כיצד להיפטר מ"חסם כתיבה" מאמר מתורגם., נתקעתם בסיפור ואינכם יודעים כיצד להמשיך?

[Wonderful]

חסם כתיבה: איך לצאת מהתסבוכת. / ננסי קראס, תרגום מאת יונתן אבידן – בעריכת חוה לוסטיג.

הקדמת המתרגם

מאמר זה תורגם מפרק שש בספרה של ננסי קראס, Beginnings, Middles & Ends במסגרת השימוש ההוגן של זכויות היוצרים. כל זכויות היוצרים שמורות לה, Nancy Kress, 2004 ©. ננסי היא המחברת של יותר מ-13 ספרים, עשרות סיפורים קצרים שהתפרסמו באוספים ומגזינים שונים וכמו כן מלמדת כתיבה באופן קבוע.

מדוע החלטתי לתרגם את הפרק הזה? הספר עצמו הוא אחד היותר טובים בסדרה שממנה הוא לקוח (אך לא תלוי בה), Elements of Fiction Writing. מצאתי אותו שימושי, פרקטי ומקיף, בניגוד לספר אחר בסדרה, Characters & Viewpoint מאת אורסון סקוט קארד, שהיה ברובו תיאורטי אך כלל מעט מאוד עצות פרקטיות.

הפרק הנוכחי, שלמרות מספרו הנמוך (6) הוא קרוב לסוף הספר, עומד בנפרד, לדעתי, משאר החלק שאליו הוא שייך. אני מתרגם אותו מכיוון שאני מאמין שקוראים רבים יכולים להרוויח ממנו רבות, בין אם הם מעונינים לדעת על טכניקות פתיחה וסגירה של סיפור ובין אם לא.

אני מציע לקרוא את כל השיטות והבעיות המוצגות במאמר ולבחון את מצבכם, גם אם אתם לא תקועים. זה יכול להועיל לכם בעתיד. כמו כן, אם אכן זיהיתם בעיה וישנם מספר פתרונות, אני מציע לבדוק מבחינה הגיונית מה יותר מתאים לכם ופשוט לנסות אותם אחד אחרי השני עד שהבעיה תיפתר.

***

יש כותבים שמוצאים את כתיבת אמצעו של סיפור מרגשת. כותבים אלה מרגישים שהחלק הקשה חלף; הם שיגרו את דמויותיהם; הם ביססו את העלילה; הם רעבים לשיט תענוגות הכתיבה, מפליגים עם מפרשים פתוחים. אמצעים, אזור הקרב של הכתיבה, מלהיבים אותם.

אינני מכיר אנשים כאלה.

בשבילי, ובשביל כותבים רבים אחרים שאני מכיר, אמצעים מייצגים קושי פסיכולוגי אמיתי: אנחנו נתקעים. זה יכול להמשך כמה ימים, כמה חודשים, או – כמו במקרה של ספרו של הרולד ברודקי, הנשמה הבורחת- שלושים שנה,כמה עשורים. אנו יכולים להחליט לכבד מצב זה עם הכותרת "חסם כתיבה" או לא לעשות זאת, על כל מקרה, אנחנו תקועים. פשוט לא יכולים לגרום לעצמנו להמשיך לכתוב את סיפורנו, אם קצר ואם ארוך. לפעמים אנחנו אפילו לא יכולים להכריח את עצמנו להיות באותו חדר עם דפי הטיוטא.

אני הייתי תקוע באמצע חמישה מתוך ששת הספרים שלי [נכון לשנת 93 – י.א.]. מה שלמדתי מהחוויות – שאף אחת מהן לא ארצה לעבור שוב – זה שלמרות שלהיות תקוע תמיד מרגיש זהה (מתסכל), הגורם משתנה. יש סוגים שונים של חסם, וחלקם אף מיטיבים עם הכותב ועם הכתיבה. יש גם מספר דרכים לצאת מהתסבוכת, ואלו עובדות.

סיבות נפוצות לחסם כתיבה גם בסיפור קצר וגם בספר הן פחד מכישלון, מחלת בוני העולמות, פחד מהצלחה, ערפל ספרותי וכיוון שגוי. בנוסף, כותבי ספרים במיוחד נתקעים עקב היקף הכתיבה עצמה: מספר הדפים, השקעת הזמן והמרץ הנדרש.


פחד מכישלון: תסמונת טולסטוי:

בסיפורי הקצר משנת 1981, "האימפריה של קייסי", אני מספר על ג'רי קייסי, בוגר אוניברסיטה שמתקשה להיות סופר:

מוריו זימרו על "המחזות השוליים" של שייקספיר, "המאמצים הכושלים" של ברנארד שו, "היצירות הקטנות" של דיקנס. סיפורים שקייסי פרס על אבן שטוחה תחת שמי מונטנה, סיפורים שריגשו אותו והדהימו אותו, סיפורים שהזיע דם עבורם, קיבלו ציונים שמגיעים לתלמידי תיכון בשיעור אנגלית. "80" לסומרסט מוהם וג'יין אוסטן. "75" לק.ס. לואיס ותימון מאתונה. לסיפוריו הנטושים, הבין קייסי, הסיפורים שהזיע בדם ובכה עבורם, הגיע "20". ביום טוב.

קייסי התהלך לו. הוא הלך במורד שביליי העיירה בצהריי היום, חצה שדות מושלגים לפני הזריחה, ביערות תחת שמי כוכבים כשכל צעד שגוי עלול לשבור את צווארו. כשהתהלך כאב ליבו. קייסי הצטער על כך שהוא לא היה טולסטוי או שייקספיר או אפילו מוהם. הוא הצטער כיוון שהיה כן מספיק לדעת שהוא לעולם לא יהיה טולסטוי או שייקספיר ואף לא מוהם. הוא החמיא לעצמו על שהיה "לפחות כזה כן עם עצמו" והצטער על חוסר התשוקה האמנותית במחמאותיו. כשהוא לא התהלך, הוא כתב. להכל הגיע "20". כשהוא לא כתב, הוא קרא טולסטוי. הגיע לו "100".

סיפוריו של קייסי הם "נטושים" כיוון שהוא נתקע באמצע. הוא מסיים את ההתחלה ואף את מחצית סיפורו, קורא אותם ואומר נואש כיוון שהם לא משתווים לגדולי הספרות שהוא קורא כל יום. קייסי סובל מ"תסמונת טולסטוי", שנוגעת ומייגעת רק אנשים אינטליגנטים ומודעים לעצמם – וזה כולל את רוב האנשים שמעוניינים לכתוב. הסטנדרט שלהם גבוה (כמה מאיתנו יכולים להיות טולסטוי?). "כל פעם שאני מעוניין לגשת לכתיבתי," אומר הסופר הצרפתי ז'ולס ברנארד, "הספרות עומדת בינינו".

אם אתם נתקעים כיוון ששום דבר ממה שאתם כותבים אינו מעפיל לסטנדרט שיצרתם לעצמכם, אתם יורים לעצמכם ברגל. תוכלו להשתפר רק אם תתרגלו את אמנות ואומנות הכתיבה, אך אתם לא מתרגלים כיוון שאתם לא טובים בזה, לדעתכם. ואף אם אתם רואים את מעגל הקסמים האיום שמתחולל בלבכם, רגשותיכם כושלים בפני ניסיון לעצור אותו.

גישה אלגנטית לפתור בעיה זו נובעת ממוחו של הסופר בדימוס רוברט שאקלי, בחיבורו "על שיטות עבודה". הוא מציע להגיד לעצמך שאתה לא באמת כותב את הסיפור אלא רק מדמה את כתיבתו או מתכונן אליו. כאשר אתם מדמים כתיבת סיפור, אתם בונים דמויות, מתארים פעולות וזורים מתח, בדיוק כמו בסיפור אמיתי, אך מכיוון שזה לא סיפור אמיתי, הדברים הללו לא חיוניים. אין צורך לדאוג בקשר לזה ואתה רק כותב, עובד "במהירות ובקלות מגע מסוימת, כמו שעושים עם צבע מים לעומת צבעי פסטל". בכתיבה מדומה אתם לא מתחרים עם טולסטוי, שכתב סיפורים אמיתיים. הלחץ מורם.

שאקלי מצא שדימוי הכתיבה הוליד כתיבה "כמו כתיבתי הרגילה, לא יותר טוב או יותר רע". אבל רק כאשר שכנע את עצמו שהוא לא באמת כותב הוא יצא מהתסבוכת.

האם טכניקה זו היא למעשה משחק מוחות ורמייה עצמית? כמובן, אך מצד שני, הבעיה מלכתחילה קיימת רק בראשכם. אם אתם יכולים לשחק עם גישתכם ולהפחית את הלחץ הפנימי שאתם חווים, אולי תוכלו גם לצאת מהחסם ולסיים את הסיפור.

אם לא, אולי אתם סובלים מאחת מהבעיות האחרות במאמר זה ואולי הפתרונות שלהן יעזרו לכם.


פחד מהצלחה: הסיפור שאינו נגמר:

לפעמים הבעיה אינה נובעת מפחד מכישלון אלא מפחד מהצלחה. אם אסיים את הסיפור, החרדה לוחשת, אאלץ להתחיל סיפור נוסף. אין לי רעיונות נוספים. אולי לעולם לא אכתוב משהו יותר מוצלח? אז אתם לא מסיימים. במקום, אתם מבלים את זמנכם בליטוש מה שכבר מוכן, או בתכנון סיומים שונים, או בשכתוב הפתיחה למרות ששלושים האנשים שכבר קראו אותה אומרים שהיא נהדרת.

לפעמים פחד מהצלחה מתגשם בצורה אחרת. סיימתם את הסיפור, אך אתם לא מנסים לפרסם אותו. הסיפור גמור, אך הוא יכול להיות יותר טוב. אז אתם לוקחים עוד ועוד סדנאות כתיבה (שם פגשתם את שלושים האנשים) ומתחמקים מלנסות את עצמכם בשוק.

אם פחדים כאלה עוצרים בעדכם, עליכם להציב לעצמכם דדליינים מלאכותיים. הגידו לעצמכם "אשלח את הסיפור שלי להוצאה לאור עד ה-3 בדצמבר" (או ה-14 במאי, או השמיני לאוגוסט). חשוב שתגידו זאת גם לכל הסובבים אתכם: חברים בסדנאות הכתיבה, בני זוגכם, הוריכם, ילדיכם. בקשו מהם לשאול אתכם אם הסיפור כבר נשלח (אלא אם אתם סומכים עליהם להציק לכם בקביעות). הבהירו להם שאתם חייבים לסיים אחרת תרגישו כטיפשים הגדולים בעולם. ואז שלחו את כתב היד. בזמן שאתם מחכים לתשובה, השיגו עותק של "דחיות מרירות: ספר עזר ספרותי" (Rotten Rejections: A Literary Companion, edited by Andre Bernard, Pushcart Press 1990). מכתבי דחייה אלה של סופרים גדולים ומפורסמים יבהירו לכם שניתן לא רק לשרוד דחייה, אלא גם לנצחה ולשאוב ממנה השראה. איך תרגישו לגבי הדחייה שלכם לאחר שתקראו ששרווד אנדרסן, ג'יין אוסטן, ג'ון בארת', גוסטאב פלוברט, ג'יין אוול, טוני הילרמן, ארל סטאנלי גרדנר ופרל ס. באק כולם נדחו? (לאחר הגשת הספר העולם הטוב להוצאה לאור, הספר שמאוחר יותר יקנה לה פרס נובל לספרות, לפרל באק נאמר ש"העם האמריקאי לא מעוניין בשום דבר על סין".)

ואז – זה חשוב – התחילו סיפור חדש מייד. תשכחו את זה שבדואר. האחד החשוב הוא זה שאתם כותבים כעת.


מחלת בוני העולמות: או "אני, עצמי והעולם שקיים רק בראש שלי":

כל סיפור מתעסק עם בניית עולמות כלשהי. כל סיפור מגדיר את חוקי העולם שהוא מתקיים בו, מכיוון שכל סיפור לא קיים בעולם המציאותי. הסופר, בד"כ בתת-המודע שלו, בונה חוקים שבהם הסיפור יכול להתקיים. הבעיה היא, שכאשר הסיפור לא מתקיים לכאורה בעולם שזהה לשלנו היוצר צריך להתחיל מאפס. פה המלכודת.

יש אנשים שבניית עולם היא דבר כה מרתיע בשבילם שהם בונים בדיוק מה שצריך על מנת שהסיפור יעבוד. הם בד"כ לא עורכים רשימות על העולם, ההיסטוריה שלו, הדת שלו או השפות שלו. אם סצנה צריכה להתקיים במקדש – אז יש מקדש. אין סיבה לקיום המקדש, או שהסיבה היא קפריציונית. אין בזה שום דבר רע, פשוט שום דבר. זה לגיטימי לחלוטין ונפוץ בז'אנר הפנטזיה (או מד"ב), וגם בספרות ילדים. אבל – ובכן – יש כותבים שהשיטה הזו לא מספיקה להם.

כותבים אלה רוצים לדעת מה מתחולל מאחוריי הקלעים. הם רוצים לדעת הרבה, או הכול, על המקום שבו מתחולל הסיפור שלהם. הם כותבים מאמרים ארוכים על היסטוריית העולם, שיטת השלטון, התארגנות חברתית, מנהגים, חגים, דת, והנדירים יותר ביוצרי העולמות גם בונים שפות (אך העולם בד"כ בא לספק את השפות ולא להיפך). למעשה, יש יותר אנשים שבונים עולמות כתחביב מאשר סופרים שעושים את זה. הסטטיסטיקה היא לא שלילית, אך הבעיה היא שחלק מאלו שהם לא סופרים – רוצים להיות.

אנשים אלה תקועים. הם בד"כ התחילו מסיפור כלשהו שדרש עולם – והתחילו לבנות עולם. חלקם הגיעו לרמה מסוימת, עד גבול יכולתם, וחלקם הגיעו לשלמות מטאפיזית עד כמה שניתן להשיג. אבל הם לא מצליחים לכתוב את הסיפור.

הסיבות הן מגוונות. אלו שיוצרים עולמות חלקיים בד"כ לא מסוגלים לגרום לעצמם לכתוב כיוון שהם לא מאמינים שהעולם שלהם מושלם מספיק על מנת לכתוב. סיבה זו בד"כ משתלבת מאוד יפה עם סיבות אחרות כגון פחד מכישלון או חוסר ביטחון עצמי. אני מכיר מספר ממציאי-עולמות/כותבים שלא מאמינים שכתיבתם מספיק טובה אז הם נטפלים לבניית העולם וכך משחררים מתח יצירתי.

בניית עולם זה פשוט מהנה. זו חוויה יצירתית משחררת. זה תורם לסיפור ברמות שלא ניתן לשער. זה מקנה הנאה לקורא שסיפורים אחרים פשוט לא מספקים. אבל זה גם קשה וזה יכול לטרפד את כל תהליך הכתיבה.

מה שבוני העולמות לסוגיהם לא יודעים זה שגם כתיבת סיפור בונה את העולם. אם לעולמכם כבר יש בסיס, אם המצאתם אפילו את חלקו המודרני והחשוב לסיפור, אבל המצאתם באופן עצמאי – הסיפור יקבל חיים משלו. הסיפור יוליד מידע חדש. העט יכתוב במקומכם ויוביל אתכם למקומות חדשים ומלהיבים ומייד תגלו נפלאות שלא הייתם חושבים עליהן באופן עצמאי. כתיבת סיפור מקדמת את העולם שאתם בונים.

על בוני עולמות שתקועים בכתיבתם לנטוש מיידית את העולם. להפסיק ברגע קריאת מילים אלה כל עבודה עצמאית על העולם ולהמשיך לכתוב. מיידית תגלו שגם במהלך הכתיבה אתם מגלים מקומות חדשים. לדמויותיכם תתפתחנה היסטוריות שונות ומגוונות. רק כאשר תסיימו את הטיוטא הראשונה המושלמת (מתחילת הסיפור ועד סופו) יהיה מותר לכם להוסיף לרשימותיכם כל מה שהסיפור הניב במהלך הכתיבה. כך בשכתוב השני תוכלו להכין את הבסיס לגילויים העתידיים בעזרת רמזים מטרימים וסצנות הכנה. הסיפור שלכם יהיה בעל רבדים רבים. זכרו שבין הטיוטא הראשונה לשנייה תמיד צריך לחכות לפחות שבועיים – את השבועות אלה נצלו לשחרור מתח ולבניית עולם. שיטה אחרת היא להציב גבולות. אם כתבתם חיבור על ההיסטוריה של הארץ שבה הסיפור מתרחש, אל תרשו לעצמכם להמשיך לעבוד על העולם עד שלדוגמה תסיימו את הפרק הבא. זה ימריץ אתכם לכתוב את הסיפור.

אבל יש מי שסובלים עוד יותר: הם בכלל לא התחילו לכתוב. העובדה שהם לא התחילו לכתוב, תהיה אשר תהיה הסיבה לכך, הופכת לסיבה בפני עצמה לא להתחיל. כותבים אלה מתחבאים בהמצאת העולם במקום בכתיבת הסיפור. פה הפיתרון הוא דרסטי אך שימושי: לא לעבוד על העולם בכלל. למעשה, אתם כנראה לא מודעים לכך שהעולם שלכם מפותח היטב ומכיל מספיק חומר גם לסדרת ספרים. לפעמים אתם תפחדו מהפתיחה – אז כתבו סקיצה לסצנת שהיא יחסית באמצע. ואז כתבו סקיצה לסצנה שאחריה. רואים תבנית? המשיכו מנקודה זו. כשתגיעו לסיום הספר תוכלו לחזור להתחלתו ולכתוב פתיחה שמתאימה לסיום. הסיפור שלכם יהיה מוצלח לעיתים הרבה יותר מזה של אלו שהתחילו מההתחלה. שיטה זו, אגב, טובה לכל אלו שמפחדים מהפתיחה.

הערה אחרונה לבוני עולמות: הישמרו מתסביך הכפית. תסביך זה גורם לכם לרצות להאכיל בכפית את הקוראים. כל סצנה שנייה תכיל הסבר ארוך מאוד על המקום, ההיסטוריה שלו, הסיבות לקיומו והמצב הכלכלי. הדמויות שלכם תפרוצנה במונולוגים ארוכים על הילדות שלהן ואנשים ידברו מוזר – עם אקספוזיציה בתוך הדיאלוג. זה מכיוון שאתם כה נרגשים מהעולם שלכם שאתם כופים אותו על הקורא. זה בסדר, אם אתם לא מסוגלים להשתלט על זה אז עשו את זה – בטיוטא הראשונה. בשכתוב תאלצו להסיר הכול (אבל אל תפחדו שהסיפור יתקצר – טיוטא שנייה תמיד, אבל תמיד, מתארכת – אם זה עקב תוספת סצנות, או בשל מעבר משכתוב לכתיבה אקטיבית). אם החלטתם לבנות את העולם במהלך הספר, תנו לדמויות שלכם לפרוץ בדיאלוגים אך דאגו לשכתב את זה היטב. תנו לקורא לרוץ אחריכם. הקורא ירצה עוד ועוד מידע על העולם – מידע שתטפטפו לאט ובזהירות ובינתיים תכינו את הבסיס לעלילה המרכזית.


ערפל ספרותי: מה אמור לקרות עכשיו?

לפעמים אי-רצון לעבוד על סיפורכם נובע מסיבה מוצדקת בהחלט: אין לכם מושג מה אמור לקרות לאחר הנקודה שאתם תקועים בה. או שהתחלתם את הסיפור בסערה וקיוויתם שההשראה תשמש כפנס ונגמרו הסוללות או שכתבתם את הסיפור לתוך פינה. במקרה הזה, "חסם כתיבה" הוא למעשה דבר חיובי (למרות שלא תרגישו ככה). כמו תשישות במהלך הבראה, החסם למעשה מורה לכם שאתם עדיין לא מוכנים לעשות כל כך הרבה. עליכם לעצור (זה בסדר אם כבר עצרתם), ללכת לתחילת העבודה ולקחת קצת זמן לתכנן.

מאמרים אחרים מלמדים איך לבנות את אמצע סיפורכם. רק אגיד שאולי עליכם לתכנן יותר קדימה, או לעבוד על הרקע, או לבנות מידע ואישיות לדמויותיכם. לתכנן (ואף לכתוב!) את סיום סיפורכם יכול לעזור ולשמש כמגדלור בסערה. הנקודה היא שאם אתם מוצאים את עצמכם לא רוצים אף לחשוב על סיפורכם, ייתכן שאתם לא חושבים מספיק. במקום להכריח את עצמכם לכתוב את הסצנה הבאה, תנו למקלדת או לעט לנוח וחשבו מעט על העלילה והדמויות שאתם מרקידים. קשקשו רשימות שונות אם אתם רוצים (לעולם אין חסם כתיבה בפתקים). האם אתם מבינים מה דמויותיכם רוצות? אולי הן רוצות משהו אחר שפספסתם? מה הסיכונים של הסיפור? האם אתם יכולים להעלות אותם? האם העלילה נעצרה? האם יש כיוונים חדשים שהיא יכולה לקחת – גם אם הם מקרינים טירוף טהור? (אל תדאגו, בשכתוב ניתן לאחד הכול). משהו בקשקושיי הרשימות מרגש אתכם? האם ההתרגשות מושכת אתכם חזרה אל המקלדת?

כאשר תמצאו משהו מעניין, כתבו, אפילו אם זה לא הכיוון שדמיינתם במקור. התכנון המקורי היה לוט בערפל; אולי עכשיו הכיוון הוא יותר טוב. אם זה לא מתאים לתחילת הסיפור, אל תדאגו; בטיוטא השנייה תוכלו לתכנן פתיחה אף יותר טובה מהמקורית והיא תתאים לסיפור.


כיוון שגוי: אנוכי כאן אך ליבי בפרק שלוש:

העצה שנתתי כאן מעל תקפה גם לסוג אחר של חסם כתיבה. בגרסה זו אתם יודעים לאן מועדת דרככם. כבר תכננתם את כל הסיפור (או ספר) בלבכם, או עשיתם אאוטליין בכתב, וכשהתחלתם לכתוב התלהבתם ונתתם את נשמתכם לסיפור. ואז משהו קרה. דבקתם באאוטליין, אך עכשיו אתם פשוט שונאים את המחשבה של לשבת לכתוב. גם הדמויות שלכם מתנהגות מוזר. הן מגזימות רגשית בתגובותיהן לאירועים פשוטים. הן אומרות או עושות דברים שנראים אפילו לכם "מחוץ לדמות", אבל הן חייבות לעשות זאת לצורך העלילה שבניתם. הן פורצות במונולוגים ארוכים שמסבירים לדמויות אחרות מדוע הן עושות מה שהן עושות, אחרת הקורא לא יבין את מעשיהן.

כל אלה הם סימפטומים של פנייה שגויה במסלול הסיפור. הגזמת הדמויות מחפה על העובדה שהמצב עצמו כה לא מעניין, שאתם מבלי דעת מנסים לחפות על כך בעזרת הגזמה תיאטרלית. פעולות "מחוץ לדמות" מציינות שהעלילה לא מתאימה לדמות או שהדמויות לא ראויות לשכון בעלילה. תלוי בסוג סיפורכם. נאומיי "זו-הסיבה-שאני-מתנהג-ככה" ארוכים מציינים פגם או חור בבניית הדמויות. אם אנו כקוראים מכירים את הדמויות מספיק, פעולותיה תיראנה טבעיות ללא הסבר. רק אם לא הראתם (בניגוד לתארתם) את אישיותן האמיתית של דמויותיכם אז הקורא צריך את הנאומים הללו.

לכל אחד מהמקרים האלה יש פיתרון זהה: נטשו את האאוטליין. שכחו את מה שתכננתם. זה לא עובד. כעת יש לכם שתי ברירות: אם דמויותיכם פונות בכיוונים חדשים ולא צפויים, שימחו, עלזו והצטרפו אליהן. זה אומר שגם אם העלילה שלכם מתה כבר בפרק 3, הדמויות חיות ובועטות וכעת עליכן לעקוב אחריהן בעוד הן טוות עלילה חדשה, אותה תשמחו לכתוב.

אך אם נטישת האאוטליין ושליחת הדמויות בכיוונים חדשים לא מזרימות את מיצי קיבתכם הספרותית, עליכם לגשת לפעולות יותר דרסטיות. קראו מהתחלה את סיפורכם. היכן הפעם האחרונה שהרגשתם ממש מקושרים לסיפור? בסצנה השנייה? בפרק 3? לא משנה מה יש אחרי נקודה זו, השליכו הכול הצידה. אז שבו ותכננו עלילה שממשיכה מהנקודה הזו.

זה דורש אומץ. אתם יכולים לבטל עבודה של ימים או חודשים (או במקרה של ג'יי קיי רולינג – שנים, כאשר היא החליטה להסיר קווי עלילה שלמים מספריה בשכתוב). אך אין שום מטרה בלשמור על סצנות ועלילות שרק כובלות אתכם יותר באפאתיה כלפי הסיפור שלכם עצמכם. אם אתם לא מתעניינים בהם בסיפור זה – מי כן? היפטרו מהם והשאירו רק מה שאתם אוהבים, והתייחסו אל הסיפור כאל פרויקט חדש לחלוטין. תנו לו אף שם חדש (אם אתם משתמשים בשמות עבודה) או כותרת אחרת לספר לפי העלילה המחודשת.

בנוגע לסצנות שהסרתם, שימרו אותן. בסיפורים אחרים הן עוד עשויות לעבוד (ואולי שם הסיום לא יעבוד?)


טכניקות לדאוג שתמשיכו לכתוב:

אבל איך ניתן להשתמש באי אלו מהשיטות שהזכרנו – לכתוב "הדמיית" סיפור, לסיים שכתובים חסרי תועלת, לשנות כיוון או לחזור לפנייה השגויה הראשונה – אם אתם לא מסוגלים להכריח את עצמכם לשבת ולכתוב כלל וכלל? לא ניתן כלל.

כותבים שונים פיתחו שיטות שונות לשבור את חסם כתיבתם. נסו את מה שאתם חושבים שיכול לעזור לכם.

ג'ין וולף, סופר החמישייה המוערכת ספר השמש החדשה, מסרב לקלוט מילים כלשהן עד שהוא מתחיל לכתוב. בלי ספרים, מגזינים, עיתונים, טלוויזיה, רדיו או שיחה לא נחוצה. בסופו של דבר הוא כה משתעמם במדבר הורבאלי הזה שהוא מתיישב וכותב. הזמן הכי ארוך שהוא החזיק מעמד ללא תקשורת זה ארבעה ימים.

כותבי בוקר מציבים לעצמם מכסת כתיבה שעליהם למלא לפני שהם פונים לשאר תעסוקות היום. על פי התחייבותם הם מציבים מכסה של בין חצי דף לשמונה דפים (לכותבים במשרה מלאה). כותב המד"ב פרדריק, אשר כותב ארבעה דפים ביום, שבעה ימים בשבוע, מודה שלפעמים זה לוקח ארבעים וחמש דקות, לפעמים שמונה שעות, אך הכתיבה נעשית.

(זה לא אומר שפרדריק מפיק ספר כל מאה ימים [400 דפים חלקי ארבעה דפים ליום]. הוא אולי במשרה מלאה, אך לא מוותר על חייו. רוב הדפים ישוכתבו וחלקם יוסרו ויוחלפו. שכתובים יארכו חודשים רבים, ליטושים ייקחו עוד והוצאה לאור לוקחת מספר שנים.)

כותבים אחרים מקדישים את המכסה לזמן ולא למספר דפים או מילים. פלאנרי או'קונור יושבת כל יום מתשע בבוקר עד הצהריים כל יום ויום. במהלך הזמן הזה לפעמים היא לא כותבת, אך היא עובדת על משהו קשור כגון העלילה או הדמויות. ואם רעיון אכן צץ בראשה, היא אומרת "אני שם מחכה לו".

כותבים רבים משתמשים ב"טריגר" חיצוני על מנת לגרום לעצמם לכתוב כאשר המשאבה התייבשה. קריאת סיפורים טובים מחוללת בכותבים מסוימים את הצורך לכתוב בעצמם. אצל ואלרי שרווד, מחברת "ליסבון", ההיפך הוא הנכון: במשך שנים היא גרמה לעצמה לכתוב בעזרת קריאת ספרים "מגוחכים ברמתם", כתובים כה רע שהיא הייתה בטוחה שהיא יכולה לכתוב יותר טוב. אחרים שומעים מוזיקה על מנת לשחרר את מיצי ההשראה שלהם. כותבים אחרים תמיד עובדים על שני פרויקטים במקביל, וכאשר אחד נעשה משעמם, הם מחליפים לאחר עד שתת-המודע שלהם מתגבר על מה שעצר בעדם בדבר הקודם, או שהרצון להמשיך בו גובר עליהם.

יש כותבים שמסתמכים על פעילות גופנית. ג'ון קסל, המחבר של "חדשות טובות מהחלל החיצון", רץ בימים שכתב. הוא מספר, "העובדה שיכולתי לגרום לעצמי לרוץ שלושה ימים בשבוע, כל שבוע, בכל מזג אוויר, הייתה עזרה אדירה בכתיבת הספר. כמו כן, ריצה זה זמן טוב לחלום בהקיץ על סיפורכם, על הדמויות ועל כל מה שמפריע. פעמים רבות פתרונות לבעיות בכתיבה באו אליי במהלך ריצה". כאשר תסיימו את כתיבתכם, יהיה ברשותכם רווח כפול: סיפור גמור וגוף חטוב.

כותבים אחדים אף מחבקים ומאמצים את חסם הכתיבה. ג'ק דאן, המחבר של האדם שנמס, מתייחס ל"תקופות איטיות" כאלו כאל סימן שנפשו דורשת משהו אחר. הוא מנצל את הזמן למחקר לסיפור וקריאה כללית ובוטח בנפשו לנצל את הרגיעה בבניית מוכנות מחודשת לקראת שצף הכתיבה הבא.

לסיום, כותבים רבים משתמשים בשיטת פרסים. "כתוב שלושה דפים ותוכל לקחת לעצמך בירה", או סיימו את הסיפור הקצר (או הפרק) ותוכלו ללכת לראות את הסרט שרציתם. אם אתם ממושמעים מספיק על מנת לא לרמות את עצמכם, השיטה הזו לבטח תוציא אתכם מהתסבוכת.


טכניקות שלא יוציאו אתכם מהתסבוכת:

ריצ'ארד מק'קנה, המחבר של רב המכר אבני החול והמאמר הדומה בגדולתו מסע עם איש קטן, מספר במאמרו על בעיותיו באמצע כתיבת ספרו. לזמן מה, הוא מספר, חשב שהתשובה לחסם כתיבתו היא להתגרש מאשתו ולעבור למדבר, שם יוכל לכתוב ללא הפרעת גורמי הבית. בסופו של דבר התעשת, שמר את אשתו ואת מיקומו הגיאוגרפי – קרוליינה הצפונית – וסיים את הסיפור גם ככה.

אלא אם הגורמים החיצוניים בחייך הם מיוחדים ושונים, החלפתם לא תוביל לפיתרון חסם הכתיבה. הדרך לצאת מהתסבוכת היא לא להפטר מבן הזוג, קריירה, אזרחות לאומית או רכוש חומרני. להתפטר מעבודתכם יקנה לכם עוד זמן לכתוב, אך לא יבטיח שתכתבו עוד, או יותר טוב. לעבור לפריז יכול להיות מעניין, אבל זה לא יהפוך אתכם להמינגווי. מה שעוצר אתכם בא מבפנים ולא מבחוץ – ושם עליכם להתמודד עם זה.



ספרים: להתכונן לאריכות העבודה:

לפעמים נתקעים לא עקב תוכן הסיפור אלא עקב גודלו. ספר (בניגוד לסיפור) יכול להיראות כמשימה מרתיעה: 300 עמודים (או יותר – לפעמים הרבה יותר). איך תשמרו את חזונכם זמן כה רב? איך תמשיכו לעבוד? כמה זמן לוקח לכתוב ספר בכלל?

בגלל ששאלות אלה נוטות להתפרץ במהלך אמצע כתיבת הספר, סיום הספר מאמצעו נראה כמשימה בלתי אפשרית, או כנקודה באופק. אבל יש דרכים לשרוד את זה.

השיטה הבסיסית היא לפרק את הכול לחלקים קטנים יותר: פרקים, זמן, מספר דפים. באופן ספציפי:

אל תגידו לעצמכם, כעת אשב לכתוב את הספר. תגידו, כעת אשב לכתוב את הסצנה שבה מרת'ה בורחת לממפיס. התרכזו בסצנה זו. אחת בלבד לא מרתיעה כלל. תנו לה את כל כוחכם. ובגלל שאתם לא חושבים על שאר העבודה, לא תפלו למלכודת של כתיבה דלה ומהירה כיוון ש"יש עוד הרבה מה לכתוב" או בגלל שאתם "שומרים את הטוב למאוחר יותר". אין מאוחר יותר. כתבו את המיטב עכשיו.
נהלו יומן. רשמו את מספר העמודים שכתבתם השבוע, או אחוז הפרקים שסיימתם, או דסקסו נקודות מבט בסצנות השונות שלכם. אם אתם נהנים מדברים כאלה, עשו טבלאות. רולינג, לדוגמה, מכינה טבלאות של קווי העלילה כנגד הפרקים המתוכננים כך שהיא תמיד תדע מתי היא צריכה להדגים קו עלילה ולהכניס רמזים לאחרים. אם אתם כותבים במחשב, הדפיסו כל דבר שאתם מסיימים. הרעיון הוא שיהיה לכם דבר חומרי בידכם; ראיה מוחשית לכך שהפרויקט מתקדם.
צרו דדליינים מלאכותיים. זה אמור להישאר גמיש מעט על מנת לא לחנוק אפשרויות שעולות במהלך הכתיבה. באופן כללי, לומר "אני מסיים את פרק חמש בשבועיים הבאים ואת כל החלק הראשון עד יום העצמאות" נשמע חזק יותר מ"אני עובד על פרק חמש". זה עוזר למנוע תפנוקיי התמהמהות. דדליינים לא פוגעים באיכות כתיבתכם. צ'ארלס דיקנס כתב את ספריו הגדולים ביותר עבור דדליינים בחוזה שלו. אנתוני טרולופ, שכנראה חונך לדיוק פתולוגי, שם את שעונו על השולחן והתחייב להפיק עמוד כל 15 דקות. אם הוא סטה מזה, הוא האט או המריץ את כתיבתו. כעבור 12 דפים הוא סיים לאותו יום.
אתם לא חייבים לעבוד כך (מי רוצה לעבוד כך?), אך לפעמים תגלו שדדליינים גמישים יותר יכולים להפוך ספר לנגיש יותר.


כמה זמן כל התהליך אמור לקחת? אין שום קונסנסוס בנושא. אנני דילארד, זוכת פרס פוליצר על חיבורה חיי הכתיבה, אומרת בביטחון שזה לוקח בין שנתיים ל-10 שנים לכתוב ספר טוב – אבל איפה זה משאיר את ג'ויס קרול אוטס שנדמה שמפיקה ספר כל רבע שעה? או וויליאם פולקנר שכתב את על משכב מותי (As I Lay Dying) בשישה שבועות? או את ג'ון שטיינבק שכתב את ענבי הזעם בחמישה חודשים? לעומת זאת, לג'וסף הלר לקח 19 שנה בין מלכוד 22 ל- משהו קרה.

האמת היא שכתיבת ספר לוקחת כמה שהיא לוקחת. יכול להיות שאתם כותבים מהירים, או כמו ג'וסף קונראד, עובדים יותר לאט ("במהלך יום כתיבה רגיל של שמונה שעות אני כותב שלושה משפטים שאני מוחק לפני שאני עוזב את השולחן בייאוש"). יכול להיות שיש לכם התחייבויות נוספות שמקצרות את זמנכם החופשי או שאתם מסוגלים לבלות כמה שעות ביום עם מקלדת. לפעמים יש לכם רעיון ברור לפני שאתם מתחילים לכתוב (הספרים הללו נכתבים מהר יותר) ואולי אתם צריכים זמן לגלות מה אתם רוצים להגיד. ישנם משתנים כה רבים במשוואת הכתיבה שלהשוות את עצמכם ללו"ז של חברכם לא יועיל כלל.

דבר שימושי הוא פיתוח שיטה אישית כלשהי – דדליינים מלאכותיים, "פגישות" כתיבה, לו"זים – כדי לשמור על כתיבת הספר יציבה. אם חמישה שבועות חולפים מבלי שכתבתם פסקה ואז שבוע שבו אתם כותבים 15 אלף מילים, בסופו של דבר תסיימו את הסיפור. אבל יהיה קשה יותר לשמור על הטון לאחר תקופה שקטה כזו, וזה יפגע ביכולתכם לחזור על המרתון מרצונכם. פתחו תרבות כתיבה קבועה וכך תשלטו בהשראתכם ובקצבכם.

וכך בסופו של דבר תגלו שעברתם את זה. או שכבר הגעתם לסיום או שאתם כבר מוצאים את עצמכם משכתבים. עברתם את האמצע ואת חסם הכתיבה, וכעת כל הקלישאות מתגשמות: אתם רואים את האור בקצה המנהרה, את הדרך אל מחוץ ליער, את השקט שאחרי הסערה. כעת עליכם לסיים באמת: לשכתב עד לאחידות את סיפורכם.

גם אם תחליטו שהסיפור לא באמת טוב מספיק לפרסום, המשיכו להבא. ואם אתם מחליטים לפרסם – שימו את הסיפור בדואר וכתבו את הבא. ממילא עד שהתשובה תגיע תוכלו להפיק טיוטא ראשונה (או לפחות להתגבר על חסם הכתיבה הבא). וכאשר תהיו מספיק מנוסים, שום חסם כתיבה לא יוכל לכם.


סוף.

הודעה זו נערכה ע"י Jessica ב Apr 3 2011, 18:15 PM

[הרמיוני ויזלי]

כתבה מעולה,
עזרה לי המון

[I Am The Walrus]

למה הכתב כל כך גדול? זה לא קריא OO

[Sweet_About_Me]

וואי, קראתי הכל.
כתבה מעולה!

[FAG HAG]

נפלא! כל הכבוד על ההשקעה ועל פירסום הכתבה. יהיה נחמד אם תמצאי עוד כתבות מעולות כאלה כי אני לא מוצאת.
תודה רבה

[החבר של החברה של החבר של שלומי]

תמונה בצד ימין יפה