הבטתי אל תוך הלוע, אל תוך השחור הגדל והמתקרב. עצמתי את עיניי, מתכונן למכה. לפחות וויל לא יראה את הפגיעה...

''או, אתה רוצה את הפרפר?'' וויל הקטן הושיט את ידיו השמנמנות אל עבר הפרפר עשוי הפלסטיק, וניסה לתפוס אותו. אך אני הרמתי אותו למעלה, מאלץ את וויל למתוח את עצמו. ''קדימה, בוא תשיג אותו, בוא תשיג,'' לחשתי. פתאום וויל קפץ קפיצה גדולה ותפס את הפרפר בשתי ידיו.
''יופי!'' שמחה נירה, אשתי, אשר צפתה מהצד. הרמתי את ילדי גבוה באוויר וחיבקתי אותו. ''כל הכבוד!'' היא ניגשה אל שנינו. ''אני הולכת לישון,'' אמרה לי. לאחר מכן נישקה אותי קלות ואת וויל על מצחו, ופסעה לכיוון חדר השינה.
''טוב,'' הנחתי אותו על השטיח, מניח לו לשחק עם הפרפר. ''מה אתה רוצה לעשות?'' הוא הרים אליי שתי עיניים גדולות, כחולות-כהות, ופלט קשקוש בלתי מוסבר:
''אבלעלכ,'' הוא אמר. ''אבלעלכ.'' וויל החל לזחול על השטיח, מחפש עוד צעצועים. הורדתי עוד שניים מן השולחן ונתתי לו. הוא בדיוק החל לשחק בהם, כאשר נשמעה דפיקה בדלת.
''רון, יקירי,'' נשמע קולה העמום של נירה מחדר השינה, ''אתה יכול לפתוח את הדלת בבקשה?''
''יאפ,'' קראתי באופטימיות האופיינית שלי. ''אכן כן.'' דיברתי עם ח' נקייה. כאשר פסעתי על הדלת הכחולה-כהה, הבטתי בוויל. ''בלי צרות, אחי,'' אמרתי לו. לאחר מכן פתחתי את הדלת, וכדור אקדח חרך חור בבגדי. מולי עמד איש לבוש-שחורים, כשבידו אקדח. ''נירה?'' קראתי. יש לנו צרות!'' טרקתי את הדלת בפניו של האיש, והוקל לי מעט כאשר שמעתי צעקה של כאב בוקעת מעברה השני. אספתי את וויל בידי ורצתי לדלת האחורית, מקים את אשתי תוך כדי. היא לא הייתה במצב לרוץ, בעיקר בגלל ההריון.
''תברחי!'' לחשתי לה כששמעתי את הדלת נפתחת באלימות. ''אני אשמור על וויל!'' היא הנהנה הפחד, ואני דחפתי אותה אל עבר הדלת האחורית. לאחר מכן נכנסתי לחדר הילדים, כיביתי את האור ושמתי אצבע בפיו של וויל.
''ששש...'' לחשתי לו. ראיתי צל חולף על פני הדלת ויוצא מהדלת האחורית. ''לא... רינה!'' לחשתי. רציתי לצאת, להגן עליה, אבל הייתי חייב להגן על וויל. במקום זה שמעתי צרחה איומה, קול של ירייה, ומשהו כבד נופל על הדשא. ''לא...'' דמעות זלגו מעיניי. יצאתי בשקט בשקט מחדר הילדים, בורח מהכניסה הקדמית. לא ידעתי מי האיש הזה ומה הוא רצה מאיתנו, אבל בי נשבעתי, עוד אנקום.

''קדימה. תעשה את זה.'' אני לא יודע אם אמרתי את זה, לחשתי את זה, או שחשבתי את זה בראש שלי. אבל לא היה אכפת לי. קול הירייה הדהד. הרגשתי תחושת סיפוק כאשר העופרת פגעה בראשי, כאילו זו הייתה המטרה מאז מתמיד. לא התחרטתי על זה שאני משאיר את הבן שלי לבד; ידעתי שהוא מספיק גדול ואמיץ וחכם בשביל להתמודד עם אויבי משפחתנו. אל תדאגי, נירה. אני אשמור עליו. כי כמו פרפר, גם אני עזבתי בטרם עת.


---------


ת''ב?
ואת כל הקטעים\השירים הבאים של ה''העולם של וויל'' יהיה ניתן למצוא במדף שלי, תחת הכותרת הזו :)