האישה בלבן/גיא פוטר., נכתב לאתגר שבועות.

האישה בלבן-פאנפיק שנכתב לאתגר שבועות.


"הוא נהרס" רון חזר לביתו משפיל מבט.
במבואה חיכו לו הארי והרמיוני שניסו לדוג עוד פרטים.
"לגמרי?" שאלה הרמיוני.
"כן" ענה לה רון.
הרמיוני נזכרה במבנה היפה והמהודר של הוגוורטס ובחדרים המיוחדים שעכשיו נותרו לעפר.
"יכול ליהיות שהיא עד כדי כך חזקה?" שאל הארי.
"כנראה." ענה רון תוהה.
"כל תלמידי שנה א' נהרגו יחד עם פרופסור מגונגל." אמר רון חסר הבעה.
הארי ידע שכשרון מגיב בצורה כזאת הוא נסער בתוך תוכו, הוא גילה זאת במסע צייד ההורוקרוקסים של שלושתם.
לקח להארי ולהרמיוני זמן לעכל את הבשורה, ברגע שהרמיוני הבינה את המדובר פרצה בבכי נוראי, בכי של צער ואובדן, בכי שמעולם לא ראו אותה חבריה בוכה אפילו ברגעיה הנוראיים ביותר.
הארי נישאר עומד במבואה,קפוא, חסר מילים.
הרמיוני הרימה את מבטה, מחפשת נקודה בבית להסתכל עליה כדי לא להסתכל בעיניו של אף אחד.
"היא מתה." הרמיוני אמרה ביובש ויצאה מהדלת מבלי לסגור אותה.
הארי תהה למי התכוונה באומרה, לבתה או לאישה בלבן.
הארי הלך אחריה, עדיין שותק, תקוף הלם וצער עמוק בליבו שהדמעות השקטות שנזלו על לחייו בטאו.
"היא תהרוג אותך!" צעק רון מדלת הבית.
"זה כבר לא משנה, לא נשאר לי בשביל מה לחיות." הרמיוני סיננה מפיה ממשיכה ללכת, זו הייתה הפעם הראשונה שלא הייתה מחושבת ופעלה מתוך רגשות בלבד.
הם עלו על הרכבת ברציף תשע ושלושה רבעים ונסעו לעבר הוגוורטס.
הארי חשב לעצמו שעם הרמיוני ידעה על כך מוקדם יותר, וודאי הייתה מתכננת את אסטרטגית התקיפה על האישה בלבן כל הלילה.
"מי זאת?" אמר הארי.
"מי זאת מי?" שאלה הרמיוני.
"האישה בלבן." הארי אמר.
"לאורה רידל אשתו הראשונה והיחידה של וולדמורט.
היא התחתנה איתו לאחר סיום לימודיו בהוגוורטס ותכננה לכבוש איתו את עולם הקוסמים.
לאחר חתונתם והולדת בנם הראשון אורנוס, החליטו שהגיע הזמן המתאים לממש את תוכניתם.
אך לאורה תהתה האם יש בידהם את הכוח הנדרש בכדי להלחם באלפי קוסמים והתגנבה להוגוורטס אל גביע האש בכדי לגלות, גביע האש השיב לה בשלילה ומיד שאלה אותו מדוע, הגביע ענה לה שכדי לקבל את הכוח הדרוש תצטרך להקריב את היקר לה מכל, את בנה היחיד בן הארבע אורונוס.
לאורה לא הייתה מוכנה לשאת במחיר הכבד הזה אפילו עם מדובר בחלומה הגדול ביותר וברחה ליוון שם החביאה שם את אורנוס בתקווה שוולדמורט לא יגלה את הנבואה.
וולדמורט גילה את הנבואה ולאחר שנתיים שלאורה התחבאה ביוון מצא אותה ורצח את אורנוס בן השש אל מול עיניה.
לאורה הזועמת שלחה לעבר וולדמורט קללה נוראית שגרמה לכך שיתעוות ויתכער לעולמי עד ובתמורה וולדמורט השמיד את ריחמה וגרם לכך שלעולם לא תוכל לשאת ילד נוסף.
לאורה שקעה בתרדמת למשך חמישים ושמונה שנים כדי לפתח מחדש את ריחמה ולעזור כוח כדי לכבוש את עולם הקוסמים לבדה ועכשיו היא התעוררה, זועמת מתמיד."
צלצול נשמע ברכבת, הם הגיעו, הארי לא שם לב אפילו למתרחש מסביבו בזמן שהיה שקוע בסיפורה של הרמיוני.
"אני לא מאמינה שרונלד נטש אותי" אמרה הרמיוני.
"רון" אמר הארי בתגובה.
הרמיוני ניסתה לחייך אך הצער שהכביד על ליבה מנע מימנה זאת.
כשהגיעו לכניסת בית הספר ראו הרס וחורבן לפניהם, סלעים ענקיים ואבנים שהיו מפוזורות בכל מקום.
הארי ראה משהו נוצץ על הרצפה בזמן ששוטטו בטירה ההרוסה, אלא היו כל בקבוקוני הזיכרונות של דמבלדור, הארי זעם.
"נו, נו." הם שמעו קול מצמרר של אישה.
"מי זה עם לא הקוסם הדגול הארי פוטר?" אמרה בלגלוג.
"תחשפי את עצמך" אמר הארי.
"מרשעת שכמותך תחשפי את עצמך!!!" הוא שאג.
"למי קראת מרשעת, ילד מצולק?" האישה נגלתה בפניהם,עורה היה אפרפר והיא לבשה שמלה לבנה שקושטה בעיטורים אפורים.
"חסרת לב שכמותך!" התפרצה עליה הרמיוני.
"איך יכולת לקחת ככה חיים של אנשים חפים מפשע!!!"
"תשתקי בוצדמית מטונפת!" ירתה עליה האישה.
הרמיוני שלפה את שרביטה וכיוונה אותה ישר עליה ללא היסוס.
"ככה את תקחי חיים של בן אדם חף מפשע, טהורה שכמותך?" האישה פרצה בצחוק פראי.
"את לקחת את החיים של הילדה שלי מפלצת!!! מגיע לך למות!"
"אוווו, כמה עצוב הילדה הקטנה של הבוצדמית מתה."
"קרושיו!" צעקה הרמיוני וניצוץ כחול ירקרק פרץ משרביטה.
הכישוף פגע בלאורה ולא גרם לה למיצמוץ אפילו.
"את חושבת שאת יכולה לפגוע בי קוסמת עלובה?"
לאורה כיוונה את שרביטה להרמיוני "אבדה קדברה!" הרמיוני חיסתה את פניה ואז נשמע קול ניפוץ מחריש אוזניים ורן צנח על הרצפה.
"רונלד!" צרחה הרמיוני ורצה לעבר גופו הדומם של רון המוטל על הרצפה.
"רונלד, לא, רונלד שלי." היא פרצה בבכי מצער.
"אוי מטומטמת." אמרה לאורה.
"הוא בן משפחת וויזלי הענייה ועל אובדנו את בוכה?" צחקה עליה לאורה.
אך הרמיוני המשיכה למלמל את שמו של רון, פעם אחר פעם מבין הדמעות ששטפו את פניה ללא הפסקה.
"את הרגת אותו." אמר הארי זועם.
"את הרגת אותו!ֱ!!" חזר על המשפט הפעם במלוא הכעס שמילא את ליבו.
"את רצחת את הילד שלי ואת החבר הכי טוב שלי!" צעק.
פתאום שמע הארי קול מוכר בראשו "היא אישה חסרת לב, כמו הסוהרסנים, מצא את תורת האור בלבך."
זה היה דמבלדור.
הארי נתן לכל הזיכרונות הטובים להציף אותו ולמלא אותו בכוח.
"אקספקטו פטרונום." צעק.
מרוב שהלחש היה חזק הוא סדק את שרביטו של הארי.
הרמיוני עצמה את עינה בחוזקה בתגובה לאור הלבן והמסנוור שהציף את כל החלל מסביבה ומחק את כל המבנים ברדיוס של כמה קילומטרים כאילו לא היו.
האור החל להיחלש אט, אט והארי קרס על הארץ.
"הארי!" צעקה הרמיוני.
"תישאר איתי, אני ירפא אותך, תישאר איתי!" אמרה הרמיוני בלחץ.
הארי חשב בראשו שזה המקום המתאים ביותר למות בו, הוגוורטס על אותה אדמה שבה מת דמבלדור.
הוא הרגיש את הרמיוני מטלטלת אותו ליפני שצלל לתוך חלל לבן ובוהק.
הוא נמצא באותה תחנת הרכבת שבה התעורר כשפגש את דמבלדור לאחר שוולדמורט שלח לעברו את קללת המוות.
הוא ראה דמות עמומה ממרחק יושבת על ספסל ורץ אליה.
"דמבלדור!" צעק באושר הארי, רץ לעברו ומחבק אותו.
"הארי, ילדי." אמר דמלדור באושר בזמן שחיבק את הילד שכבר היה למבוגר.
"אני שוב כאן." אמר הארי.
"אכן." אמר דמבלדור.
"זה אומר שאני עדיין חיי?"
"כן אמר דמבלדור."
ניצלתי את הזדמנותי האחרונה לפגוש אותך בכדי לומר לך כמה מילים."
"הזדמנותך האחרונה?" אמר הארי מופתע ועצוב.
"אני מוכן כמעט למות אלפי פעמים רק כדי לפגוש אותך המנהל." אמר הארי, מתכוון לכל מילה.
"תמיד הייתה כה אמיץ, ילדי."
"אתה הוא הגיבור האמיתי." אמר הארי.
"כשהרגת את וולדמורט אפילו אני הייתי בטוח שכבר ניצחת את כל הרשע בעולם אבל מסתבר שקיימים אנשים נוראיים כמוהו ועוד ימשיכו להתקיים."
הארי בחן את דמבלדור, מסוקרן להמשך דבריו.
"אבל אתה מוכיח לי בכל פעם מחדש ששום דבר לא יכול לנצח טוב לב."
הארי חייך וחשב לעצמו עד כמה הוא מעריך את האדם הדגול הזה.
"ולכן, אני מעניק את בית ספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות להנהלתך כדי שתוכל להדריך עוד ילדים צעירים בדרך ההוגנות והיושרה."
"המנהל" אמר הארי בחשש.
"אני לא בטוח שאוכל להחזיק מוסד כזה גדול לבדי, אף אחד לא יכול לתפוס את מקומך."
"חוץ מזה שכל בית הספר נהרס לגמרי."
"אל חשש הארי כשתעורר תחכה לך הפתעה נעימה בימיוחד." אמר דמבלדור.
"ובקשר אלייך אל דאגה, אתה בן האדם המתאים ביותר לכבוד הזה."
הארי שמע קרקוש קטן והבחין שהסדק בשרביטו נעלם ובמקומו נשארה חריטה קטנה של ברק.
"זו מזכרת קטנה שתשאר לך ממני." אמר דמבלדור בחיוך.
הפרופסור החל להתמוגג אט, אט.
"להתראות הארי."
לפני שנעלם לגמרי הספיק הארי להגיד בחפיזות "איך נדבר שוב?"
"אני תמיד ישהה באור שבלבך." אמר דמבלדור ונעלם.
"הארי!, הארי!" צעקה הרמיוני, שפקח את עיניו באיטיות הבחין בשלושה אנשים נוספים שעומדים לפניו.
"הרמיוני" הצליח למלמל.
"תראה מי כאן!" הרמיוני אמרה מלאה באושר.
כשמיקד את מבטו ובחן את שלושת האנשים זיהה אותם מיד, אלא היו בנו אלבוס,רון ובתה של הרמיוני."
הארי התרומם באיטיות כדי לשבת ולוודא שהוא לא הוזה ופתאום הרגיש בידיים הכרוכות סביבו.
"אלבוס" אמר באושר ודמעה זלגה מעינו.
"אני לא מאמין שאתה חיי, תודה לאל!" אמר הארי.
"כשהסתכל קדימה ראה מאות אנשים עומדים לפניו.
"כולם חיים!" אמר בנו מחויך.
"לאחר שהאישה המטורללת מתה מהכישוף שלך כל מי שנהרג על ידה קם לתחייה." אמרה הרמיוני.
מאות תלמידים מכל הגילאים הסתכלו על הארי באהדה והערצה.
"כולנו שמענו את דמבלדור!" אמר בנו של הארי בהתלהבות.
"הוא אמר שזו הפעם האחרונה שיוכל להעביר אלינו מסר ואיחל לנו הצלחה ומסר ושהוא העביר אליך את משרת המנהל." אמר רון בזמן שבתו מחבקת אותו ומושכת את חולצתו.
"ותסתכל מה הוא עשה לטירה!" אמר אלבוס.
הארי הסתכל על הטירה, לא היה שם הרס וחורבן הייתה שם בדיוק אותה טירה עתיקה שהייתה שם בזמן שהוא למד בה.
הארי התייצב על רגליו ונאם.
"אני מכבד את רצונו של דמבלדור ומהיום אני המנהל החדש שלכם." אמר
"אני מצטערת לקטוע אותך המהנהל." אמרה מגונגל וקרבה להארי במהירות וחיבקה אותו.
"אני וכל צוות המורים" אמרה והצביעה לעבר כל המורים שלימדו את הארי בינהם גם כמה מורים חדשים, "כאן כדי לעזור לך בתקופת ניהולך ולשמור איתך על בית ספר הוגוורטס בכל מחיר!" המשיכה.
הארי המאושר חיבק אותה ואמר "כולנו עפים עכשיו לקיברו של דמבלדור, זה יום השנה לפטירתו וכולנו נניח שם זרי פרחים ונודה לו על מעשיו המופלאים." מורתו לתעופה חילקה לכל התלמידים מטאטאים וקרצה לעברו, הוא הבחין בכך שהזדקנה אך רוח הנעורים עדיין נשארה בתוכה.
כשריחף על המטאטא בזמן השקיעה הכתומה עם חבריו וכל צוות המורים הרגיש חופשי ומאושר ממש כאילו חזר לשנתו הראשונה בהוגוורטס, בה עף בפעם הראשונה על מטאטא.
כשעלו לקברו של דמבלדור כול צוות המורים יצר זרי פרחים יפיפים שהונחו בעדינות על דפנות קברו של דמבלדור."
הארי הסתכל על הקבר וחשב לעצמו איזה איש דגול הוא דמבלדור.
לבסוף החליט לחרוט על הקבר משפט אחד שיזכור לכל חיוו.
"מצא את תורת האור בלבך."


אהבתם? ממש השקעתי, אשמח לתגובות ומקווה לנצח באתגר!

ממש יפה!

תודה רבה :)

אני חוששת שעלי לנעול את הפאנפיק הזה כי הוא לא עומד בחוקי הפורום:

מצטערת, פנה אלי או אל שיר בפרטי כדי להסדיר את זה. בינתיים, ננעל.