שלי.