המדף שלי.
מבוטא.



לאחרונה לא היה לי הרבה זמן לכתוב, ואני יודעת שנראה כאילו פרשתי, אבל אל תדאגו, אני לא אשאיר אתכם במתח בנוגע למצב היחסים בין סנדי לג'ייק (או אולי בכל זאת קצת, מועהעהעה). וכמובן שאני גם אמשיך את הסיפור בהמשכים "אן קורטיס" ממש בקרוב, אולי אפילו עד סוף השבוע בלי נדר.
בכל אופן, חזרנו לפגישה השניה? שלישית? (אני כבר לא זוכרת) שלנו עם ג'ייק קמפבל, עורך הדין המוכשר, וסנדי פארקר, הנערה היתומה המרדנית והפרועה שהופיעה בחייו בבת אחת והפכה אותם על ראשם. והפעם, קצת תשובות, כי אני לא יכולה להמשיך למתוח אתכם ככה לאורך זמן.
אשמח לתגובות.
תהנו!





עיניים ירוקות. ירוקות כיער, עמוקות כים, נוצצות באור אלפי נרות...
לכי, סנדי, מהר! לכי עכשיו! רוצי!
חריקת קרשי רצפה, דמעות שנופלות ומרטיבות את העץ, צעקה יחידה...
אני אתפוס אותך בקרוב, עכשיו, רוצי, מהר!
קול דריכת אקדח, צרימת דלת מיושנת נפתחת, יריה מהדהדת וצרחה יחידה של נערה שהפכה תוך רגע ליחידה, בודדה, לבדה לגמרי בעולם –
רוצי סנדי, מהר!

סנדי התרוממה בבת אחת ובפתאומיות לישיבה בגוף רועד ומצח ספוג זיעה, ועיניה נפקחו אל אוויר הלילה הקר ושטוף הרוחות. למרות הלילה המקפיא, היא חשה את מצחה לוהט כאילו תחת חומם של אלפי נרות שלהבות אש מרקדות בהם באיטיות, אלפי נרות לבנים ששעווה מטפטפת מהם באיטיות, שכאילו זוהרים בהילה כהה, אפלה, שאופפת אותה מכל כיוון ולא נותנת לה לנשום ו –
נוזל צמיגי, חם ורטוב נטף על ידה והחליק אל מצעיה הצחורים, מכתים את הלבן בטיפות ארגמן, כמו פרחי שושנת מים בצבע שני שצפים מעל המים. היא נגעה בפצע בזהירות בידה השניה וניסתה לנקות את אותו מדם. זה היה חתך משונן שטוח (אותו קיבלה כנראה מפינת השידה, שסבלה ממצב דומה לשלה), שום דבר שהיא לא התמודדה איתו בעבר לפחות עשר פעמים, ובכל זאת היא חשה מדקרת כאב שלא היתה קשורה כלל לידה המדממת, ותחושת בדידות גדולה הציפה אותה כשנזכרה איפה היא נמצאת.
תומאס. הדרך שבה עיניו היו מצטעפות כשהיה מתרכז, ידיו החמימות חופנות את ידיה, מנווטות אותן כה וכה.
לחשוב עליו הכאיב לה, הכאיב לה בכל נים ונים בגוף וגרם לתחושת מחנק בגרונה. היא יכלה לחוש את הדמעות עולות, כמו אז, כשהייתה קטנה. אבל היא כבר לא קטנה, ודמעות הן סימן לחולשה. לכן עליה להדחיק, לעצור אותן לפני שישפכו החוצה ויהפכו אותה לפחדנית וחלשלושה כמו כל שאר הנערות ההן בשכונה שלה, עם התסרוקת העצומות והבגדים הראוותנים וכל האביזרים המשוכללים שלא מונעים מהן לבכות מכל שריטה קטנה כאילו גרמה להם לסבול כאבי תופת. היא פקדה על גופה לפסוק מרעידותיו, בלעה את הדמעות והעלימה שוב כל סימן לחולשה.
תומאס. חברה האמיתי היחיד, שומר סודה, האדם היחיד שהיא יכולה לסמוך עליו באמת, לדבר איתו בלי לפחד שיצחק ממנה.
מה הוא יעשה היום, בעוד שעות ספורות? האם ילך למזח, ממתין שתבוא כהרגלה, והדבר היחיד שיצפה לו שם, על הקרשים המתנדנדים המשופשפים ממגע רגליהם יהיה חול ים רך ומכתב יחיד ולבן, עם שמו מתנוסס עליו? או שאולי הוא קיבל את המכתב, אולי הוא ילך הבוקר למזח בכל זאת, ישב ויביט במקום שבו היא היתה אמורה לשבת לידו, להקניט אותו, לצחוק איתו, וכשיגיע הערב, האם הוא ילך ויעיף עוד מבט אחרון לעבר המזח, ייפרד ממנה בליבו לנצח, ויעזוב? אולי כבר עכשיו הוא שוכב במיטה מתקפלת בחדרה של נערה אחרת כלשהי, נערה בעלת שיער בלונדיני ועיניים כחולות, נערה מאופרת, צחקקנית, שלובשת שמלה ורודה ומפזזת לה בצעדי ריקוד רבי חן בנעלי הבלט היפות שלה?
לא. אין סיכוי. סנדי השעינה את ראשה אחורה ועצמה עיניים. זה לא תומאס. זה לא הנער השקט, הזהיר, שבוחן את הכול בהרהור בעיניו הכחולות כקרח, שתיעב נערות צבועות, שהיתה מוצאת אותו, לא פעם, במהלך אחד מהמונולגים הארוכים שלה, מביט בשמיים או בים במבט מעורפל, ותהתה לעצמה האם בכלל אכפת לו מה היא אומרת, או שהיא רק זמזום רקע בשבילו, עוד נערה שלא הצליחה לחדור לעולמו הפרטי, המשונה והיחודי, המרתק כל כך.
האם היא עשתה את המעשה הנכון כשעזבה אותו, ככה, בלי אזהרה מקודמת? האם היתה לה בכלל ברירה, בעצם?
סנדי הושיטה את ידה אל המטלית הלבנה על שידתה, שעדיין היתה ספוגת מים מתחילת הלילה, כשג'ייק הרטיב אותה והניח אותה בעדינות על מצחה, והרטיבה את מצחה. המים טיפטפו אל מצחה והתפשטו אל תוך גופה, עטפו אותה תחושת קרירות מרעננת, העניק לה כמה דקות של רוגע, כמה דקות של הפסקה מבורכת מחייה, כמה דקות לברוח אל שקט שמעולם לא היה ולא יהיה לה. וטיפות המים הנוטפות על מצחה הפכו לשיכשוך נחשולי היובל המתנפצים על רגליה בגלים קטנים, צבעו הכחול של הקיר הפך לכחול של עיניו והחדר כולו צף במים, התפרק לחתיכות קטנות ובנה את המזח, ואת פניו המביטות בה באותה הבעה מהורהרת שכה אפיינה אותו. אבל עיניו לא הביטו בה. הן כמעט אף פעם לא הביטו בה.

הבוקר עלה מוקדם ובוהק יותר בעיר הגדולה והסואנת בה גר ג'ייק, וכל שסנדי יכלה לראות מבעד לחלון הפתוח היה את קצה השמיים הנשטפים בהדרגתיות כתמי כתום, אדום, סגול וצהוב, אופפים בהילה את קווי גורדי השחקים המבהיקים בכחול. סנדי זכרה את הזריחות בעיירה הקטנה בה גרה; איך השמיים היו מקבלים גוון סגלגל קטיפתי, כמו של כובע מכשף בסרט מצויר, איך לאט לאט טבלו השמיים באור השמיים הרך והענוג, ונתזי צבע, כמו על קנבס על אומן, כיסו אותם. פעם אחת נשארו תומאס והיא ערים עד לזריחה, ישבו כל הלילה במזח ודיברו או קראו, וכשהגיעה הזריחה ישבו שניהם יחד והביטו בה. המזח היה מקום תצפית מצוין, והיה להם קו נקי אל השמיים. המקום נראה כמו גלויה, מזח עץ בחוף של אגם עצום שזוהר בטורקיז ושקיעה ציורית בקצה. תומאס גישש בידו על הקרשים מצופי גרגירי החול ותפס בידה, ואצבעותיהם השתלבו באופן מושלם. הוא לא הביט בה והוא גם לא דיבר; אבל סנדי הרגישה את כל מה שרצה לומר בנגיעה הבודדה הזאת.
תומאס מעולם לא היה חסיד גדול של מגע או של מילים. סנדי, לעומתו, היתה מלהגת ללא הפסקה כשחשה בנוח ליד מישהו, והיחיד שחשה לידו בנוח היה תומאס. במשך שנים היא הלעיטה אותו בפטפוטים במשך שנים רבות בעודו שותק ומביט בה, ואז יום אחד הוא קטע אותה באמצע מונולוג ארוך על ספר שקראה לאחרונה ושאל אותה, בפשטות, "למה את תמיד חייבת להסתיר את הרגשות מאחורי מילים?"
וסנדי הקשיחה את פניה וענתה לו בלי לחשוב, "כי לאף אחד לא אכפת מהם."
ותומאס שתק, ולא סתר את דבריה, רק הביט בה במבט שלו, המהורהר, כאילו היא לא רק אלא עוד משוואה חשבונית שהוא לא מצליח לפתור לא משנה עד כמה מנסה. שאר הערב עבר בשתיקה, הן מצידו והן מצידה.
סנדי הביטה בזריחה מבעד לחלון, עד שכבר לא היה במה להביט והשמיים כבר זהרו בתכלת. גברים ונשים בחליפות עסקים מילאו את הרחובות עוד כשהירח ומנורות הרחוב היו מקורות האור היחידים שחדרו את חושך הלילה. בשעה הזאת הרחוב היה כל כך סואן, מלא אנשים יותר מכפי שאי פעם ראתה סנדי. רעשי הרקע היו בלתי נסבלים לנערה שגדלה בכפר קטן כמוה. היא סגרה את החלון והשתרעה על המיטה עד שחריקת הדלת הפרה את הרוגע שלה.
"סנדי? הכנתי לך ארוחת בוקר."
ג'ייק נראה נבוך למדי כשהביט בה, כאילו הוא לא בטוח לגמרי איך להתייחס אליה. היא נזכרה במבט המשונה שנעץ בה במונית, על פניו שפוכים עשרות רגשות שהיא אפילו לא הצליחה לפענח. מין הסתם שהוא לא ממש יודע להסתדר עם ילדים.
"לקחתי חופש מהעבודה, אז נוכל לנצל את היום כדי... להתעדכן."
סנדי השתדלה להיראות כמה שפחות רצחנית כשקמה מהמיטה והנהנה לעברו. "אני תכף באה."
ג'ייק הנהן ויצא מחדרה, היא שמעה את נעליו הכבדות הולמות בכבדות על המדרגות הרעועות. סנדי סגרה את הדלת אחריו בזהירות ופנתה אל הארון שלה. היו שם כמה שמלות ורודות שהיא לעולם לא היתה לובשת, גם אם חייה היו תלויים בכך, וכמה זוגות ג'ינס וחולצות. היא בחרה את החולצה הכי נורמלית מכולם ונכנסה לשירותים הצמודים לחדר כדי להתלבש בפרטיות.
מוזר שלגבר שגר לבדו יש חדר פנוי בבית, עם מיטה וארון והכול. אבל סנדי לא התכוונה להתערב בעניינים של דודה. למעשה, היא העדיפה לדבר איתו מעט ככל שיכלה. אולי כעת הוא די נחמד אליה, אבל אמא שלה כבר לימדה אותו איך הוא כשהוא כועס.
אמא שלה סיפרה לה שכשהיא ואביה התחתנו, הם רצו לנסוע לעיירה הקטנה שבה נולדה במקום להישאר בעיר הסואנת שבה גרו. ההורים שלהם לא הסכימו לממן את הנסיעה ואת הדירה כי רצו שהילדים שלה יישארו שם, קרוב אליהם. אבל ג'ייק, לדבריה הסכים לממן אותם.
באותו זמן הוא יצא ג'ק ואחותו של אביה יצאו, כך אמא אמרה. בסופו של דבר זה לא מאוד הסתדר, והם לא נפרדו בצורה מאוד יפה. היא לא ידעה על זה הרבה. היא אמרה שאחרי זה ג'ייק כעס. ושקרו הרבה דברים... דברים שהיא לא רוצה להסביר עכשיו, שהיא לא הסכימה להסביר, אבל שאחרי זה הוא גם סירב לממן את הנסיעה שלהם ואת הדירה אחרי שכבר עברו לגור בה, והם נזרקו לרחוב.
בסופו של דבר הם מצאו עבודה והצליחו לחיות "בעושר ובאושר", אך זה לא היה פשוט. אבל היה ברור לסנדי שהחלק בסיפור שאמא לא סיפרה – החלק שהיא לא הסכימה לספר בשום פנים ואופן, הוא מה שגרם להם לנתק קשרים. מה קרה ביניהם? היא לא ידע והיא לא רצתה לדעת. אבל מאז, אמא שלה לא הסכימה להכיר בכלל בג'ייק כאחיה.

כשסנדי נכנסה למטבח היא מצאה על השולחן כוס לימונדה וצלחת עם חביתה, סלט וגבינה צהובה. ג'ייק כבר ישב בכיסא ליד השולחן, לוגם מקפה וקורא בעיתון.
סנדי התיישבה לצד השולחן. היא שקלה להגיד לג'ייק בוקר טוב, אבל הוא אפילו לא העיף בה מבט. וחוץ מזה, אם הייתה עושה זאת, היה נוצר הרושם שהיא רוצה להתיידד עם ג'ייק. וזה לא היה יכול להיות רחוק יותר מהאמת.
בעודה זוללת את האוכל, ג'ייק סיים את הקפה וגמר עם העיתון. הוא הביט בה בנימוס מהצד השני של השולחן עד שסיימה וגיהקה גיהוק רם, ואז התחיל לדבר אליה.
"לפני הכול, אני חושב שאני צריך להראות לך את העיר, ולקנות לך קצת בגדים. את הבגדים שבארון שלך השאלתי ממכרה שיש לה ילדה בעבודה שלי. ואחרי זה נתחיל לדבר על... קבלת אישור להיות אפוטרופוס חוקי שלך – "
"לא, לא!" סנדי נחפזה לומר. "זה... אני... אני לא חובת שכדאי, בהתחשב בנסיבות. וחוץ מזה, הרשויות לא יודעות שאני יתומה וזקוקה להורה מאמץ, ככה שזה יצור הרבה בלגן מיותר. הרבה יותר כדאי פשוט לא לעשות את זה."
ג'ייק קימט את מצחו.
"את בטוחה? זאת אומרת, אני יכול לטפל בכל הטפסים ולתת את כל ההסברים שצריך – "
"לא, באמת לא כדאי. יכול להיות שאפילו תקבל קנס בגלל שבתור קרוב משפחה שלהם שהיה צריך לדעת את זה לא עידכנת אותם."
"טוב, בסדר," אמר ג'ייק בחוסר רצון, וסנדי ציינה לעצמה שהוא כנראה זקוק לכסף. נקודת חולשה מספר אחת.
"אז, בכל אופן, כדאי שאני אקח אותך לסיבוב בעיר, שתכירי את האנשים והמקומות ותדעי להתמצא," הוא המשיך, וסנדי הנהנה במרץ למרות שלא היה לה שום חשק לראות את העיר. "תתארגני מהר, עם קצת מזל אולי נספיק לתפוס את הרכבת של שבע."