אף מילה | רונית, Mayday יום 6

[Fandom Girl]

"איך עבר עליך השבוע?" הפסיכולוג שואל אותי.
אני לא יודע איך להתחיל לענות לו - אני לא מבין איך אפשר.
החלומות שוב פוקדים אותי בשעות היום - הבזקים שפעם הייתי מתרץ לעצמי שהם "תחושת אחריות" או "דבקות במשימה" והיום, שנה אחרי השחרור, אני כבר יודע לתת להם שמות אחרים.
מה שמטריד אותי היום הוא דווקא לא פלאשבק. פלאשבק פירושו הבזק מהעבר, ואילו הפעם המטרד הוא דווקא דבר-מה שטרם התרחש. אם אלוהים טוב - שלא יתרחש עוד שנים רבות.
נחשפתי אל הפרטים בתפקיד השני שלי כקצין, כשנדרשתי לעבוד עם תצלומי אוויר. המפקד שלי רצה לתת לי משימה 'מיוחדת', ושלח אותי לקצין הביטחון הראשי של היחידה. "מה שאני עומד לספר לך," אמר לי קצין הביטחון, "לא יכול לצאת מהחדר הזה. מותר לך לדבר על כך רק עם מי שכבר חשוף למידע - אתה מכיר נהלי אימות חשיפה, נכון? יופי - ורק באזורים ממודרים של בסיס צבאי. בלי שטויות, לא לסמס לקרובי משפחה, לא להתקשר לחברה, אם זה יוצא החוצה החיים של הרבה אנשים יהיו בסכנה, ואם זה יוצא ממך אתה תלך לכלא ולא תצא. עכשיו..."
והוא סיפר לי. חתמתי על התחייבות לשמור על הסוד, חזרתי ליחידה, והמפקד הציג לי באופן יותר פרטני את המשימה שלי בתוך מכלול האימה החדש שהתגלה בפניי, ואני ניגשתי לעבודה.
בשבועות הבאים השולחן שלי היה מתכסה בתצלומים, שבסוף כל יום הוסתרו מחדש במגירה נעולה. המפה התלויה על הקיר התכסתה שרבוטים, עד כדי כך שנזקקתי לעותק נוסף שלה. לא היה מקום; נאלצתי להוריד את התמונות שלי עם בת הזוג והחבר'ה כדי לתלות את המפה השנייה על הקיר במקומן.
אף אחד לא התפלא כשקרסתי בסופו של דבר, מה שרק גרם לי לכעוס יותר.
קיבלתי פטור ממילואים, הייתי יותר מדי דפוק בראש לטעמם. היחסים שלי עם היחידה הגיעו לסיומם.
ועדיין - המבצע עוד לא יצא לפועל, אם כי הוא היה בלתי נמנע. יעברו שנים אחרי שהוא יסתיים עד שיהיה מותר לי לדבר עליו, על הפחדים שלי, על המשא הכבד של עצם הידיעה. עד אז - אף מילה. אף מילה. אף מילה.
אני מושך בכתפיי, ומתיישב בכורסה הפנויה מול זו של הפסיכולוג שלי. "אין מה לספר," אני משיב בנוקשות.
הוא רוכן קדימה. "נסה בכל זאת."

[כל השמות תפוסים]

וואו מה זה איך אין תגובות לקטע הזה.
פשוט קטע טוב. כתוב מצוין מעבר חד , קצר ולעניין.