אין לי מושג מה זה יהיההההה, עם ליה

[Fandom Girl]

שם:
גיל:
גזע פנטזיה אם אנחנו עושות פנטזיה: (אם לא, תדלגי על זה)
מראה:
אופי בסיסי:
רקע בסיסי:
כישורים מיוחדים: (וקסם אם אנחנו עושות פנטזיה)

אגב, אנחנו רוצות רומאנס?

[lvliya7]

שם: קאיה אורלן
גיל: 15
גזע פנטזיה אם אנחנו עושות פנטזיה:נזרום עם אלפית
מראה: שיער שטני מתולתל עד אמצע הגב, עיניים שחורות ועור קצת שזוף. לובשת בגדים עשויים צמחים ונעלי עור. די נמוכה וחטובה אך רזה ובעלת חן רב.
אופי בסיסי: נחמדה, מצחיקה, אסטרטגית ושובבה. חדורת מטרה וזריזת מחשבה.
רקע בסיסי: לומדת להלחם מגיל 4, אימצה במשך חייה 6 חיות שעדיין אצלה. יש לה אח גדול ומשפחה ענקית עם מלא בני דודים.
כישורים מיוחדים: יודעת לשלוט בצמחים ולירות בחץ וקשת.

יצא לי קצר מידי?
לגבי הרומאנס, נראה לי פחות. אני רוצה להתמקד בהרפתקאות וזה...

[Fandom Girl]

שם: סלווין
גיל: 16
גזע פנטזיה אם אנחנו עושות פנטזיה: אשת זאב
מראה: בצורתה האנושית קצת גבוהה מהממוצע, בעלת שיער שחור ועיניים בגוון ענברי, עור חום בהיר. לובשת שריון עור קל. לקראת הירח המלא העיניים שלה הופכות לצהובות. בצורת הזאב שלה יש לה פרווה אפורה עבה.
אופי בסיסי: הרפתקנית חסרת מנוח, חברה נאמנה ומתמידה ביעדים/משימות שלה.
רקע בסיסי: היא נולדה לתוך להקת אנשי זאב, ועברה את השינוי הראשון שלה בגיל 12. מאז היא מתאמנת להיות הסגנית הבאה של האלפא, ועכשיו היא צריכה לעבור את מבחן החניכה שלה: לצאת לעולם ולהוכיח את עצמה בזכות עצמה.
כישורים מיוחדים: יכולות גופניות מועצמות - חוזק, זריזות, סיבולת. יודעת להילחם בחרב ובידיים חשופות במידת הצורך. שינוי צורה בירח מלא


סבבה
אני לגמרי זורמת

[lvliya7]

קמתי ישר בזריחה, כמו תמיד. ירדתי להתרחץ בנהר הגבול לאור השמש הזורחת וכשסיימתי ארזתי לעצמי אוכל בסל ועליתי כמנהגי אל בית העץ שלי לאכול ולצפות בעולם מתעורר. הנהר החוצה את האי שלנו בצורת יין ויאנג בהק בנוגה עדין ולמרות היופי הרב שבו צפיתי, מחשבתי היחידה הייתה נתונה לחצי השני של האי. מאז ומתמיד חלמתי לראות את אנשי הזאב. העולם להם נראה כה שונה משלנו. אצלינו הכל פרח בעוד שם הצמחיה הייתה דלה, הציפורים צייצו אצלינו כשאצלם נשמעו רק יללותיהם האחרונות לאחר ליל הירח המלא שזה עתה נגמר.

[Fandom Girl]

התעוררתי מאוחר מהרגיל, כמו בכל בוקר-שאחרי ירח מלא, שכובה על האדמה כשדשא הבר מדגדג את לחיי ודם יבש מכתים את ידיי ופניי. בדרך כלל אנחנו יכולים לזכור רק שברים ממאורעות הלילה של השינוי, ואכן זכרתי רק את התחושה של חשיפת שיניים והכעס - לא, עלבון - שאיש זאב אחר התעלם ממני כאילו הייתי גורה זרה. ניערתי את ראשי ודחפתי את עצמי לעמידה, כושלת את הצעדים הראשונים בעוד הגוף שלי מנסה להתרגל מחדש לתנועה על שתי גפיים, והלכתי לנהר להתרחץ.
מעבר לגדה, כמו תמיד, הכל פרח - האלפים היו עם עדין, והטיבו לטפח את הסביבה שלהם. אנחנו היינו חלק מהמכלול החי של אזור המחייה שלנו, כמובן, צדים בעיקר את החיות החלשות כדי שהעדרים יישארו חזקים, אבל לא היה לנו הקסם להפריח את הערבות שלנו, ובכל מקרה סביר שתוך כמה ירחים היינו רומסים בטעות את השדות שהיינו מנסים לשתול. בשביל זה קיים מסחר, אני מניחה - אלפות מהלהקות שלנו וראשי שבטים אלפים כרתו בריתות שאפשרו לנו, בין היתר, לאכול מהיבול שלהם בתמורה לכך שאנחנו הגנו על הגבולות של האי כולו מפני המרטשים שחיו על היבשת - יצורים שלא נראו מזה שנים, ואולי טוב שכך. בהיעדרם נלחמנו בעיקר בנחשי-ים שלעתים תקפו סירות דייגים.
מעשה גבורה, חשבתי, הוכחה שאני מסוגלת להיות חברת להקה ולא זאב בודד. אולי אם אעשה את דרכי לצד השני של האי, אמצא את ההזדמנות שאני מחפשת. נקייה מדם וחדורת מטרה, שחיתי לעברו השני של הנהר.

[lvliya7]

בשבע בבוקר הלכתי אל שיעור הציד. למרות שזה היה השיעור האהוב עלי המחשבות עדיין הציקו לי אז השתדלתי לגמור אותו במהירות ובהצטיינות ומיד לאחר מכן ניגשתי אל אבי. ''אני מוכנה'' אמרתי לו ''בחודש הבא אני אהיה בת שש-עשרה, הגיע הזמן שאצא להוכיח את עצמי''. אבי מלמל לעצמו משהו בשקט. ''מסע גילוי, כן. כן.'' הוא אמר. ''את צודקת. תארזי לעצמך ציוד וכלים. אה, וגם קצת אומץ!'' כמובן שהוא מתבדח, כל כך מתאים לו. ''אוכל תשיגי לבד''. רצתי במהירות אל ביתי שמתחת לאדמה וארזתי בתיק מפה, סכין חדה ומזרון מעלים, ובנוסף לקחתי גם את החץ-וקשת שלי. כשסיימתי לארוז יצאתי מהבית, הושטתי את ידי בתנועה מוזרה כלפי מעלה וכתוצאה מפקודתי נשלף שורש ענק מן האדמה והזדחל לכיווני. קפצתי עליו וכיוונתי אותו אל עבר הנהר- אני עדינה מדי בשביל לחצות אותו. כאשר עברתי גבוה מעליו, הבחנתי בנערה בערך בגילי שוחה בו לכיוון יערות האלפים. היא לא נראה לי כמו אלפית- עורה היה שזוף יותר והיא לבשה שריון הנוגד לגמרי את הבגדים העדינים שלנו. ''אשת זאב'' לחשתי לעצמי וחיוך עלה על פניי. הוריתי לשורש להוריד אותי אל הגדה שלנו כדי שאוכל לפגוש אותה, אך ידיעתי שיש לי זמן מוגבל למסע הגילוי ומסע ומתן ואפילו קרב עם הנערה הזאת רק יעקבו אותי. בסוף שיניתי כיוון וקפצתי מהשורש אצל הזאבים.

[Fandom Girl]

למרבה תדהמתי, שורש ענקי שעט לכיווני, גבוה מספיק מעל הנהר כדי שלא יהיה חשש שייפגע בי ועדיין, האינסטינקט להתחמק גרם לי לצלול הצדה. השורש נעצר וירד באיטיות לקרקע, וכעת יכולתי לראות את הדמות שעמדה עליו - אלפית צעירה, מנתרת ממנו בחן אל אדמת הגדה שלנו. היססתי רק לרגע - מה יש לה לחפש אצלנו? - לפני שהתחלתי לשחות חזרה, לכיוונה. "שלום!" קראתי אליה. פי נמלא מים וירקתי אותם. משהרגשתי את הקרקעית בקצות אצבעותיי נעמדתי, ידיי מורמות בסימן המוסכם להיעדר כוונה רעה. "פניי לשלום," אמרתי יותר בביטחון, בוחנת אותה במבטי. היא הייתה חמושה בחץ וקשת, ונשאה תרמיל על גבה, ואם לשפוט לפי הכישוף שהטילה על השורש נראה שהיא ממהרת. "את בסדר?" העזתי לשאול. "אל תדאגי, לא יאונה לך כל רע כאן."

[lvliya7]

הופתעתי כשאשת הזאב הצעירה נגשה אליי במילים טובות ובחיוך- אצלינו ביערות תמיד הלוחמים סיפרו שאנשי הזאב אכזריים וחמי מזג, ופתאום הנערה היפה הזאת מגיעה ומשנה לי את הרושם לגמרי. ''היי'' נופפתי אליה ''איך קוראים לך? מה את עושה פה?'' שאלתי. השמש הייתה בשיאה ואני חשתי בזיעה נוטפת על מצחי. בטח נראיתי נורא, לא הבטתי במראה כל היום. היה חשוב לי ליצור רושם טוב ואולי אפילו להתחבר עם אשת הזאב כדי שלא יעלה לה פתאום רעיון לטרוף אותי או משהו כזה...

[Fandom Girl]

"סלווין," חייכתי והושטתי לה יד - זה מה שאלפים עושים, נכון? בהיעדר חוש ריח מפותח אני מניחה שככה הם נאלצים להתפשר ולהראות כוונות טובות. "אני..." היססתי. אני אמורה להוכיח את עצמי בזכות עצמי, האם להצהיר על כך לאלפית נחשב עבירה? "מטיילת," השלמתי. "מחפשת הרפתקאות!" ראיתי את ההבעה המהוססת על פניה - אם עדיין היה עליי דם הייתי יכולה להבין, אבל כרגע אני נקייה, לא חושפת שיניים ולא נהמתי עליה בכל השיחה שלנו, הידיים שלי אפילו לא מונחות על המותניים קרוב לנשק היחיד שלי! אולי כל הדברים האלה נתפשים אחרת אצל אלפים? אני עושה משהו שמשדר תוקפנות בלי לדעת על כך? "מה איתך?"

[lvliya7]

''אני קאיה'' אמרתי. נענתי ללחיצת היד של סלווין- היא דווקא לא היתה נוראית כל כך. חוץ מזה לא ידעתי מה להגיד. האם המשימה שלי סודית או שאני יכולה לגלות לה? אני יכולה לבטוח בה בכלל? הבטתי בה בחשש. ''אני גם, מטיילת'' הצהרתי בסוף באגביות. ''יש לי מנהג לטייל עם השורשים מעל הנהר, ככה אני מתאמנת.'' עמדתי מולה. השתררה שתיקה מביכה לפרק זמן ממושך. ''יש לך תחביבים כלשהם?'' שאלתי אותה. ''אולי יש לנו תחומיי עניין משותפים!''.

[Fandom Girl]

"אני אוהבת לחקור," השבתי בחיוך. "הסביבה שלנו כל כך עשירה בפרטים שאנחנו לא מודעים אליהם, או לוקחים כמובן מאליו, שלפעמים זה כיף לעצור ולהסתכל סביב. נגיד השבוע הלכתי צפונה לאורך הנהר הרבה יותר רחוק משאני רגילה, וראיתי דגים קופצים! וגם יש את המשחק שאני אוהבת, תפוס את הזנב - זה במקור משחק של-" מה המילה המקבילה לגורים? "-ילדים, אבל זה עובד בכל גיל. אחד השחקנים הוא הצייד וכולם צריכים לברוח ממנו, והוא צריך לקפוץ על מישהו כדי לתפוס אותו. בדרך כלל זה נגמר בזה שכולם מתגלגלים בדשא בערימה, שזה כיף לא פחות מהמשחק עצמו." הטיתי את ראשי בסקרנות. "מה איתך? מה את אוהבת לעשות?"

[lvliya7]

''מגניב'' חייכתי אל סלווין חיוך מאולץ. אחרי התיאור שלה הרגשתי יותר סלידה מאשר סקרנות, שזה מקרה נפוץ אצלי. ''אני אוהבת קליעה למטרה בחץ וקשת וריקוד. כשאני רוקדת אני מרגישה שאני מתחברת לעולם ולטבע וזה גורם לי להרגיש שלווה. קליעה למטרה פשוט ממקדת אותי. הפגיעה בעצמים הרחוקים גורמים לי להרגיש סיפוק, ובנוסף אני גם מאוד טובה בזה. אין לנו כ''כ משחקים ביערות, אז הילדים אצלינו שוזרים זרים או מתאמנים עם כוחות הצמחים שלהם.''

[Fandom Girl]

"הא," אמרתי, מנסה להסתיר את ההפתעה שלי. זה נשמע כמו ילדות... בודדה. "זה ממש מרשים שאת יודעת לעשות את כל הדברים האלה!" בחרתי להתמקד בחלק החיובי של הסיפור של קאיה. "קליעה למטרה תמיד נראה לי... גובל בבלתי אפשרי, אני מניחה." הזדקפתי בחיוך. "היי, אם כבר מדברים על מטרה, ושתינו מטיילות, רוצה ללכת איתי... נאמר, דרומה?" הצבעתי למורד הנהר. "עכשיו זאת עונת הפריחה על הגדה שלנו."

[lvliya7]

''אני אשמח'' אמרתי בחיוך. עכשיו כשאני חושבת על זה, אולי הילדות השובבה והמלוכלכת נשמעת יותר חביבה מהעיסוקים הרגועים והפשוטים שלנו. ''למען האמת, אני קצת ממהרת, יש לי משימה. אני אבוא איתך לצפות בפריחה רק לכמה דקות ואז אפנה לדרכי'' אמרתי לה, שמץ של עצב בקולי.

[Fandom Girl]

"אה," אמרתי בשמץ אכזבה. "...בסדר." אם היה לי זנב עכשיו הייתי משפילה אותו בין הרגליים. קיוויתי שנוכל לבלות עוד זמן ביחד, קאיה עשתה רושם ממש נחמד והסתדרנו טוב בינתיים.
צעדנו במורד הנהר לעבר האחו הפורח, והריח המתקתק של מגוון הפרחים שיפר את הרגשתי. עצמתי עיניים, מתמסרת לרוח ששיחקה בשיערי ולניחוח הפריחה, כשריח נוסף - זר, חריף - עלה באפי. פקחתי עיניים בבהלה והנחתי את ידי על כתפה של קאיה. "עמדי על המשמר," לחשתי. "אני מריחה סכנה."