"אני רק השליחה! זה לא שאחזתי בסכין."

[Hayley Atwell]

"אין תקווה," אני לוחשת, "זה נגמר."

[Farseer]

החנקתי אנחה, חשבתי שהתקדמנו לשלב הבא אבל לא הייאוש חזר. ועכשיו גם לא הייתי בטוחה מה יותר גרוע-הייאוש או הצעקות. "את רוצה כוס תה?" שאלתי וניסיתי לגלות איפה מונח הקומקום.

[Hayley Atwell]

אני צוחקת במרירות. "היא מאוד אהבה תה, את יודעת? בחיים לא חשבתי שהמוות יציע לי תה."

[Farseer]

תביתי כמה גס יהיה להודות שגם אני אף פעם לא ציפיתי להציע למישהו תה, נימוסים הם לא חלק מדרישות התפקיד שלי. "את שותה עם סוכר?" שאלתי לרקע רעש המים שהתחילו לרתוח וניסיתי לנחש איפה יהיו הכוסות והסוכר.

[Hayley Atwell]

"הו, אל תעשי את זה." אני מלמלת.
------------
שתבוא ללכת כזה, יש לי רעיון

[Farseer]

סבבה//
הסתובבתי חזרה לאשה, היא עדיין כרעה על הרצפה ולא נראתה כמי שעומדת לזוז ואני באמת התעקבתי יותר מדי "טוב אם את לא רוצה תה..." כיביתי את הקומקום באמצע ההרתחה וצעדתי לעבר הדלת

[Hayley Atwell]

"אל תלכי," אני לוחשת בדחף פתאומי, לא מבינה מה אני עושה.

[Farseer]

אני קופאת עם היד על ידית הדלת, עדיין בגבי אל האשה.
חיכיתי שתמשיך לדבר, מנסה להבין מה אני אמורה לעשות; להתעלם ולהמשיך ללכת (שזה מה שאני צריכה לעשות) או להשאר כמו שהיא ביקשה.

[Hayley Atwell]

"בחיים לא חשבתי שאעשה את ההשוואה הנוראית הזאת..." אני פולטת עוד צחוק מריר קצר, מושכת באפי. "אבל את מזכירה לי אותה."

[Farseer]

אוקי... עכשיו התחלתי לדאוג, אם אני מזכירה לה את הבת המתה שלה היא בהחלט בהלם. ניסיתי להזכר מה כריאל אמר שהדבר הנכון לעשות במצב כזה (כריאל תמיד ניסה לדחוף קצת נימוס לתוך הראש שלי, זה לא ממש עבד אבל חלק ממה שהוא קשקש נכנס ולפעמים יכולתי לשלוף את המשפט הנכון.) "אני מבינה שהמוות שלה קשה לך" ניסיתי להיות מבינה וחייכתי מה שקיוותי שהיה חיוך נעים וכנראה נראה יותר כמו עווית

[Hayley Atwell]

אני מנענעת בראשי. "זה לא זה. המוות שלה קשה לי, כמובן," אני לוחשת ועוצרת לרגע. גל של דמעות כבדות יוצאות מעיניי. "זה כאילו, תמיד נועדה להגיע אלייך שלא בזמן-" אני עוצרת מהמחשבה המזעזעת ומניחה את ראשי על בטנה של שירה.

[Farseer]

השענתי את גבי על הדלת ובחנתי את האשה השבורה על הרצפה "אין ממש דבר כזה לא בזמן, אין זמן שבו למות זה נכון, אין תאריך שבו היית אמור למות. אתה מת כשאתה מת ואני באה, זה פשוט עד כדי כך." במחשבותי קולו של כריאל נזף בי, לא היה גרם של הבנה במה שאמרתי-פחות או יותר הודעתי לה שאין באמת פואנטה למוות ושלרוב הוא סתמי לחלוטין. אבל זו הייתה האמת-אנשים מתים כי אנשים מתים לא כי זה מה שהגורל קבע להם או משהו משמעותי כזה, אנשים מתים כי אוסף של מצבים וסטואציות הביא את הלב שלהם להפסיק לפעום.

[Hayley Atwell]

אני חושבת על דבריה. כל הקרובים שמתו, כל המשפחות שנהרסו... כל זה קורה- בגללה? אני בולעת את רוקי. "את יכולה לקחת אותי?"

[Farseer]

הטתי את ראשי במחשבה "טוב בעיקרון? כמובן אבל נכון לעכשיו לא, הלב שלך פועם והראש שלך עובד אז לא אני לא יכולה," כמעט הוספתי מצטערת אבל נשכתי את הלשון לפני שהספקתי, אולי עכשיו היא חושבת שזה מה שהיא רוצה אבל נתקלתי במספיק מתאבדים כדי לדעת שהם משנים את דעתם שהם רואים אותי.

[Hayley Atwell]

"היא הייתה כל החיים שלי, כן. אני יודעת שזה נואש וזה טיפשי... אבל אבא שלה מת יום לפני הלידה. ההורים שלי חודש לפני והייתי לבד. פתאום, היא באה. היא האירה לי את החיים והפכה להיות מרכזם, כולם. התחלתי לעבוד שוב כדי לפרנס אותה, עשיתי כל בשבילה."
------------------------------
אני עושה את זה טרגי ובטירוף כדי לקדם את זה, תסלחי לי 3: