שוקו נו"ד

למען האמת לרוב דופי אבל דפי זה סבבה. גם דפנה בתכלאס סתם לא רגילה.
נשמע פרוייקט ממש מעניין. לא נתנו אצלנו הרבה בחירה חופשית כולם עשו על תרבות של מדינה לבחירתם.

הו זה נשמע ממש חשוב ומעניין

הצדק שבפאנפיקים :)

דופי קצת מבאס.
האם שכולנו עשינו על זה. חלק בחרו לקשר את המטוסים של מלחמה"ע השנייה ואני קישרתי לאינפלציה בארה"ב, הקשר היה מאוד ברור לגבי האינפלציה ולדמות הראשית, ג׳ו קלר.
איזו מדינה בחרת?

אני לא אוהב את הרעיון הזה שאנשים חושבים שיש להם הזכות להסתכל על מה שאני כותב בלי רשותי.

כנ"ל

על יפן. במשך שבועות אחר כך עוד פלטתי עובדות רנדומליות על המדינה.

אין לי חיים מחוץ לבית ספר 0.0

יפן זה נחמד. למדת The Enemy?

ובכן, כתבתי 1,000+ אבל באיזשהו שלב קצת איבדתי את הרעיון שכתבתי בחלק הראשון, למרות שיש פה הרבה הסברים על מה שחשבתי, אבל אולי זה קצת יותר מדי מידע...
וגם התהפכתי על עצמי.
דפי, אני סומך עלייך שתגידי לי כמה הזוי יצא
---------------------------------

"אנחנו לבד." היא לחשה, קול הצרוד היה מלא כאב.
"לא נכון." היססתי מעט. "יש לנו אחד את השנייה..."
"ומה זה שווה אם רק אנחנו נשארנו?" היא קירבה את הרגליים שלה לבטנה. קצות אצבעותיה הלבינו כשהידקה את האחיזה בקרסוליה ולמשך כמה דקות היא רק נשמה בכבדות ומשכה באפה לסירוגין.
"זה לא." היא ענתה לעצמה בשקט." אתה יודע שזה לא, 122. אנחנו לבד בחלל, אין לי קשר יותר לבסיס האם מאז ש-79, 10 וכל שאר אנשי המפקדה חוסלו. לא אומנתי להיות מפקדת יחידנית על מפקדה שלמה. לא אומנתי לצעוד בין גופות של אנשים ו-" היא שוב משכה באפה וקולה רעד. "עברתי את כל המבחנים הפיזיים והמנטליים אבל אף אחד לא הכין אותי לזה."
אני יודע, רציתי להגיד לה. אני יודע. אבל זה לא יצא מהפה שלי. ישבנו שם בפינה עד שהשעונים צפצפו. עכשיו הזמן לישון. קמתי על רגליי, יש לי 20 דקות עד שהחללית תדמה למצב לילה.
"לילה טוב, המפקדת." אמרתי והישרתי את מבטי קדימה. אני לא בטוח שאני זוכר איפה החדר שלי.
היא קמה ונעמדה לידי, מזוית העין ראיתי אותה מסדרת קבוצת שיער בוגדנית שסררה, כהרגלה.
"נפגש בבוקר." היא אמרה, אבל נשארנו לעמוד שם.

"אני לא זוכר לאן ללכת." אמרתי. היא הנהנה והשיבה: "אני מבינה."
"החדר היחיד שאני זוכר את הדרך אליו הוא IX." המשכתי, בלי לשים לב. היא תפסה את זרועי בחוזקה. "מצוין." אמרה תוך כדי שהחלה לצעוד וגרמה לרגלי לנוע גם. "זה חדר קבוע. נוכל לישון שם עד שאחפש דרך אחרת לגלות את מיפוי החללית."
הובלתי את הדרך לכיוון חדר IX, שכחתי שהוא היה די רחוק מ-XIX. זה הרגיש כמו נצח. שמעתי את צעדיה של 488 מאחורי.
"ל-23..." אמרתי תוך כדי שהבטתי על הדלתות הרבות מסביבנו. "באמת קראו אחמד? אני לא ידעתי שגייסו אותו-"
"-מאפגניסטן." היא השלימה אותי. "כן. אסור לי לגלות את זה, אלה אירועים לפני הפיכת הממשל. שינוי השם שלנו רק מעיד על כך שיש להם שליטה מלאה בנו. יכולת לנחש לעצמך שהוא באמת נקרא אחמד אבל הלכת על הטקטיקה של הסקפטיות, למה?"
המשכנו ללכת תוך כדי שיחת החולין הזו, עוברים מעל גופה ועוד גופה, בקרוב נאלץ להשליך אותם מהחללית, הם תופסים מקום והם יסריחו. הם נתנו את הסכמתם כדי שנשליך אותם במקרי מוות, פוליסת ביטוח קיצונית.
"זה היה חלום מאוד מוזר, טסה." אמרתי בהרהור, הרגשתי את הגוף שלה מתקשח לנוכח השם. "488." תיקנתי בלחישה, אבל נדמה שהיא שמעה וסלחה. "לא יכולתי לדעת מי אמיתי או לא, או מה אמיתי בו. הכול הרגיש מוחשי אבל אוטופי. כל כך נהניתי בחלום... למרות שהוא היה משונה. את יודעת, הייתי אדם רגיל, כמו אז, בצבא. הייתי רופא, הייתה לי משפחה ולא רק קברים לבקר בהם. הפסיקו לרדוף אותי החולים שנהרגו תחת מעשה ידיי בשוגג. הרפואה עשתה שינוי מקסימלי באלף השנים האחרונות, מאז מחיקת האנושות עלי האדמות ועד היום. יש שמועות שהאנושות התפתחה באמצעות שני אנשים שנותרו בחיים, שזכרונם נמחק מעליהם והם גרו באיזשהו כוכב אחר שלא היווה איום על חייהם. מהם נולד הילד הראשון מאז האסון." מצאתי את הדלת ופתחתי אותה. הגילוי המוכר הופיע עליה, כאילו דבר לא השתנה. "יש גם שאומרים שהילדים שלו היו מוטציות, הרי איך הוא יילד אותם? זה סוד. זה סוד שהממשל שמר לעצמו בכל ההתחלפויות שלו ולא נשבר." הבטתי על כשהיא הסתכלה עלי בסקרנות ואז הביטה על המיטה.
"יש סיכוי קטן שמאז התחילו לקרוא לנו במספרים, בגלל שהזיכרון נמחק. אבא שלך-" התיישבתי על המיטה. "היה מספר 4. את זוכרת? אמנם היית קטנה אבל זה היה הצונאמי הקטלני ביותר עלי האדמות, אני זוכר את זה, בגלל זה גייסו אותי. אמרו לי שהכישרון שלי יוצא דופן. מיד כשגויסתי הממשל נפל, כשהייתי בן 14. את זה את בטח זוכרת. שנינו עלינו על הנורטדאון, הודיעו לנו שמעתה נקרא במספרים. מחקו לי כל זכרון הקשור לשמות שאי פעם ידעתי. מהרגע הזה הייתי 122. אבל מישהו ידע לפצח את הקוד, כמובן. אחרת איך בחלומות האלה גיליתי מה השם של אחמד? ואיך את גילית את השם שלו? יש לנו מדליף... ברור שהוא לא חי אלף שנים..." צחקתי. היא נחרה לנוכח הבדיחה הצולעת.
"מן הסתם." היא הוסיפה ונעתרה לבקשתי האילמת לשבת לצדי. "לא, לי לא הדליפו, 122. אבא שלי נהג למלמל מתוך שינה ומאז שגיליתי לו הוא השביע אותי לא לספר לאף אחד. המידע שהוא נוגע בו מסווג מאוד."
כיווצתי את הגבות לנוכח משמע לשון ההווה שהיא השתמשה בה על אביה, שמת כבר.
"אני יכול לקרוא לך בשם?" שאלתי, הקול שלי נשמע נוקשה וגס יותר משציפיתי.
היא קמה והתקרבה לארון הקטן ליד המיטה שהיה תלוי מעל המסגרת שלה.
"לא." היא אמרה. "ועכשיו, אם לא אכפת לך, אני רוצה ללכת לישון."
לרגע הייתי מבולבל. הרגשתי את העוינות שלה זורחת עלי, ממש כמו שמש בוערת. בכל מבט היא חרכה את העור שלי וגרמה לי להתחרט ששאלתי בכלל.
"יש רק מיטה אחת." אמרתי והבטתי על המצעים. "אולי כדאי שאלך לחפש את החדר שלי אחרי הכול."
"אולי כדאי-" היא אמרה ולחצה על הכפתור בחליפה שלה ביד הפנויה, החליפה השתנתה לפיג׳מה נוחה. היד השמאלית שלה עוד חיטטה בארון עד ששלפה שמיכה ושלט. היא זרקה עלי את השמיכה והתעסקה עם השלט כמה דקות בריכוז רב בלי להוציא מילה מהפה.
"שתסתום את הפה." השלימה את המשפט לבסוף.
"הה?" פלטתי בחוסר אונים.
"ניסית להוציא ממני מידע מסווג, 122?" היא כיוונה את השלט אלי והתקדמה תוך כדי, עד שהשלט נצרב במצח שלי. מקרוב יכולתי לראות שזה שלט שאחראי על הסוגרים, פותח ונועל דלתות. היא הסיטה אותו מהמצח שלי ונעלה את הדלת.
"זה לא מוצא חן בעיניי." היא אמרה לעצמה בטון משונה. "אתה לא מוצא חן בעיניי. בא לפה, שואל שאלות. מאיפה אני יודעת שאתה לא האויב? הא?!" היא הפילה אותי במכה חזקה על הראש. לכמה שניות שמעתי רק צלצולים באוזניים עד שהשמיעה חזרה לי. היא עמדה מעלי ובהתה בי. הראייה שלי עוד הייתה מטושטשת אבל ראיתי שהיא הולכת לכיוון הארון ושולפת ממנו משהו. היא חזרה עם משהו ביד שלה ואני, כמו שלא פחדתי מעולם, התכווצתי והרמתי את הזרועות שלי כמגן על הראש.
"מה אתה, חושב," היא אמרה תוך כדי התנשפויות קלות. הצלחתי להבחין בבקבוק שהיא מחזיקה. "שאני, סתומה? הה? אז יש לי חדשות בשבילך, טמבל, אני, לא." היא חייכה והושיטה לי יד.
היססתי אבל בכל מקרה נעזרתי בה. היא צחקה בקול רם והסתובבה בתוך החדר, כשהבקבוק בידה האחת והאקדח תלוי על החגורה שלה.
"אני? סתומה?" היא גיחכה. "אני בטוחה שאתה חושב שהביאו אותי לכאן כי אני ילדה של אבא. נכון, מוח זפת?"
עמדתי במרכז החדר כשהיא כבר נצמדה אל הקיר ליד הדלת, ראיתי את החזה שלה עולה ויורד באיטיות ואת האף שלה דחוס על הקיר, כאילו משהו על טבעי דוחף אותה לכיוון הקיר.
"אז אני לא. אני לא. התקבלתי כי עברתי את המבחנים כמוך..." נדמה לי שזה מה שהיא מלמלה לעצמה שם. ידיה נעו בתנועות חדות והיא כבר הגיעה לאקדח.
"אתה רוצה לתפוס את מקומי?!" עיניה נצצו כשהיא הסתובבה ושלפה את האקדח, אבל למרבה הצער, או המזל (אני כבר לא בטוח), היא לא כיוונה אותו לעצמה... אלא אלי.

כן ברור אני מחבבת אותו.
לאהרגשתי שיש יותר מדי מידע העלילה ממש זורמת. ובכל אופן המצאת עולם ברור שיש מלא הסברים ואני חושבת ששילבת אותם ממש טוב. אני מחבבת את 122 הוא ממש נחמד. אממ... זה כן טיפה הזוי אבל אני מחכה להמשך. זאת לא הזייות (לא נראה לי שזו מילה...) מעצבנת זאת הזייות ממש מסקרנת. אני ממש רוצה לדעת איך מחקו להם את הזיכרון ולמה ומה הקטע עם הממשל ומה תוקף אותם. קיצר יש לי מליארד שאלות ואני מחכה להמשיך לקרוא.

היי

היי

מה נשמע?

פתאום יש פה אנשים
איפה הייתם לפני כמה שעות כשעשיתי מרתון של שירים שאני בכלל שונא

היי

מה נשמע?

בסיידר אצלך?

ליאנ 3>

עייפה, בעיקר




"this was an awesome album but not even near as good as fallen or the open door"
חחחחחח לא
אוונסנס זה האלבום הכי טוב שלהם (לדעתי, לפחות)
הם השתפרו במשך השנים, די קשה להכחיש את זה