משפחת החצויים, יוונים, רומאים וסתם יצורים - כולם לכאן!

הכל טוב

נהדר:)
היי דיימונד :)

היי :)
מה קורה עם הסיפור בהמשכים ועם הפעילויות ?

הבנתי שיתחילו פעילויות חדשות או משהו כזה.
את הסיפור בהמשכים אפשר פשוט לצטט ולהעביר, אני לא חושבת שתהיה בעיה.

הסיפור בהמשכים -התגובה האחרונה שלו:
זה היה בוקר חם של סוף אוגוסט אבל מחנה החצויים המה תנועה, חצויים התרוצצו ממקום למקום באירגונים של הרגע האחרון לפני סיום החופשה וחזרה ללימודים. רק חצוי אחד לא הצטרף למהומת האריזה, החצוי הזה היה ניקו דה-אנג'לו ולו לא היה לאן ללכת במהלך שנת הלימודים ולכן הוא רק צפה באחרים אורזים ומתכוננים לעזוב.
הוא ישב וצפה מגג הביתן החדש של האדס, זה היה מקום מבודד בעיקר כי כולם העדיפו להקיף את הביתן שאיכשהו נראה אפל גם בלהט השמש החמה אבל לניקו זה לא הפריע, השקט מצא חן בעיניו - או זה לפחות מה שהוא אמר לעצמו.
אנבת' דיברה עם כמה חצויים בהיסח-הדעת, מחפשת את בן האדס הצעיר במבטה. כל שנה זה היה ככה. נעלם בימים האחרונים. טוב, הוא תמיד נעלם, אבל כשמתקרבים לחזרה ללימודים הוא כבר לא נראה.
היא קלטה צללית קטנה נעה ממקום למקום על גג ביתם האדס, ובלי לשים לב עם מי היא מדברת, מלמלה, "אני חייבת ללכת, מצטערת..." ורצה לכיוון הביתן.
היא עלתה במדרגות החורקות בשקט. "ניקו?" היא שאלה בקול קטן.
ניקו הפנה את פניו לעברה והעלה על פניו את מה שאפשר לקרוא לו חיוך כשמדובר בבן הדס עגמומי "אנבת'," הוא הכיר בנכחותה של החצוייה הנוספת.
אנבת' לקחה את ההכרה כאישור לשבת לצידו "אתה יכול לבוא לגור אצל פרסי ואצלי?" היא הציעה בהיסוס מסויים, היא ופרסי החליטו לשכור דירה קטנה ברומא החדשה כי שניהם תכננו ללמוד באוניברסיטה שם.
הלחיים של ניקו האדימו קלות מההצעה אבל הוא עדיין הניד בראשו לאות לא "אני לא רוצה להפריע לכם." הוא קבע בקול שקט אבל בלי שמץ של טינה, הוא שמח שהחיים של אנבת' ופרסי מסתדרים זה באמת הגיע להם "אני אשאר במחנה החצויים אבל אני אקפוץ לבקר," הוא הציץ באנבת' בחיוך כשאמר את המשפט האחרון.
אנבת' חייכה. "אתה בטוח?"
ניקו הנהן. "אני אסתדר."
"לפחות תישאר במחנה החצויים, ניקו." היא אמרה, המבט הרציני חוזר לפניה.
"א... אני נודד, אנבת'. אני לא מסוגל להישאר במקום אחד להרבה זמן."
"תנסה לא לעשות שטויות."
"אני לא ליאו."
"אוקיי , נתראה בקיץ הבא " אנבת אמרה והלכה לדרכה .
ניקו המשיך לצפות בחצויים שעוזבים את המחנה .
בינתיים , באותו זמן , בביתן פוסידון , פרסי המשיך לארוז את חפציו .
אני אתגעגע למחנה , חשב פרסי לעצמו בזמן שארז את חפציו לתוך תיק גדול .
"פרסי", קול שקט קטע אותו מהרהוריו, הוא הסתובב, "הייזל", הוא החזיר לילדה עם השיער המתולתל שעמדה מאוחוריו בתשובה.
"אתה יודע מה קורה עם ניקו", היא שאלה בקול. "עוד לא דיברתי איתו" הוא ענה, "למה מה קרה?".
"הוא היה קצת מהורהר ושקט יותר מדי בימים האחרונים", הייזל אמרה,"אני מפחדת שהוא יעשה משהו טיפשי, יש מצב ששתנסה לדבר איתו?".
"אני יכול לנסות," פרסי משך בכתפיו בחוסר אונים, "אבל את יודעת, הוא עדיין לא סלח לי מאז."
הייזל התיישבה על הברכיים, רצפת העץ של הביתן חורקת תחתיה. "סלח על מה?"
"ביאנקה. ביאנקה די-אנג'לו - אחותו."
הייזל נשענה קדימה, מעיפה את תלתליה לאחור. "הוא אף פעם לא סיפר לי את כל הסיפור. למה הוא כועס עליך כל כך? אפשר לחשוב שאתה הוא זה שהרג את אחותו."
פרסי גיחך במרירות. "משהו בסגנון."
"זה לא יכול להיות כל כך רציני", הייזל אמרה בדאגה, "אני דווקא חושבת שהוא סלח לך אחרי ההרפתקה עם גאיה".
"אני לא בטוח", פרסי נאנח, "הוא די קריר אליי בזמן האחרון, את יכולה לבקש מאנבת' או מוויל סולאס לדבר איתו, הם די קרובים אליו".
"גם אלי הוא לא קריר וניסיתי לדבר איתו, הוא לא שיתף פעולה" הייזל נאנחת"אז חשבתי שאולי איתך הוא יסכים לדבר"
פרסי הניד בראשו לאות לא עוד לפני שהייזל סיימה את המשפט אבל לא התפרץ לדבריה, למען האמת הוא לא ענה מילולית בכלל למשך דקה ארוכה שבה שקל איך להסביר שהוא כנראה האופציה הכי גרועה שאפשר שמדובר בניקו. בסופו של דבר הוא וויתר על הנסיון כחסר סיכוי והציע במקום זאת "אולי תפני לג'ייסון? היה להם רגע בזמן המסע על הארגו," הקול שלו עלה מעט בשאלה לקראת סוף המשפט, הוא ידע היטב (אחרי מאות פעמים שאנבת' אמרה לו) שהוא לא ממש מומחה ביחסיים בין אישיים.
"אולי," לא היה נראה שהייזל ממש מתלהבת מהרעיון. "אבל במילא באתי לכאן רק בשבילו. ריינה ביקשה שאחזור למחנה יופיטר. אולי שיבוא לשם? ריינה... יכולה לעזור לו. הם התחברו יותר במהלך המסע שלהם עם אתנה פרתנוס."
פרסי חייך. "רעיון מצוין. ותמסרי לריינה ופרנק ד"ש ממני, טוב?"
הייזל הנהנה וקמה מהרצפה, מנקה את בגדיה.
פרסי הביט אחריה ונאנח, העולם אכזרי לאנשים מסוימים. בשלב כלשהו הוא התייאש מלארוז את אלפי הדברים שלו והחליט לקחת הפסקה. הוא יצא החוצה והלך לעבר זירת האימונים בחרב, הוא גילה שם את אנבת' ופייפר מתאמנות.
הוא עמד שם, מחכה שהן ישימו לב אליו, בשלב כלשהו אנבת' ראתה אותו, היא המשיכה להילחם עם פייפר עד שהן התעייפו, בסוף היא ניגשה אליו.
"היי פרסי, סיימת לארגן את התיק שלך ? " אנבת שאלה אותו
" לא ממש , יש לי עדין מלא דברים לארוז " פרסי ענה. הם המשיכו לדבר קצת עד שהחליטו להילחם אחד נגד השני .פרסי נלחם עם החרב שלו אנקלוסמוס ועם המים ואנבת עם הסכין שלה , לפעמים נעלמת לו ותוקפת אותו כשהוא לא שם לב .
אחרי כמה זמן הם הפסיקו להילחם . אנבת הלכה לביתן שלה ופרסי הלך לכיוון האגם .
אחרי כמה דקות , הוא הגיע לאגם והתישב על החוף . הוא הסתכל על המים .
לפתע אבא שלו, פוסידון יצא מהאגם והתיישב לידו .
"ה ה היי אבא", פרסי גימגם, מופתע בעליל, אלים לא יצרו קשר עם ילדיהם לעיתים קרובות. " מה אתה עושה כאן?" הוא שאל, "פרסי בני", פוסידון היה נראה לחוץ, "יש בעיות מאוד דחופות כרגע, אויבים מסוימים מהעבר התעוררו וגם אלים מסוימים בדרך אולי לבגוד, זאוס לא רוצה שניצור קשר עם חצויים אבל המצב דחוף ומחייב את עזרתכם, עליכם לארגן מסע חיפושים במהירות, מסור זאת לכירון אין לי הרבה זמן להיות פה מהרו!", ואז הוא נעלם.
פרסי מצמץ בהפתעה, השלוש דקות האחרונות הצליחו להשאיר אותו מופתע - הישג מרשים שמדובר בחצוי שנלחם בטיטאן זמן עם שיגעון גדלות ובאמא אדמה שממש לא הייתה אימהית - פוסידון נראה מוטרד וממה שפרסי הכיר את אביו פוסידון לא נטה להיות מהסוג המוטרד, הוא נטה להיות מהסוג של דייג בחכה ושתיית בירה קרה ישר מהבקבוק.
מנער את ראשו מערפל ההפתעה פרסי קם על רגליו, בכל זאת הייתה לו משימה - לארגן מסע חיפושים (שוב) ולדאוג שכולם ישארו בחיים (בתקווה).
הוא התחיל לרוץ לכיוון הבניין המרכזי מתפלל לכל האלים שהכיר שכירון יהיה שם, אבל כמו תמיד המזל לא שיחק לו ובבנין המרכזי הוא מצא רק את מר ד', האדם או יותר נכון האל האחרון שהוא צריך לפגוש עכשיו. נראה שגם מר ד' חשב אותו הדבר לגביו כי הוא לא הראה סימן שהוא שמח במיוחד על בואו. " אממ מר ד', איפה כירון?" הוא העז לשאול.
"כירון הלך ליער" מר ד' ענה לפרסי בחוסר חשק מוחלט לגמרי והמשיך לשתות מהיין.
"למה אתה צריך אותו?" מר ד' שאל את פרסי " יש לי משהו מאוד דחוף שאני חייב לספר לכירון."
פרסי הלך במהירות ליער, לחפש את כירון כדי להודיע לו שצריך לארגן מסע חיפושים.
פרסי הלך לאט בין העצים, מחפש בעיניו את כירון. הוא המשיך לעובי היער ופתאום נגלתה לעיניו ערימת אבנים גדולה שכונתה "אגרוף זאוס",פרסי לא אהב לעבור שם, המקום החזיר אליו זכרונות לא נעימים מהקיץ הרביעי שלו במחנה, קיץ שבו כוחות קרונוס פרצו למחנה והוא איבד חברים יקרים ללבו. הוא התנער מהרהוריו והמשיך ללכת בקצב מהיר לעובי היער, מותיר את אגרוף זאוס מאחוריו. הוא שמע קולות מהוסים מימינו, הוא התקרב בצעדים שקטים וראה את כירון משוחח עם האדם האחרון שציפה לראות, עם ניקו די אנג'לו.
בחוסר טקט אופייני פרסי הודיע על נכוחותו "כירון, ניקו." הוא חייך לעברם של הקנטאור והחצוי שחור השער.
שתי זוגות עיניים ננעצו בו, זוג אחד שחור וחסר מנוחה שנראה כתוהה אם יהיה ראוי לבוא ללוויה שלו עם טי-שרט וזוג אחד חום שנראה מאוד ביקורתי (וקצת הזכיר לפרסי את המורה שלו ללשון בכיתה ד' שלא האמינה שילד בן גילו יכול לכתוב את השם שלו בשגיאות כתיב, פרסי יכל ועשה זאת לעיתים קרובות וללא כוונה).
"פרסאוס," האנחה של כירון נשמע היטב בקרחת היער השקטה, שקטה להפליא אבל זה לא מפתיע לנוכחות של ניקו הייתה נטיה להשתיק את הסביבה (וזה לא היה בגלל שהוא כל כך כריזמטי וכולם רצו לשמוע אותו) "אתה מחפש אותי או את מר די-אנג'לו הצעיר?"
"לשם שינוי, או בעצם לא לשם שינוי אני מחפש אותך", הוא ענה והסתכל לעבר כירון, "אבא שלי מסר לי הודעה דחופה, אי אפשר לדבר על זה כאן, אבל זה מחייב מסע חיפושים".
כירון היה נראה מוטרד יותר מבדרך כלל, קמטים הופיעו לו על הפנים, פרסי תהה האם זה מדאגה או שכירון באמת מתחיל להזדקן למרות שהוא בן אלמוות.
"טוב" אמר כירון והלך לכיוון הביתן הגדול. פרסי הלך אחריו.
כשהם נכנסו לביתן הגדול, הם ראו את האורקל שם.
פרסי סיפר לכירון על גל מה שאבא שלו פוסידון אמר לו. כירון אמר להגיד משהו אך באותו רגע העיניים של האורקל זהרו והיא התחילה לדבר :

"שלושה חצויים צעירים ילכו עם שניים ותיקים,
אל אל המערב שם להם הוא ימתין,
במסע רדוף רוחות אחד מהם ילקח, לרוח יהפוך, והוא יטמון להם פח.
בצפון יסתובבו, לחפש את החפץ הבלתי גלוי,אחד יאבד בין כל החפצים, וישאר לנצח חבוי,
השלושה הנותרים יפנו דרום כדי לחזור,יביאו את החפץ המבוקש, אך יפלו שוב לבור,
יביא אחד את החפץ לאל שבשמיים בבוקר עולה,והאם כולם יחזרו, את זאת בהמשך נגלה."

"צריך לכנס את כל מנהיגי הביתנים במהירות",כירון אמר לפרסי,"עלינו לדון במשמעות הנבואה".
"אני דווקא חושב שהמשמעות כבר ברורה לא?",פרסי אמר, "חמישה חצויים צריכים ללכת למסע עם סכנות להביא חפץ כלשהו ולשרוד לא?".
"פרסי זה ממש חא זמן לבדיחות עכשיו", כירון אמר בחומרה, "שמעת את אביך המצב חמור יותר ממה שאתה חושב, כולנו נמצאים בסכנה ממשית, לך קרא לראשי הביתנים במהירות".


פרסי נשך את שפתיו ויצא מהביתן המרכזי בעודו מהרהר בשעשוע אפל למדי (אוקי, ממש אפל אבל לא מתחרה בניקו) שכולם כמעט תמיד בסכנה ממשית אז אין טעם בכל הדרמה, זה חלק מחייו של כל חצוי כמו אימוני חרב ותורניות כביסה (וזה היה פחות קטלני מהאחרון).
מחייך קלות מחוש ההומור הלא ממש בוגר שלו - או בכלל לא בוגר... - פרסי לא שם לב לאן הוא הולך מה שהיווה הסבר די טוב ללמה הוא הפגש את ניקו באמצע הדרך (והכוונה בפגש זה התנגש בו חזיתית והפיל את שניהם אחורה על ישבנם).
"פרסי!" הנזיפה של ניקו נשמע כמו אנבת' באופן חשוד ופרסי תהה אם הוא לוקח שיעורים מבת אתנה המפחידה "תסתכל לאן אתה הולך." ההמשך עדיין היה עצבני אבל נשמע הרבה פחות כמו אנבת' אז פרסי הניח שהוא לא יהפוך לרוח היום.



אוקיי אני מרגישה שאני כותבת מאוד לא מצחיק

הוא תהה האם כדאי לו לספר לניקו על הנבואה או שכדאי לתת לילד קצת שלווה בחיים, הוא היה זקוק לזה. הוא החליט לחכות עם זה קצת והמשיך להקשיב לניקו שדיבר במהירות ובכעס על כמה שפרסי לא אחראי וכולי.
אחרי כמה דקות לפרסי כבר נמאס להקשיב לדיבור הכועס של ניקו, אם הוא לא יודיע לראשי הבתים את מה שכירון אמר קרוב לוודאי שכירון יעשה לו ישפד אותו על עץ או משהו בסגנון, הוא מסוגל להיות יותר אכזרי ממר ד' לפעמים

תכתבי הודעה שציטטת את כל הסיפור, צריכים לדעת את זה.
ואולי גם תכניסי את זה לתוך תיבת ציטוט.

כל הכבוד לדיימונד שהעתיקה
מוזמנים להמשיך :)

כל הכבוד לדיימונד שהעתיקה
מוזמנים להמשיך :)

רגערגע חכו
דפנה תעני לי לה"פ ואז אני אכתוב לך מה בנוגע לסיפור בהמשכים - חכו איתו בנתיים.

הסיפור של כולנו
פאנפיק בהמשכים שכולנו כותבים



כמו שכולכם יודעים אנחנו במשפחה חצויים ויש לנו מדריכה מהוללת בשם כירון (בשביל בני אדם היא נקראת מאיה) ויחד אנחנו עוברים הרפתקאות מרתקות בעקבות הסדרה שכולנו אוהבים אבל מה יש לנו בעיה אחת קטנה - אין לנו אף אחד שיתעד את ההרפתקאות שלנו וזה ממש לא בא בחשבון, איך נהפוך לאגדות ככה?

טוב אז בדיוק את הבעיה הזאת אנחנו נפתור עכשיו, לא, אנחנו לא ננדב אף אחד לביצוע המשימה כי כמו שכולם יודעים הכי טוב זה לעבוד ביחד ולכן אנחנו הולכים לכתוב פאנפיק בהמשכים.

איך זה יעבוד?

פשוט מאוד, כל אחד שירצה להשתתף פשוט יצוטט את ההודעה של מי שהשתתף לפניו וימשיך את הכתיבה במקום שבו הקודם הפסיק. כל אחד צריך לכתוב בין פסקה אחת (שלוש שורות במינמום.) לשלוש פסקאות וכל השתתפות תזכה בחמש דרכמות.
הסיפור מתרחש אחרי הספר החמישי של פרסי ג'קסון - תקוות האולימפוס.
אין סיפור מובנה אבל אנא התחשבו בדברים הידועים לנו מהספרים וגם במה שכתבו לפניכם, מלבד שתי הדרישות האלו אתם חופשים לעשות כרצונכם.

הסיפור עד עכשיו

זה היה בוקר חם של סוף אוגוסט אבל מחנה החצויים המה תנועה, חצויים התרוצצו ממקום למקום באירגונים של הרגע האחרון לפני סיום החופשה וחזרה ללימודים. רק חצוי אחד לא הצטרף למהומת האריזה, החצוי הזה היה ניקו דה-אנג'לו ולו לא היה לאן ללכת במהלך שנת הלימודים ולכן הוא רק צפה באחרים אורזים ומתכוננים לעזוב.
הוא ישב וצפה מגג הביתן החדש של האדס, זה היה מקום מבודד בעיקר כי כולם העדיפו להקיף את הביתן שאיכשהו נראה אפל גם בלהט השמש החמה אבל לניקו זה לא הפריע, השקט מצא חן בעיניו - או זה לפחות מה שהוא אמר לעצמו.
אנבת' דיברה עם כמה חצויים בהיסח-הדעת, מחפשת את בן האדס הצעיר במבטה. כל שנה זה היה ככה. נעלם בימים האחרונים. טוב, הוא תמיד נעלם, אבל כשמתקרבים לחזרה ללימודים הוא כבר לא נראה.
היא קלטה צללית קטנה נעה ממקום למקום על גג ביתם האדס, ובלי לשים לב עם מי היא מדברת, מלמלה, "אני חייבת ללכת, מצטערת..." ורצה לכיוון הביתן.
היא עלתה במדרגות החורקות בשקט. "ניקו?" היא שאלה בקול קטן.
ניקו הפנה את פניו לעברה והעלה על פניו את מה שאפשר לקרוא לו חיוך כשמדובר בבן הדס עגמומי "אנבת'," הוא הכיר בנכחותה של החצוייה הנוספת.
אנבת' לקחה את ההכרה כאישור לשבת לצידו "אתה יכול לבוא לגור אצל פרסי ואצלי?" היא הציעה בהיסוס מסויים, היא ופרסי החליטו לשכור דירה קטנה ברומא החדשה כי שניהם תכננו ללמוד באוניברסיטה שם.
הלחיים של ניקו האדימו קלות מההצעה אבל הוא עדיין הניד בראשו לאות לא "אני לא רוצה להפריע לכם." הוא קבע בקול שקט אבל בלי שמץ של טינה, הוא שמח שהחיים של אנבת' ופרסי מסתדרים זה באמת הגיע להם "אני אשאר במחנה החצויים אבל אני אקפוץ לבקר," הוא הציץ באנבת' בחיוך כשאמר את המשפט האחרון.
אנבת' חייכה. "אתה בטוח?"
ניקו הנהן. "אני אסתדר."
"לפחות תישאר במחנה החצויים, ניקו." היא אמרה, המבט הרציני חוזר לפניה.
"א... אני נודד, אנבת'. אני לא מסוגל להישאר במקום אחד להרבה זמן."
"תנסה לא לעשות שטויות."
"אני לא ליאו."
"אוקיי , נתראה בקיץ הבא " אנבת אמרה והלכה לדרכה .
ניקו המשיך לצפות בחצויים שעוזבים את המחנה .
בינתיים , באותו זמן , בביתן פוסידון , פרסי המשיך לארוז את חפציו .
אני אתגעגע למחנה , חשב פרסי לעצמו בזמן שארז את חפציו לתוך תיק גדול .
"פרסי", קול שקט קטע אותו מהרהוריו, הוא הסתובב, "הייזל", הוא החזיר לילדה עם השיער המתולתל שעמדה מאוחוריו בתשובה.
"אתה יודע מה קורה עם ניקו", היא שאלה בקול. "עוד לא דיברתי איתו" הוא ענה, "למה מה קרה?".
"הוא היה קצת מהורהר ושקט יותר מדי בימים האחרונים", הייזל אמרה,"אני מפחדת שהוא יעשה משהו טיפשי, יש מצב ששתנסה לדבר איתו?".
"אני יכול לנסות," פרסי משך בכתפיו בחוסר אונים, "אבל את יודעת, הוא עדיין לא סלח לי מאז."
הייזל התיישבה על הברכיים, רצפת העץ של הביתן חורקת תחתיה. "סלח על מה?"
"ביאנקה. ביאנקה די-אנג'לו - אחותו."
הייזל נשענה קדימה, מעיפה את תלתליה לאחור. "הוא אף פעם לא סיפר לי את כל הסיפור. למה הוא כועס עליך כל כך? אפשר לחשוב שאתה הוא זה שהרג את אחותו."
פרסי גיחך במרירות. "משהו בסגנון."
"זה לא יכול להיות כל כך רציני", הייזל אמרה בדאגה, "אני דווקא חושבת שהוא סלח לך אחרי ההרפתקה עם גאיה".
"אני לא בטוח", פרסי נאנח, "הוא די קריר אליי בזמן האחרון, את יכולה לבקש מאנבת' או מוויל סולאס לדבר איתו, הם די קרובים אליו".
"גם אלי הוא לא קריר וניסיתי לדבר איתו, הוא לא שיתף פעולה" הייזל נאנחת"אז חשבתי שאולי איתך הוא יסכים לדבר"
פרסי הניד בראשו לאות לא עוד לפני שהייזל סיימה את המשפט אבל לא התפרץ לדבריה, למען האמת הוא לא ענה מילולית בכלל למשך דקה ארוכה שבה שקל איך להסביר שהוא כנראה האופציה הכי גרועה שאפשר שמדובר בניקו. בסופו של דבר הוא וויתר על הנסיון כחסר סיכוי והציע במקום זאת "אולי תפני לג'ייסון? היה להם רגע בזמן המסע על הארגו," הקול שלו עלה מעט בשאלה לקראת סוף המשפט, הוא ידע היטב (אחרי מאות פעמים שאנבת' אמרה לו) שהוא לא ממש מומחה ביחסיים בין אישיים.
"אולי," לא היה נראה שהייזל ממש מתלהבת מהרעיון. "אבל במילא באתי לכאן רק בשבילו. ריינה ביקשה שאחזור למחנה יופיטר. אולי שיבוא לשם? ריינה... יכולה לעזור לו. הם התחברו יותר במהלך המסע שלהם עם אתנה פרתנוס."
פרסי חייך. "רעיון מצוין. ותמסרי לריינה ופרנק ד"ש ממני, טוב?"
הייזל הנהנה וקמה מהרצפה, מנקה את בגדיה.
פרסי הביט אחריה ונאנח, העולם אכזרי לאנשים מסוימים. בשלב כלשהו הוא התייאש מלארוז את אלפי הדברים שלו והחליט לקחת הפסקה. הוא יצא החוצה והלך לעבר זירת האימונים בחרב, הוא גילה שם את אנבת' ופייפר מתאמנות.
הוא עמד שם, מחכה שהן ישימו לב אליו, בשלב כלשהו אנבת' ראתה אותו, היא המשיכה להילחם עם פייפר עד שהן התעייפו, בסוף היא ניגשה אליו.
"היי פרסי, סיימת לארגן את התיק שלך ? " אנבת שאלה אותו
" לא ממש , יש לי עדין מלא דברים לארוז " פרסי ענה. הם המשיכו לדבר קצת עד שהחליטו להילחם אחד נגד השני .פרסי נלחם עם החרב שלו אנקלוסמוס ועם המים ואנבת עם הסכין שלה , לפעמים נעלמת לו ותוקפת אותו כשהוא לא שם לב .
אחרי כמה זמן הם הפסיקו להילחם . אנבת הלכה לביתן שלה ופרסי הלך לכיוון האגם .
אחרי כמה דקות , הוא הגיע לאגם והתישב על החוף . הוא הסתכל על המים .
לפתע אבא שלו, פוסידון יצא מהאגם והתיישב לידו .
"ה ה היי אבא", פרסי גימגם, מופתע בעליל, אלים לא יצרו קשר עם ילדיהם לעיתים קרובות. " מה אתה עושה כאן?" הוא שאל, "פרסי בני", פוסידון היה נראה לחוץ, "יש בעיות מאוד דחופות כרגע, אויבים מסוימים מהעבר התעוררו וגם אלים מסוימים בדרך אולי לבגוד, זאוס לא רוצה שניצור קשר עם חצויים אבל המצב דחוף ומחייב את עזרתכם, עליכם לארגן מסע חיפושים במהירות, מסור זאת לכירון אין לי הרבה זמן להיות פה מהרו!", ואז הוא נעלם.
פרסי מצמץ בהפתעה, השלוש דקות האחרונות הצליחו להשאיר אותו מופתע - הישג מרשים שמדובר בחצוי שנלחם בטיטאן זמן עם שיגעון גדלות ובאמא אדמה שממש לא הייתה אימהית - פוסידון נראה מוטרד וממה שפרסי הכיר את אביו פוסידון לא נטה להיות מהסוג המוטרד, הוא נטה להיות מהסוג של דייג בחכה ושתיית בירה קרה ישר מהבקבוק.
מנער את ראשו מערפל ההפתעה פרסי קם על רגליו, בכל זאת הייתה לו משימה - לארגן מסע חיפושים (שוב) ולדאוג שכולם ישארו בחיים (בתקווה).
הוא התחיל לרוץ לכיוון הבניין המרכזי מתפלל לכל האלים שהכיר שכירון יהיה שם, אבל כמו תמיד המזל לא שיחק לו ובבנין המרכזי הוא מצא רק את מר ד', האדם או יותר נכון האל האחרון שהוא צריך לפגוש עכשיו. נראה שגם מר ד' חשב אותו הדבר לגביו כי הוא לא הראה סימן שהוא שמח במיוחד על בואו. " אממ מר ד', איפה כירון?" הוא העז לשאול.
"כירון הלך ליער" מר ד' ענה לפרסי בחוסר חשק מוחלט לגמרי והמשיך לשתות מהיין.
"למה אתה צריך אותו?" מר ד' שאל את פרסי " יש לי משהו מאוד דחוף שאני חייב לספר לכירון."
פרסי הלך במהירות ליער, לחפש את כירון כדי להודיע לו שצריך לארגן מסע חיפושים.
פרסי הלך לאט בין העצים, מחפש בעיניו את כירון. הוא המשיך לעובי היער ופתאום נגלתה לעיניו ערימת אבנים גדולה שכונתה "אגרוף זאוס",פרסי לא אהב לעבור שם, המקום החזיר אליו זכרונות לא נעימים מהקיץ הרביעי שלו במחנה, קיץ שבו כוחות קרונוס פרצו למחנה והוא איבד חברים יקרים ללבו. הוא התנער מהרהוריו והמשיך ללכת בקצב מהיר לעובי היער, מותיר את אגרוף זאוס מאחוריו. הוא שמע קולות מהוסים מימינו, הוא התקרב בצעדים שקטים וראה את כירון משוחח עם האדם האחרון שציפה לראות, עם ניקו די אנג'לו.
בחוסר טקט אופייני פרסי הודיע על נכוחותו "כירון, ניקו." הוא חייך לעברם של הקנטאור והחצוי שחור השער.
שתי זוגות עיניים ננעצו בו, זוג אחד שחור וחסר מנוחה שנראה כתוהה אם יהיה ראוי לבוא ללוויה שלו עם טי-שרט וזוג אחד חום שנראה מאוד ביקורתי (וקצת הזכיר לפרסי את המורה שלו ללשון בכיתה ד' שלא האמינה שילד בן גילו יכול לכתוב את השם שלו בשגיאות כתיב, פרסי יכל ועשה זאת לעיתים קרובות וללא כוונה).
"פרסאוס," האנחה של כירון נשמע היטב בקרחת היער השקטה, שקטה להפליא אבל זה לא מפתיע לנוכחות של ניקו הייתה נטיה להשתיק את הסביבה (וזה לא היה בגלל שהוא כל כך כריזמטי וכולם רצו לשמוע אותו) "אתה מחפש אותי או את מר די-אנג'לו הצעיר?"
"לשם שינוי, או בעצם לא לשם שינוי אני מחפש אותך", הוא ענה והסתכל לעבר כירון, "אבא שלי מסר לי הודעה דחופה, אי אפשר לדבר על זה כאן, אבל זה מחייב מסע חיפושים".
כירון היה נראה מוטרד יותר מבדרך כלל, קמטים הופיעו לו על הפנים, פרסי תהה האם זה מדאגה או שכירון באמת מתחיל להזדקן למרות שהוא בן אלמוות.
"טוב" אמר כירון והלך לכיוון הביתן הגדול. פרסי הלך אחריו.
כשהם נכנסו לביתן הגדול, הם ראו את האורקל שם.
פרסי סיפר לכירון על גל מה שאבא שלו פוסידון אמר לו. כירון אמר להגיד משהו אך באותו רגע העיניים של האורקל זהרו והיא התחילה לדבר :

"שלושה חצויים צעירים ילכו עם שניים ותיקים,
אל אל המערב שם להם הוא ימתין,
במסע רדוף רוחות אחד מהם ילקח, לרוח יהפוך, והוא יטמון להם פח.
בצפון יסתובבו, לחפש את החפץ הבלתי גלוי,אחד יאבד בין כל החפצים, וישאר לנצח חבוי,
השלושה הנותרים יפנו דרום כדי לחזור,יביאו את החפץ המבוקש, אך יפלו שוב לבור,
יביא אחד את החפץ לאל שבשמיים בבוקר עולה,והאם כולם יחזרו, את זאת בהמשך נגלה."

"צריך לכנס את כל מנהיגי הביתנים במהירות",כירון אמר לפרסי,"עלינו לדון במשמעות הנבואה".
"אני דווקא חושב שהמשמעות כבר ברורה לא?",פרסי אמר, "חמישה חצויים צריכים ללכת למסע עם סכנות להביא חפץ כלשהו ולשרוד לא?".
"פרסי זה ממש חא זמן לבדיחות עכשיו", כירון אמר בחומרה, "שמעת את אביך המצב חמור יותר ממה שאתה חושב, כולנו נמצאים בסכנה ממשית, לך קרא לראשי הביתנים במהירות".

פרסי נשך את שפתיו ויצא מהביתן המרכזי בעודו מהרהר בשעשוע אפל למדי (אוקי, ממש אפל אבל לא מתחרה בניקו) שכולם כמעט תמיד בסכנה ממשית אז אין טעם בכל הדרמה, זה חלק מחייו של כל חצוי כמו אימוני חרב ותורניות כביסה (וזה היה פחות קטלני מהאחרון).
מחייך קלות מחוש ההומור הלא ממש בוגר שלו - או בכלל לא בוגר... - פרסי לא שם לב לאן הוא הולך מה שהיווה הסבר די טוב ללמה הוא הפגש את ניקו באמצע הדרך (והכוונה בפגש זה התנגש בו חזיתית והפיל את שניהם אחורה על ישבנם).
"פרסי!" הנזיפה של ניקו נשמע כמו אנבת' באופן חשוד ופרסי תהה אם הוא לוקח שיעורים מבת אתנה המפחידה "תסתכל לאן אתה הולך." ההמשך עדיין היה עצבני אבל נשמע הרבה פחות כמו אנבת' אז פרסי הניח שהוא לא יהפוך לרוח היום.
הוא תהה האם כדאי לו לספר לניקו על הנבואה או שכדאי לתת לילד קצת שלווה בחיים, הוא היה זקוק לזה. הוא החליט לחכות עם זה קצת והמשיך להקשיב לניקו שדיבר במהירות ובכעס על כמה שפרסי לא אחראי וכולי.
אחרי כמה דקות לפרסי כבר נמאס להקשיב לדיבור הכועס של ניקו, אם הוא לא יודיע לראשי הבתים את מה שכירון אמר קרוב לוודאי שכירון יעשה לו ישפד אותו על עץ או משהו בסגנון, הוא מסוגל להיות יותר אכזרי ממר ד' לפעמים.

מעולה^^

היי חברים,
מה קורה?

היי לך~

היי כולם :)^^

שלוםםםםם

תגידו יש פה משהו שיודע לעשות חתימות?

יש לי כבר תמונה.....