Bloody Monday || הרשמה מחודשת, מאושר ע"י קס

מ"ת זה נכתב ע"י הדס והוא מיועד לשימוש על ידיה בלבד. אין להעתיק או להשתמש בשום חלקים של המ"ת. העתקה מהמ"ת תוביל אתכם להידבקות בווירוס.

הרעיון נלקח מהדרמה היפנית האדירה Bloody Monday. מוזמנים לצפות ולהינות מכל רגע.

מפני שההרשמה הקודמת לא הלכה, פתחתי הרשמה מחדש. כל מי שהיה רשום לפני יכול להירשם מחדש עם הדמות שלו. כל מה שעליו לעשות הוא להגיב עם הטופס אתו התקבל והוא יתווסף אוטומטית. מי שהיה שמור יכול להירשם כאן עם הדמות שהוא התחיל לכתוב עליה. וכמובן כל אחד מוזמן להירשם ^^

Bloody Monday

"אנחנו נהפוך לאלוהים", הוא פותח את הנאום שלו במילים האלו. כל חברי הארגון מביטים בו, משתוקקים למילים שלו. הן אלו שעושות את הרוב. הן משכנעות, סוחפות ויודעות בדיוק איך לגעת בלבכם.
"רק ע"י נקמה נשיג זאת", הוא ממשיך. "נקמה היא הצדק האמתי. אנחנו צריכים לנקום בארץ הקרובה הזאת".
"כן!!" הם מריעים באושר. "לנקום בארץ הזאת! אנחנו רוצים להיות אלוהים!"
הוא מחייך אליהם את החיוך המקסים והמושך שלו. כולם קראו לו ג'יי, האות העשירית באלפבית האנגלי.
"ראשית נחריב את וושינגטון די סי. עיר רקובה כשלעצמה. נפיץ את הוירוס שלנו באוויר בכמה תחנות בעיר. אך הדרך ארוכה. אנחנו צריכים להשיג את האנטי וירוס. לרשותנו שני מרגלים במשטרה: רבקה סמית' והנרי ג'ייקובס. דרכם נאתר את מיקומו של המדען עם האנטי וירוס ונדאג להביא כל טיפה לרשתנו. אני מקווה שהמשטרה לא תעשה לנו בעיות, אף על פי שהם כבר יודעים על הכוונות שלנו. שם הקוד של המבצע הזה- Bloody Monday".
---------------------
"הטרוריסטים האלו", נאנח מפכ"ל משטרת וושינגטון. "אנחנו יודעים על הכוונות שלהם, אך עדיין לא מצליחים לתפוס אותם. אנחנו חייבים להגביר קצב!"
כל המחלקה שלו מביטים בו, מחכים שימשיך, שיציע רעיון מבריק. כולם כבר מיואשים, כל קצה חוט נאבד.
"אני... אין לי רעיון", הוא נאנח בעצב, מרכין את ראשו.
"לי יש", פותח את הפה השוטר הנרי ג'ייקובס. "אך תקשיבו עד הסוף".
הוא נעמד במרכז החדר כשכל העיניים עליו. "יש כמה תלמידים מהכיתה של הבן שלי שיכולים לעזור לכם".
"לא מקובל!" מתערב ישר סגן המפכ"ל.
השוטר ממשיך בכל זאת, "הנערים האלה מוכשרים וחכמים מאד, לכל אחד יש את החזקה שלו, וביחד הם יהיו צוות מושלם".
"לא הבנתי מה מיוחד בהם מלבד רמת המשכל", מעיר המפכ"ל.
השוטר ג'ייקובס מתקרב אל היציאה באטיות. הוא נעצר מול הדלת ומסתובב, "נערים עם רמת המשכל שלהם לא יכולים להידבק בווירוס הזה".
---------------------
תלמידי חטיבת הביניים למחוננים "ג'ונסון", העולם בקרוב יושמד ע"י וירוס קטלני. עיר אחר עיר תימחק. ואתם היחידים שיכולים לעזור לנו. אתם מסכימים?

הסבר נוסף

ארגון הטרוריסטים המסוכן בעולם הולך להשמיד את ארה"ב. לפני כשנתיים הם התחילו את פעולתם ברוסיה והעלימו שלוש ערים שלמות. שאר התכנית השתבשה כשאר הבן של השוטר הנרי ג'ייקובס, מייקל ג'ייקובס, גילה על התכנית שלהם והעביר מידע למשטרה. הם נאלצו להתחיל הכל מחדש ולבנות תכנית חלופית. בתכנית החדשה שלהם תחילה הם מתכוננים להשמיד את וושינגטון. הם מתכננים לעשות זאת ע"י הפצת וירוס שמתפשט באוויר- Bloody vx2. רובם הגיעו מכת דתית והם משוכנעים שהם יוכלו להפוך לאלוהים יחד עם הכוהן הגדול שלהם, בתנאי שישמידו את שאר העולם. במסגרת הפעולה החדשה שלהם, חברת הארגון, שימאזאקי מאיה, עובדת כמורה בבית הספר בכדי לרגל אחר התלמיד מייקל ג'ייקובס. ובמשטרה מרגלים חברי הארגון רבקה סמית' והנרי ג'ייקובס. משטרת וושינגטון נחושה לתפוס אותם מתמיד, כשאר נודע להם שהמטרה הבאה היא וושינגטון, אבל הם כבר שנתיים מנסים לאתר אותם יחד עם עוד ארצות ולא מצליחים. הם מיואשים ואובדי עצות, ולכן הסכימו להצעה של השוטר הנרי ג'ייקובס- לגייס תלמידים מחטיבת הביניים למחוננים "ג'ונסון".

אז מי אתם?

אתם תלמידים בחטיבת הביניים למחוננים "ג'ונסון". אתם תלמידי מוכשרים ביותר בעלי יכולות מעל הממוצע. כולכם נערים בכיתה ח', בדיוק בשלב ההתבגרות בחייכם.

ואיך זה קשור אליכם?

כמו שכבר כתבתי, השוטר הנרי ג'ייקובס הציע לקחת אתכם ואת הבן שלנו שלומד אתכם לצוות אשר יעזור למשטרה בטענה שנערים עם רמת המשכל שלכם לא נדבקים בווירוס. במהלך המשימות שלכם תגלו המון דברים על הטרוריסטים, על עצמכם ועל חברכם ואיך הכל קשור לבית הספר שלכם, שהוא מקום עיקרי למבצע הטרור הזה.

הכישרונות

רשמתי הרבה כישרונות, ככה שלא אמור להיות חסר. במידה ויחסר נוסיף עוד. אם אתם רוצים כישרון אחר שלא מופיע ברשימה, מוזמנים לשלוח לי הודעה פרטית ובמידה והוא יתאים תקבלו עליו אישור.
שפות (ידע נרחב בהרבה שפות: בדיבור בהן, בקריאה ובכתיבה. בחירת השפות עליכם, אבל השפות אנגלית ורוסית חייבות להיכלל)
מחשבים (ידע בתכנות וברשתות, יכולות לפרוץ למחשבים, שרתים, אתרים, מערכות ועוד לבחירתכם)
כוח פיזי (מומחיות באומניות לחימה לבחירתכם ועוד סוגי ספורט לבחירתכם)
כימיה (ידע רחב על כל חומר בטבע: הרכבו, מבנהו, תכונותיו והשינויים החלים בו במהלך אינטראקציה עם חומרים אחרים, ועוד לבחירתכם)
ביולוגיה (מומחיות באנטומיה של האדם, של בעלי החיים ושל הצמחים, מומחיות בגנטיקה ועוד לבחירתכם)
אלקטרוניקה (הבנה במכשירי חשמל ובחשמל בכללי, היכולת להתעסק עם כל מכשיר חשמל שיש ועוד לבחירתכם)
זיכרון כמעט מושלם (יכולת לזכור דברים בצורה מדויקת, לזכור דברים שנראו רק פעם אחת ועוד לבחירתכם)
קריאת אנשים (יכולות לקרוא בצורה מצוינת את שפת הגוף של אנשים, להבין את האופי שלהם דרך הסתכלות או דיבור איתם ועוד לבחירתכם)
מוזיקה (שמיעה מוזיקלית, נגינה על כלים שונים, שירה ועוד לבחירתכם)
כישרון שרידה (יכול לבשל מכל דבר, לישון בכל מקום, להדליק אש בכל מצב ועוד לבחירתכם)
היסטוריה (מומחיות בתאריכים, באירועים היסטוריים, ידע נרחב כל מה שקרה בעבר ועוד לבחירתכם)
רפואה (מומחיות בגוף האדם, בהכרה של כל איבר ואיבר בגוף האדם, ידע נרחב על טיפולים רפואיים ומחלות ועוד לבחירתכם)
גרפיקה (מומחיות בעיצוב, בעריכת תמונות, בהכנת לוגואים במחשב ועוד לבחירתכם)
סטגנוגרפיה וקריפטוגרפיה (מומחיות בהסתרת מסרים והצפנת מסרים. ועוד לבחירתכם)
משחק (מומחיות במשחק, אחד שיכול להיות כל דמות, להמציא סיפור חיים ברגע, לשחק אמין עד כדי כך שאי אפשר להבחין בין משחק למציאות ועוד לבחירתכם)

חוקים

☢ חוק השליטה. כל עוד אתם לא אני, אתם אחראים אך ורק על הדמויות שלכם. לא על דמויות משנה ולא על הדמויות של האחרים.
☢ חוקי הפורום והחוקים הגלובאליים תקפים גם כאן.
☢ אתם לא פעילים בלי סיבה מוצדקת- הדמות שלכם תמות.
☢ נא לא להספים. לא להגיב על אשכול ההרשמה יותר מפעם אחת ולא להגיב על הוראות שלי מספר פעמים. אם יש לכם שאלה, יש הודעה פרטית בשביל זה.
☢ אתם לא משקיעים בטופס או במשחק עצמו- הדמות שלכם תמות.
☢ שמרו על הפה. אתם יכולים לקלל, אבל לא את השחקנים האחרים, אלא את הדמויות שלהם, אולי. אותו דבר לגבי אלימות במשחק.
☢ מה שאתם יודעים, הדמות לא בהכרח יודעת. אני אקרא ואוודא שאתם מפרידים בין הידע שלכם לידע של הדמות. גם הפרה של חוק זה תגרום לסילוק הדמות מבית הספר.
☢ התייחסו בכבוד למקום ממנו הדמות באה. אני לא מגבילה אתכם במדינות או במוצא למרות שהמ"ת מתרחש במקום מסוים. אז אם הדמות שלכם, לדוגמה, הגיעה מחוף השנהב, אז השם שלה והתרבות שלה יתאימו לזה. דמויות שמעוותות את התרבות של המדינה שלהן לא יתקבלו. אל תחששו לחפש מידע באינטרנט.

טופס

שמו לב - ההרשמה תסתיים בעוד חודש ב-18.01. כל שמירה תסתיים לאחר שבוע ללא הודעה מוקדמת, כל עוד לא תראו התקדמות משמעותית.

שמורים

רשומים

קס, Eleven - קנדי קלי פייק, 13, מחשבים
ננשי, Mike Wheeler - רוזמארי מיון פייק אוטונארי, 13, מוזיקה

שם וכינוי: ננשי, מייק ווילר
שם הדמות: רוזמארי מיון פייק אוטונארי (Rosemary Mion Pike Otonari). רוזמארי פירושו "זיכרון", וחלק מהאנשים גם בוחרים לקרוא לה רוז ככינוי, למרות שהיא לא ממש מחבבת את זה. במקור, היא נולדה בשם רוזמארי מיון פייק, ללא האוטונארי, אך כיוון שאימה נשארה ביפן איתה לאחר שאביה עזב היא חזרה לשם משפחתה הקודם - אוטונארי. שמה היפני הוא אוטונארי מיון - 音成美音. פירוש השם אוטונארי הוא (בין היתר) קול או צליל (אוטו), יחד עם "הפך" (נארי), ופירוש השם מיון הוא המילה "יפה" (מי) והמילה צליל (און), כלומר, צליל יפה במילים אחרות.
גיל הדמות: 13, נולדה ב23 לדצמבר 2002 \ 2003, בהתאם לשנה בה מתרחש המ"ת.
מגדר: נקבה.
מוצא \ ארץ שממנה הגיעה: יפנית אמריקאית; גדלה ביפן, ועברה לאמריקה לאחר מות אימה, כרגע גרה בוושינגטון.
מראה: למיון יש מראה עדין ביותר, כזה שחלק היו מחשיבים ליפה וכאלה שהיו מחשיבים אותה לרגילה למדי. למיון יש שיער שחור, כיאה למוצא החצי יפני שלה. השיער שלה חלק מאד, כזה שאם תעביר בו את היד בטח תתפאל מכמה שהוא חלק ורך. השיער שלה לא ארוך, למעשה, יש לה תספורת קרה שכזו - השיער שלה מגיע עד הכתפיים, קצת מעל אם לדייק. השיער שלה ישר, אין חלק שארוך יותר מהאחר או משהו כזה. יש לה גם פוני, פוני לצד שכזה שמכסה את החלק השמאלי של המצח שלה. הוא לא ישר, הוא "מתעגל" בסוף שלו, ובדרך כלל היא בכלל אוספת אותו עם סיכות. היא משתמשת בסיכות רק בשביל הפוני שלה, אין לה סיבה להשתמש בהן למשהו אחר. השיער שלה מוסט רוב הזמן מאחורי האוזניים שלה, שהן קטנות למדי אך קצת בולטות. לא יותר מידי, אבל אם תסתכל עליה במשך כמה דקות רצופפות סביר להניח שפתאום תשים לב לזה. אין לה עגילים, וסביר להניח שהיא גם לא תעשה כאלה בזמן הקרוב. הסיכות שהיא משתמשת בהן יהיו בצבעי פסטל או צבעים בהירים כמו ורוד בהיר, כחול בהיר, וסגול בהיר. היא לא חובבת גדולה של צבעים כהים. היא לא אוספת את השיער שלה כיוון שהוא קצר מידי לכל מיני ענייני תסרוקות שכאלו, אבל לפעמים, רק לפעמים, היא תאסוף אותו עם גומיה. בשיעור ספורט, לדוגמא, או כשהיא ממש מתרכזת במשהו.
בכל מקרה, זה הזמן לדבר על שאר הפנים של מיון, אלה שמסגירות את העובדה שהיא לא יפנית באופן שלם. הפנים שלה קטנות למדי, לא קטנות מידי אבל קטנות. העיניים שלה...טוב, הן מלוכסנות. זה הצד הטוב בהן. הן בהחלט מלוכסנות. אבל הן לא חומות כהות כמו שהן "אמורות" להיות, אלא יותר לכיוון של לא חומות בכלל. העיניים שלה הן מעין שילוב של כחול בהיר, ירוק בהיר ואופור. לפעמים הן נראות כחולות, לפעמים הן נראות ירוקות ולפעמים הן נראות אפורות. רוב הזמן הן פשוט נראות כמו עירבוב מוזר למדי של הכל. סביר להניח שאנשים היו אומרים על העיניים שלה שהן יפות, אבל אם תשאלו את מיון היא תענה לכם חד וחלק שהיא שונאת אותן. יש לה ריסים, לא ארוכים כמו של אנשים ממוצאים שונים ומשונים שהם לא אסיאתים, אבל לא קצרים כמו האורך הקצר ביותר של היפנים. העיניים שלה לא קטנות מידי ולא גדולות מידי, הן בגודל נורמאלי. עכשיו נדבר על האף של מיון - הוא קטן, לא קטן מידי, והוא מתאים מאד לפנים שלה. השפתיים שלה הן גם קטנות למדי, הון דיי חסרות צבע. כלומר, מן הסתם יש לה צבע בשפתיים, אבל לא הרבה. יש להן גוון בהיר ורדרד שכזה. השיניים שלה לבנות, והן בערך ישרות - הניבים שלה קצת בולטים, אבל לא מעבר לזה. בכל זאת, יפן וטיפולי שיניים זה לא ממש משהו שהולך ביחד. אבל היא דואגת להן כמה שהיא יכולה. הלחיים שלה מעט שמנמנות, מה שקצת יכול להשוות לה מראה של אוגר או מכרסם בסגנון הזה, אבל לא יותר מידי. עור הפנים שלה (והעור שלה באופן כללי) הוא...טוב, מאד בהיר. זה עוד פרט שמדגיש את העובדה שהיא לא יפנית באופן מלא. העור שלה מאד בהיר וחלק, ואין לה כל כך הרבה פצעים על הפנים. הלחיים שלה מעט אדומות, מה שרק מדגיש אותן יותר בפנים שלה. סך הכל, לסיכום, יש למיון פנים דיי עדינות וקטנות. יפנית (לא לגמרי) טיפוסית שכזה. כלומר, בערך.
עכשיו שאר הגוף של מיון. מיון רזה למדי, ו...טוב, נמוכה למדי. היא בת 13 ועדיין לא התפתחה, וזה מביא אותה לגובה נוכחי של פחות מ1.40 ס"מ בערך. משהו בסביבות כמעט ה1.40, אולי 1.39 בערך. זה הופך אותה לבלתי נראת למדי בקרב האנשים סביב, כלומר, עד שהיא פותחת את הפה וגורמת לכולם להסתכל עליה ועל החיוך המקסים עם הניבים הקצת בולטות שלה והכל. כנראה שזה טוב שהמומחיות שלה היא בתחום שיגרום להסתכל עליה - מוזיקה, במילים אחרות. השילוב הזה של נמוכה מאד ורזה למדי הופך אותה לטיפוס דיי קטן פיזית, וזה אחד מהדברים שקצת מפריעים לה בה ופחות קשור לעובדה שהיא חצי חצי. היא בהירה מאד באופן כללי, מה שמבדיל אותה בתוך ההמון עוד יותר, לפחות בתוך ההמון היפני. לגבי בגדים, טוב, היא מתלבשת בסגנון רגיל למדי - היא בדרך כלל לובשת חצאיות שחורות, ואם לא שחורות אז בצבע כהה אחר. היא לא לובשת מכנסיים יותר מידי, אלא אם כן היא חייבת כמובן. היא בדרך כלל לובשת חולצות רגילות שכאלה, חלקות, גם ללא גיוון יותר מידי של צבעים - צבעים בהירים, או לבן. לא כהה, כי זה לדעתה לא ממש משתלב עם החצאיות. אין לה בעיה ללבוש שמלות, ועקב העובדה שהיא נגנית והשתתפה בהמון אירועים ותחרויות במהלך חיה גרמו לסגנון הלבוש שלה להיות קצת יותר "רישמי" משל אנשים רגילים, מה שקצת גורם לה לבלוט עוד יותר ליד כל בני הנוער, בעיקר בני הנוער האמריקאים. מבחינת נעליים, גם הנעליים שלה רגילות למדי, לא נעלי ספורט או משהו. סתם נעליים סגורות שכאלה בצבע שיתאים לחולצה או לבנות, כי למי יש כל כך הרבה כסף לזוגות נעליים בצבעים שונים. דבר נוסף שצריך לציין, הוא הזרועות שלה כמובן. על פרק כף היד השמאלי, פרט לשעון שחור ורגיל, יש לה גם צמיד שהיא קיבלה מאימה. הצמיד הזה הוא צמיד דק, שעליו יש תיליונות קטנים, לא רבים, בצורות של מפתח סול, מפתח פה ותווים שונים. היא קיבלה אותו מאימה לאחר שאימה הבינה שהילדה לא סתם אוהבת מוזיקה אלא ממש מחוננת בתחום. הצמיד הזה חשוב לה, יותר מכל דבר אחר שיש לה. פרט לזה, אין לה שום דבר על הידיים. האצבעות שלה ארוכות, כשיאה לפסנתרנית ונגנית באופן כללי, והיא לפעמים נוהגת לצחוק ולאמר שהאצבעות שלה יהיו יותר ארוכות מכלל הגובה שלה בסופו של דבר. לסיכומו של דבר, זוהי מיון.
אופי: ובכן, הדבר הכי חשוב לדעת על מיון הוא מן הסתם המחוננות שלה. מיון היא מוזיקאלית - היא חיה מוזיקה מאז שהיא זוכרת את עצמה. אימה הייתה חובבת מוזיקה גדולה, ולאחר שבעלה המכה עזב אותה היא החליטה שתחנך את ילדתה להיות אוהבת מוזיקה כמוהה. ניתן לראות זאת בשמה היפני, וגם מי שלא יודע את פירושו יגלה מאד מהר שהיא מוזיקאלית. מיון בעלת קול יפה, קול מאד יפה, שאפילו מדיבור ניתן לשמוע זאת. היא מנגנת על כלים רבים, כשהראשיים ביניהם הם כינור, פסנתר, חליל צד וצ'לו. אבל למען האמת, לא משנה איזה כלי תיתן לה היא תדע להסתדר איתו. היא מסוגלת להסתכל עם כל כלי, ולמען האמת, כבר שנים שהיא לא פגשה מורה לנגינה. מוזיקה זה הדבר הכי חשוב למיון בחיה, ואילו לא היה לה מוזיקה...טוב, סביר להניח שהיא לא הייתה פה. כשהיא מנגנת היא מסוגלת לשקוע בעולם משלה, ובזמנים כאלה היא לא באמת תענה למישהו או תתקשר עם מישהו. הדבר תקף גם כשהיא שרה או שומעת מוזיקה. ובמילים אחרות, לא כדאי לנסות לדבר איתה אם אתה רואה שהיא עסוקה במשהו מהדברים האלה. למעשה, המוזיקה היא מעין מפלט בשבילה. מקום להתחבא בו כשאין לה כוח להכל. היא מכירה מלחינים רבים, היא גם מעריצה של הרבה להקות - יפניות בעיקר, כי בכל זאת, היא גדלה ביפן. בגלל שתחום המחוננות שלה הוא משהו שנחשב לקצת פחות...איך נאמר את זה...היא הייתה מרגישה יותר חכמה אם היא הייתה מחוננת במתמטיקה או משהו ריאלי יותר. אבל רק קצת, למען האמת, כי היא דווקא שמחה שהיא מחוננת במקצוע שהיא אישית מחשיבה למיוחד. היא גם לא כל כך טיפשה באופן כללי, יש לציין, למען האמת היא יותר טובה מרוב האנשים ברוב המקצועות. היא טובה מאד במקצועות הומנים, ובמקצועות רבי מלל, כמו ספרות. היא גם טובה במדעים ומתמטיקה והכל, אבל בהחלט לא כמו שהיא טובה בהיסטוריה או ספרות או כמובן, מוזיקה. היא תמיד שואפת לעוד, היא תמיד שואפת להצליח גם במה שהיא פחות טובה בו. תמיד יש לאן לשאוף, ככה היא תמיד אומרת.
עכשיו צריך לדבר קצת על דברים אחרים במיון. לכן אעבור לעובדה השניה הכי בולטת בה - היא מאד רגישה. היא מהאנשים האלה שיקחו כל דבר ללב, מאלה שיזכרו כל דבר שאמרו להם ויהיה להם מאד קשה לסלוח. כשהיא נשקרת לאנשים קשה לה לשחרר, ולמעשה, היא גם מצפה מהאנשים שהיא קשורה אליהם להרבה. לכן, היא נפגעת מאד בקלות מאנשים. וכשהיא נפגעת מאנשים...טוב, סביר להניח שהיא תתחמק מהם, ותהיה על סף בכי (או תבכה) כשהיא תראה אותם או תצטרך לדבר איתם. היא דיי ילדה קטנה בקטע הזה, אם צריך לדייק. למרות זאת, מיון נקשרת לאנשים מאד מהר. לא כל כך קשה להרשים אותה כשאתה פוגש אותה בפעם הראשונה, ולמעשה, היא דיי חברותית. אפילו שניתן לחשוב שבגלל שהיא מחוננת והכל יהיה לה ציפיות גבוהות מאנשים או שהיא תהיה סנובית, אבל לא ממש. יש לה ציפיות גבוהות מאנשים רק *אחרי* שהיא נקשרת אליהם. היא ילדה נחמדה, אי אפשר לאמר עליה אחרת. היא חייכנית ונחמדה. כשהיא תפגוש אנשים היא תחייך אליהם, וכנראה שתהיה זו שתפתח בשיחה עם האדם שמולה. היא תהיה נחמדה, חייכנית ומקסימה שכזו, וסביר להניח שממבט ראשון תתאהב בה (אלא אם כן אתה קנדי, כמובן). כמובן שזה לא אומר שהיא לא ככה לאחר הפגישה הראשונה, היא ממשיכה להיות מקסימה וחייכנית שכזו גם לאחר שהיא מתחברת לאדם. פשוט...טוב, היא מצפה מכולם להיות נחמדים כמו שהיא נחמדה אליהם. וקשה לה לקבל תכונות רעות של אנשים. היא לא כל כך מבינה שתכונות האלו שלה, הצפייה יותר מידי מאנשים והעובדה שהיא לא ממש יודעת לסלוח ונפגעת בקלות מאנשים, הן תכונות לא כל כך טובות. היא לא מודעת לזה, מה ש, טוב, הופך את זה לתכונה רעה בפני עצמה. היא מאמינה שאנשים צריכים להיות נחמדים אליה לא משנה מה, ובאופן כללי, היא הטיפוס שמאד קל לעבוד עליו. היא מאמינה טוב, לכל דבר כמעט. כמובן שאם זה לא יסתדר עם ההגיון שלה והידע שלה היא לא תאמין, אבל בנושאים כמו לדוגמא, למה איחרת לה או למה לא הגעת לפגישה איתה, היא תאמין. כל עוד הסיבה שלך תהיה הגיונית. אבל לסיכומו של דבר, היא בסך הכל דבר חייכן ומקסים שכזה. ההפך הגמור מאחותה הקרה.
אולי זה הזמן לדבר על אחותה. היא באמת, באמת לא מחבבת את אחותה. אחותה היא ההפך הגמור ממנה - היא קרה, היא מבינה במחשבים ולא מבינה במוזיקה, והיא...לא נחמדה, בכלל לא נחמדה. פשוט לא נחמדה. מיון לא אוהבת אנשים נחמדים, ככה שמהר מאד היא התחילה לשנוא את אחותה. היא רואה את אחותה כהתגלמות הרוע, אם אפשר לתאר את זה ככה. היא לא אוהבת אותה...טוב, בכלל בכלל. אם היא הייתה יכולה היא הייתה מנסה להעלים אותה, אבל היא לא תעשה את זה - כי היא ילדה נחמדה מידי והיא מעולם לא חשבה על לעשות דברים כאלה לאנשים, וכי בכל זאת, היא הייתה בבית הזה קודם. הבית זה עוד משהו שהיא לא מחבבת, בעיקר בגלל העובדה שהוא מציין את העובדה שהחיים שלה הם לא מה שהם היו פעם, והם לא יהיו כאלה יותר לעולם.
מיון היא טיפוס דיי חברותי, כמו שציינתי. אבל כמו לכולם, גם לה יש מספר פחדים. הפחד הכי גדול שלה הוא לא ממש פחד ברור, אלא יותר...איך נגדיר את זה...היא מפחדת מריבים וצעקות, ובעיקר ממכות. כשאנשים מתחילים לצעוק ולריב לידה סביר להניח שהיא תברח למקום עם כלי נגינה ותתחיל לנגן, או שהיא פשוט תתיישב על הרצפה ותתחיל לשיר. אמא שלה, שגידלה אותה לבד, בהחלט לא רצתה להשאר לבד עם הילדה שלה, ורוב הזמן היא נדדה לה בין בני זוג. וטוב, כמובן שלא כולם היו טובים ולא כולם היו נחמדים כל כך למיון ולאימה. אז מכאן הגיעה הפחד מכל עניין הריבים. ישנים דברים אחרים שמפחידים אותה, אבל הם לא ספציפים כמו העניין הזה. כשהיא מפחדת או נבהלת ממשהו האפשרויות הן שהיא תלך למקום שבו היא תוכל לנגן, תתחיל לשיר או תבכה. האפשרות השלישית לא קורה כל כך הרבה.
דבר נוסף שחשוב לדעת על מיון, זו העובדה שהיא שונאת שינויים. היא מאד שונאת שינויים. השינוי הגדול והשנוא עליה מכולם הוא כמובן העובדה שהיא נאלצה לעבור לאמריקה וכל הסיפור הנלווה אליו. היא שונאת את אמריקה, ואת העובדה שהיא חיה עכשיו באמריקה, והיא שונאת את השם האמריקאי שלה ואת זה שהיא חצי חצי ואילו היו מציעים לה להיות מישהו אחר, היא הייתה מסכימה בתנאי שזה היה אומר שהיא לא הייתה חצי חצי. היא לא אוהבת לדבר אנגלית, והיא תמיד מרגישה מוזר כשהיא מדברת אנגלית, בעיקר בגלל שיש לה מבטא יפני הרבה יותר מידי בולט. היא שונאת שינויים באופן כללי, כפי שאמרתי. מבחינתה כל דבר צריך להיות כמו שהוא. כל דבר שיפגע בסדר היום שלה יהיה לה מוצא חן בעיניה בכלל, ואם אתה רוצה לקבוע איתה משהו - כדאי שזה יהיה משהו שתקבע איתה הרבה זמן מראש. דבר נוסף שהיא לא אוהבת בשינוי המרכזי של חיה, כלומר, המעבר לאמריקה, זו העובדה שהיא רחוקה מכל האיידולים שהיא אוהבת מאד. כפי שציינתי בהתחלה, מיון היא מעריצה של להקות וזמרים, מה שדי הגיוני בהתחשב בזה שהיא מוזיקאלית מאד. היא מעריצה של להקות יפניות, בעיקר, מן הסתם בגלל העובדה שהיא נולדה וגדלה ביפן לאמא שמאד קשורה לתחום. וטוב, העובדה שעכשיו היא רחוקה מכל האיידולים שלה ככה פתאום זה לא משהו שהיא מחבבת. היא מעריצה גדולה של להקות כמו 48ג והלו פרוג'קט, ובסתר ליבה היא הייתה רוצה להיות גם אחת מהן. אבל היא יודעת שזה לא יקרה - עוד קצת שנים והיא כבר "מבוגרת" מידי לזה, ובנוסף לזה, היא מחוננת מוזיקאלית, והיא יודעת שללכת ללהקה כזאת יהיה "ביזבוז" של הכישרון שלה. אז היא לא תסיים בתור ממברית בלהקת איידול, היא תהיה נגנית או מלחינה מפורסמת או משהו בסגנון הזה. היא מהילדות האלו שכל הקירות שלהן בחדר יהיו מלאים בפוסטרים, יהיה להן אוסף של קרדים והן יהיו מסוגלות לדבר על האיידולים שהן אוהבות במשך שעות.
רקע: מיון נולדה, כמובן, כי הכל מתחיל מהלידה. היא נולדה בוושינגטון, אבל היא לא ממש מודעת לכך. למעשה, במשך כל חיה אמא שלה אמרה לה כי היא גם נולדה ביפן - זאת כיוון שהיא לא רצתה שהילדה שלה תדע על הצד האחר של המשפחה שלה. בכל מקרה, מיון נולדה. היא נולדה אחרי קנדי, אבל לא בהפרש יותר מידי גדול, והיא נולדה בשם מיון רוזמארי פייק - באותם זמנים היא עוד לא השתמשה בשם המשפחה של אימה, מן הסתם כי לא היה צורך. אבל היה בעיה קטנה עם כל עניין התאומות המקסימות האלו: אבא שלהן. הוא היה מכה את אמא שלהן, ומכה אותן הרבה. כמובן שמן הסתם בסופו של דבר זה הוביל לגירושים, כדי שלא יקחו להן את שתי הילדות יחד - מה שבהחלט לא היה נחוץ. האמא, כמובן, מתוקף היותה האמא ומתוקף היותה זאת שחטפה את המכות ולא נתנה אותן, ניסתה לקבל את שתי הילדות. אבל זה לא ממש עבד מסיבות שהיא לא ממש הבינה עד יום מותה, וההסכם היה שהן יקבלו כל אחת למשהו דו-שבועי או משהו בסגנון הזה. אבל לצערה או לשמחתה של האמא, גם זה לא ממש הלך חלק. לאימן לא היה עבודה ממש טובה, או עבודה באופן כללי, ובשלב מסוים - הכל קרס. פיטרו אותה מהעבודה שלה, והאבא המכה פשוט ברח עם קנדי. כך היו הדברים מהצד של אמא שלה בכל אופן, מה שאומר שככה הם היו גם בשביל מיון, שתודה לאל, לא נגנבה גם על ידי האבא. ומה תעשה אישה יפנית ללא עבודה, ללא כסף וללא ילדה אחת משתי הילדות שהיא הביאה לעולם? תברח הביתה, כמובן, ליפן. אז האמא לקחה את עצמה, את הכלום וחצי דברים שיש לה ואת הילדה המינאטורית שלה (סתם, בתקופה הזאת היא לא הייתה כזאת קטנה) וברחה ליפן, הארץ שממנה היא באה. בימים היותר טובים שלה, היא הייתה מטוקיו. אבל כרגע לא היה לה כסף, ולא היה לה ממש אומץ להודות בפני ההורים שלה על כל מה שקרה. וככה האישה והילדה שלה (שלא ממש הייתה לה ברירה) מצאו את עצמן גרות בטוטורי, שזו במילים עדינות, לא עיר ממש עשירה. בעיקרון, זה כל הסיפור שמלו.וה את החודשים הראשונים לחיה של מיון - והיא לא ממש ידעה עליו עד שהיא גילתה על המשפחה שלה בסביבות גיל 11-12 בערך, בסביבות הזמן שאמא שלה מתה.
ככה התחילו החיים המרתקים של מיון. כמובן שבתור ילדה בת כמה חודשים היא לא ממש חשבה משהו על המעברים האלה, אבל לאט לאט הילדה גדלה והחלה לקלוט מה הולך סביבה. בתור ילדה היא התפתחה במהירות מדהימה, דיברה והלכה כבר מגיל צעיר מאד והכי חשוב - שרה. המוזיקה נכנסה לחיים שלה כבר בשלב הזה של החיים. אמא שלה, שלא היה לה עבודה כי היא הייתה צריכה לשמור על הילדה שלה, ולא היה לה כסף, מצאה את עצמה מתנחמת בדבר היחיד שלא עלה לה בשום דבר, אולי פרט לאוויר לנשימה - שירה. היא הייתה שרה לילדתה שעות, ומהר מאד התינוקת הצטרפה אליה, שרה בקולות לא ברורים ולא באמת הוגה את המילים כמו שצריך, אבל שרה. כמובן שהן לא יכלו לחיות ללא כסף בכלל, אז בסופו של דבר האם הצעירה פנתה להורים שלה, שאומנם לא היו עשירים בצורה יוצאת דופן אבל בהחלט היה להם יותר כסף מלאישה צעירה עם תינוקת מזמרת. וככה הגיע לבית בין היתר רדיו, שהיה הצעצוע החביב על מיון הזעירה. בהתחלה היא בעיקר הייתה כמעט שוברת אותו כשהיא ניסתה להעביר שירים שלא לטעמה (כמה טעם שהיה לילדה בת אפס שלא באמת מבינה מה היא עושה, בכל מקרה) אבל בשלב מסוים (דיי מהר) היא הבינה שכדי שתהיה לה מוזיקה אסור לה לגעת ברדיו, אז היא התמודד עם השירים גם אם הם לא היו מוצאים חן בעיניה. אבל לראות אותה רחוקה מהמכשיר הזה לא היה משהו שקורה הרבה. מבחינת התקדמות, כפי שאמרתי, מיון הייתה ילדה מהירה. אולי בגלל שאמא שלה הייתה איתה כל הזמן בבית והיה לה זמן להתעסק איתה, ואולי בגלל שהיא הייתה חכמה מאד באופן טבעי. היא בעיקר הייתה מנסה ללמד אותה כל מיני דברים, וכשהיה להן מספיק כסף היא גם יכלה להרשות לעצמה לקנות לילדה שלה כל מיני משחקים או דברים בסגנון הזה, ומהר מאד התחביב החדש של הילדה שלה פרט ללהדבק לרדיו היה לשחק במשחק הזה של הילדים שעושה צלילים ושטויות כאלה. ההתלהבות החדשה שלה, במילים אחרות. בסביבות התקופה שמיון עמדה להגיע לגיל שנה, אמא שלה החלה לחפש עבודה. הבעיה? אותו דבר. אף אחד לא רצה להעסיק אישה צעירה עם ילדה שאין לה ממש איך לעזוב, הילדה פשוט הייתה בעיה מאד גדולה בפני עצמה. וההורים? הם לא יכלו להיות המטפלים של הילדה שלה, הם גרו רחוק, מאד מאד רחוק. כמה רחוק שאפשר מהחור הזה שנקרא טוטורי.
וכשמיון עמדה להגיע לגיל שלוש, סוף סוף עמדה להגיע הישועה. כמובן שהישועה לא התחילה טוב במיוחד - ההורים של אימה של מיון החלו להתעצבן שהם צריכים לשלם ככה על הילדה והנכדה שלהם (אנשים נחמדים ותורמים, אמרנו?), וקבעו שאם לא תמצא עבודה בקרוב, הם פשוט יפסיקו לעזור לה. האם הייתה פשוט אבודה, ובמקביל, לא היה לה כסף בשביל מעון בשביל הילדה שלה. אז היא החליטה שכדי שהילדה שלה לפחות תהיה חכמה היא תתחיל ללמד אותה דברים, בהתאם לגיל שלה, לא כמו פעם שהיא סתם ניסתה ללמד אותה כל מיני שטויות של תינוקות. ובזמן שהיא החלה ללמד את הילדה שלה קצת מספרים וכתב יפני וכל זה, פתאום היא הבינה מה היא יכולה לעשות - להעביר שיעורים פרטיים. היא אפילו הבינה שזה יכול להיות בבית שלה, ככה שהיא לא תצטרך לעזוב את הבית באף שלב. וזה לקח זמן, אבל בסופו של דבר היא באמת החלה ללמד ילדים בגילאים שונים, ומעניקה להם מהידע הכללי שלה ועוזרת להם. מיון הייתה יושבת בחדר שלה (שגם היה החדר של אמא שלה) ושרה לעצמה, או מנגנת על הרהיטים או מקשיבה עם השמיעה הטובה במיוחד שלה לשיעור ולומדת כל מיני דברים גם. ובשלב מסוים, אחרי שמיון כבר הייתה קרובה לגיל ארבע, הגיע הדבר הטוב באמת. בשלב הזה כבר היה מספיק כסף כדי לשלוח אותה למעון, או יותר נכון, לגן כי היא כבר לא הייתה כל כך קטנה. אז במעון שהפך לגן בשביל מיון, מיון לא הייתה רגילה בכלל. היא התחברה לרוב הגדול של הילדים במהירות, צמאה להכיר עוד חברים חדשים אחרי שהיא לא ממש יצאה מהבית שלה לפני. מבחינת התקדמות לימודית, עד כמה שהיה אפשר בגיל כל כך צעיר, היא הייתה בולטת. כבר אז היה ניתן לראות ולשים לב שרמת המשכל שלה יותר גבוהה משל האדם הממוצע, בעיקר בתחום המוזיקה כמובן. היה לה את הקול הכי יפה בגן, ובכל מה שקשור לשירים או נגינה - היא הייתה מספר אחת. היא לא הייתה מביאה חברות הביתה כדי לא להפריע לאמא שלה בלימודים, והיא גם לא הייתה הולכת לחברות אלא אם כן היה להורים שלהם איך להחזיר אותה. אבל היו לה חברות, וסך הכל היא הייתה שמחה. בכל מקרה, הישועה הזו שדיברתי עליה? היא באה בדמות החבר הראשון של אימה.
הוא היה אבא של ילדה שלמדה אצל אמא של מיון, ילדה בשם רינה. כאשר הוא בא לקחת את הבת שלו לאחר השיעור הראשון, תוך שיחה נחמדה שכזו עם אמא של מיון, הוא גילה שגם היא אם חד הורית, כמו שהוא אב חד הורי. אז בפעם הבאה שהוא בא הוא ניהל איתה שיחה שוב, ומשם זה הגיע לעוד שיחה ולעוד שיחה ופתאום מיון מצאה את עצמה נשארת אצל חברות עד מאוחר כי אמא הלכה לפגישה עם האיש הזה שהילדה שלו שקוראים לה רינה לומדת אצל אמא שלה. ובסופו של דבר אמא שלה גם הפגישה בינה לבין הבחור לאחר שיעור של הבת שלו, וסיפרה לה שלבחור קוראים טאגושי וששי לו ילדה בת שמונה, מה שמיון שכבר הייתה כמעט בת חמש כבר ידעה, והוא מגדל את הילדה שלו לבד, כי אישתו עזבה אותו - בדיוק כמו שהיא עזבה את אבא של מיון, אבל כמובן שאת החלק הזה היא לא הכניסה כשהיא סיפרה על כך למיון.
וככה התחיל פרק חדש בחיים של מיון. היא הייתה בת חמש, והם עברו דירה. הם עברו לגור אצל האיש הזה, טאגושי, שיש לו ילדה בשם רינה שהייתה צריכה עזרה מאמא שלה בלימודים ושלא מחבבת יותר מידי את מיון. למה היא לא חיבבה יותר מידי את מיון? טוב, כי ככה זה ילדים. הם לא אוהבים שינויים והם לא אוהבים גמדים בני חמש שנדחפים להם לחיים ככה פתאום, וגם לא את האמא של הגמדים האלה. ואמא של מיון כמובן לא הייתה מוכנה לזה. היא רצתה להיות האמא של רינה גם, האמא שלא הייתה לה. היא הייתה נחושה לעשות את זה. אז באותה תקופה היא פחות או יותר שכחה ממיון, שלשם שינוי שמה לב לזה (ולא התייחסה רק לעל מה אפשר לנגן בבית ואיך) ולא אהבה את זה יותר מידי. היא רצתה להיות חברה של רינה, באמת, אבל רינה לא הייתה נחמדה אליה ומיון כבר אז הייתה ילדה שנפגעת מהר. אז היא לקחה את זה קשה, וכל הרעיון של להיות חברה של רינה ירד מהפרק דיי מהר. לאבא היא לא התייחסה יותר מידי, מבחינתה הוא רק עשה את אמא שלה שמחה וזה מה שצריך. רק שהאבא היה שימושי, כי הוא זה שהעלה את הרעיון שהילדה תתחיל ללמוד נגינה. איך זה קרה? טוב, זה התחיל מזה שהוא ציין שלרינה יש חוג ריקוד ולמה שמיון לא תצטרף לחוג לקבוצה של הקטנים יותר, מה שכמובן גרם לרינה להתעצבן. אבל דבר נוסף שזה גרם, זה למיון לצווח ש"אני לא רוצה ריקוד, אני רוצה לנגן!" מה שהיא לא אמרה עד עכשיו בכלל, למרבה ההפתעה. וממה מתחילים לנגן? מפסנתר. כל מוזיקיאי שמכבד את עצמו יגיד שצריך להתחיל מפסנתר. אז טאגושי השיג פסנתר לבית, והשיג מורה למיון. ציינו שכסף לא היה חסר לבן אדם? וככה מיון התחילה ללמוד. מהרגע הזה, כבר לא היה אפשר לטעות - הילדה הייתה גאון בתחום. היא קלטה הכל כל כך מהר שהיא ממש רצה, וידעה דברים שילדים יותר גדולים ממנה בכו וצרחו בגלל שהם לא מבינים אותם. המורה ממש רצה איתה, והיא הצהירה הרבה פעמים שהיא לא חושבת שהילדה אפילו צריכה מורה. ומיון? היא נינגה בכל זמן שהיא יכולה. היא ניגנה וניגנה וניגנה וגרמה לאמא שלה לא להפעיל יותר רדיו כי תמיד היה את המוזיקה שהיא עשתה וגרמה לרינה לילל שהיא רוצה אטמי אוזניים, ובקיצור - הילדה מצאה עולם חדש, והיא הייתה מאושרת. לקראת גיל שש היא קיבלה מתנת יום הולדת מוקדמת - כינור. והכינור...היא התאהבה בו מיד. השיגו לה מורה גם לזה, מן הסתם, ולמרבה ההפתעה או לא הפתעה של כולם - היא רצה גם עם זה. ילדה מוכשרת, כבר אמרנו? אני מאמינה שכן. וככה מיון התחילה את כיתה א' בטוטורי, כשהיא מנגנת על שני כלים באותה תקופה - פסנתר וכינור. בשלב הזה אמא שלה עוד לא עלתה על הרעיון של לשלוח את הילדה לתחרויות, אבל לא לדאוג, זה יגיע כבר יותר מאוחר.
וככה מיון התחילה את כיתה א'. היא הייתה בין הילדות הקטנות בכיתה שלה, באופן יחסי. כיוון שהיא נולדה בסוף דצמבר, היא הייתה בין האחרונות מבחינת אלה שנולדו בשנה שלה - 2002 \ 2003, בהתאם לשנה שמתרחש המ"ת כפי שאמרנו. אחריה היו רק את הילדים שנולדו בשנת 2004, עד אפריל 2004 כמובן (או 2003 אם מדובר על 2002). ומבחינות אחרות...טוב, מיון עדיין הייתה גמדה. אפילו ביחס לילדה בכיתה א' היא הייתה מאד נמוכה ליד השאר. ילדה שקל לדרוך עליה, אם אפשר לאמר את זה ככה. זה לא הפריע לה, שלא תטעו לרגע. היא הייתה נחוכה ללמוד ושום דבר, גם לא הפרש של 20 ס"מ מכל שאר הילדים בכיתה שלה, לא יעצור אותה. היא הייתה דמות בולטת בכיתה מההתחלה - מדברת, עונה על שאלות. בזמנה הפנוי היא הייתה מתחברת גם לילדים ודואגת שהם לא יחשבו שהיא קרצייה סנובית מעצבנת בגלל ההתנהגות שלה בזמן השיעורים, ובבית היא הייתה בדרך כלל מסיימת שיעורים במהירות ואחרי זה הולכת להתאמן בכינור ובפסנתר, פרט לימים שבהם היה לה שיעורים בכלים האלה כמובן. חשוב לציין שלכינור היא יותר התחברה, ככה שהיא ניגנה בו הרבה יותר ממה שהיא ניגנה בפסנתר למרות הכל. וכמובן, היא רצתה ללמוד עוד כלים. במשך ימים היא התחננה בפני אמא שלה שתסכים גם שהיא תלמד כלי נוסף, ואמא שלה רק ענתה שהן לא יכולות להמשיך לבזבז כסף על הדברים האלה. ואז יצא לטאגושי לשמוע על זה, והוא היה כל כך בעל רצון לרצות את הילדה הזאת שלא מתייחסת אליו יותר מידי (בדיוק כמו שרינה לא התייחסה יותר מידי למאמצים של אמא של מיון שתאהב אותה) שהוא החליט שלמה שהילדה לא תלמד עוד כלי אם היא גם ככה מתקדמת נורא בכלים הנוכחיים שלה? וככה הגיע חליל הצד. אומנם הדבר הזה היה באורך של מיון בערך, אבל היא עדיין אהבה אותו, שלא לדבר על זה שגם בזה היה לה כישרון לא נורמאלי. לגבי מורה, טוב, האמת שזה הגיע במקרה. אמא שלה הציעה שאם כבר, אולי כדאי לחפש מורה בבית הספר של מיון, וכך נעשה והם מצאו את המורה למוזיקה שגם ידעה ללמד כמה כלים. ובשלב הזה מיון למדה כבר שלושה כלים - פסנתר, כינור וחליל צד. היא עדיין אהבה הכי הרבה את הכינור והתחברה, למען האמת, הכי פחות לפסנתר, אבל כל כלי היה טוב בשבילה. היא גם התחילה לשיר בתקופה הזאת - בהתחלה בעיקר לעצמה, אבל אחרי פעם אחת שבה החברות שלה שמעו אותה שרה ואמרו שהיא שרה נהדר היא התחילה לשיר גם להם. ילדה בת שש, אבל ילדה בת שש מוכשרת למדי, יש לאמר.
ואז הגיע גיל שבע. ויודעים מה הגיע עם גיל שבע? התחרויות, כמובן. איך זה התחיל? גם זה קשור לבית הספר. הכל התחיל כשהמורה של מיון למוזיקה והמורה של מיון באופן פרטי לחליל צד הציעה שישלחו את הילדה לתחרות לילדים בני גילה בחליל צד, וכמובן שאמא שלה קפצה על ההזדמנות. גם יראו את הבת שלה בטלוויזיה, וגם יש סיכוי לזכות במשהו, אז למה לא? וככה מיון נשלחה אל התחרות הראשונה שלה. בכנות, היא לא הבינה יותר מידי את הקונספט. בסך הכל אמרו לה שהיא תעלה על במה ותופיע ואם היא תצליח היא תקבל משהו על זה. כמובן שהיא ידעה מה זה תחרויות, היא לא ילדה טיפשה כפי שאמרנו, אבל היא לא חשבה עד הסוף על כמה זה חשוב - זה לא היה יותר מידי חשוב לה כפי שניתן להבין, זה היה חשוב בעיקר לאמא שלה, שגררה את זה להיות חשוב גם לאבא שלה, וזה בהחלט לא היה חשוב לאחותה שלא סבלה אותה. בשלב הזה אולי כדאי לציין, שרינה נהגה להציק למיון כמה שהיא יכולה. בין אם זה לצבוט אותה כל פעם שהיא עוברת לידה או לשים לה רגליים, בין אם זה לתפוס את המקלחת לה-מ-ו-ן זמן, הצקות כאלה של אחים. זה לא היה חמור יותר מידי כי מדובר בילדה בת 10 וילדה בת 7, פשוט הצקות של אחים שהן לא כל כך נעימות ואין מה לעשות נגד זה. מיון גם רוב הזמן הייתה עסוקה עם כלי הנגינה שלה, ורינה לא הייתה מוכנה להסתכן בלהרוס את אחד מהם (מה שהיה גורר לקנות אחד חדש שהיה עולה הרבה כסף) ככה שהיא תפסה מרחק כל פעם שהיא ניגנה בכינור או ישבה ליד הפסנתר. ומיון הייתה כמעט כל הזמן ליד הדברים האלה, ככה ש...סך הכל, היא דיי ניצלה. בכל מקרה, חזרה לתחרויות. בתחרות הראשונה שלה מיון ניצחה, כמובן. שיבחו אותה המון, אמרו לה כמה היא טובה ומוכשרת והכל ואיזה ילדה מקסימה עם עיניים מיוחדות יש לגברת אוטונארי. אה, גברת אוטונארי. זה שלב לדבר בו על עוד משהו - הנישואים של טאגושי ואמא של מיון. הם יצאו כבר שנתיים, וכסף היה והכל היה נהדר, ואז הם החליטו ביום בהיר אחד (טוב, כמובן שזה לא היה ביום בהיר אחד) שצריך למסד את הקשר. זה דיי נפל על מיון בבום, אבל מי היא שתגיד לא? כמובן שהיא לא חיבבה יותר מידי את טאגושי, אבל עדיין היה לה הערכה מסוימת לבן אדם כי הוא הביא לה כל דבר שהיא רוצה והיה מאד נחמד אליה. רינה חיבבה את זה הרבה פחות ממנה ועשתה הרבה רעש, אבל העניין היה סגור. ככה שהחתונה התקיימה יחסית מהר כי כסף יש כמו שכבר אמרנו, ורוב מה שמיון זוכרת מה זה שהיא ניגנה שם בכינור וגם בחליל צד וגם בפסנרת (כשאת ילדה שימושית) ושהיה אוכל נחמד ושהיה לה שמלה לבנה מאד יפה שכזאת ושרינה הייתה מאד לא מרוצה ועשתה כמה שיותר בעיות שהיא יכולה, אבל לא יותר מידי כי אבא שלה ביקש שהיא תתנהג יפה ולא היה נעים לה להפר את פיו. ככה שההורים היו נשואים, ואחרי זה החיים שבו למסלולם. אחרי התחרות הראשונה של מיון התחילו לבקש ממנה לגשת לתחרויות נוספות שהיו, תחרויות בעיר בעלת הלא יותר מידי כסף (ציינו שטאגושי היה בין האנשים האלה שהיה להם כסף באופן מפתיע בעיר העלובה הזו?) ולא רק בחליל צד, אלא גם בכינור ובפסנתר. מבחינת מיון זה היה בסדר, לא היה לה בעיה לנגן מול אנשים והיא כמעט תמיד זכתה. לא היה אפשר להכחיש, היא בהחלט הייתה יותר טובה מכל הילדים בני גילה. היא גם התחילה לפספס קצת בית ספר בגלל כל התחרויות האלה בשלב מסוים, אבל לא היה יותר מידי מה לעשות נגד זה, ואת החומר היא כמובן ידעה להשלים. אה, ודבר חשוב נוסף - היא החלה ללמוד כלים נוספים. היה למשפחה עוד כסף מכל הזכיות שלה וגם כי לטאגושי היה כסף באופן כללי, אז הם דאגו שהילדה המוכשרת שלהם תלמד על עוד כלים (ותוכל להביא עוד פרסים) וככה מיון התחילה ללמוד גם על צ'לו וגם על גם ויולה וגם על גיטרה. ציינו שהיא אהבה בעיקר את הכלים עם המייתרים? וכיוון שהיה אפשר, היא גם למדה לנגן על אורגן. אבל היא כבר לא הייתה צריכה יותר מידי מורים, היא בעיקר הייתה צריכה את הבסיס ומשם היא כבר ידעה להתקדם לבד. ככה שמיון ידעה לנגן עכשיו על רביעיית כלי הקשת הקלאסיים (צ'לו, כינור, ויולה ועוד כינור) וגם ידעה לנגן על חליל צד ועל פסנתר, והיה נחמד והכל. היא כבר נפרדה מהמורה שלה לפסנתר והמורה שלה לכינור כי היא באמת הסתדרה לבד ובכל זאת היה צריך לחסוך כסף *קצת*, ובשלב מסוים בתוך כל הדברים האלה היא גם סיימה את כיתה ב'. כן, הכל בשנה אחת.
ואז הגיעה גיל שמונה, ואיתו כיתה ג'. האמת היא שכמו כל דבר, גם התקופה הורודה הזו של החיים של מיון הייתה חייבת להסתיים. זה התחיל בשלבים, כמובן. השלב הראשון היה שטאגושי התחיל להעדר מהבית. בהתחלה הוא אמר שזה בגלל העבודה הקשה שלו, אבל היה אפשר להרגיש שמדובר בשקר. אפילו מיון, שלא ממש היה אכפת לה מהבן אדם, הרגישה שמשהו לא בסדר. זה השפיע גם על אמא של מיון כמובן, שהתחילה להיות קצת יותר עצבנית גם למיון וגם לרינה. בשלב הזה מיון התחילה להתעסק יותר בנגינה מבדרך כלל, גם כי היא התחילה להרגיש שמשהו רע הולך לקרות וגם כי זה היה הדרך שלה להתמודד עם הדברים. פרט לזה הכל היה בסדר בלימודים ובחברות וכל זה, אבל אי אפשר היה לשנות את זה שמשהו בבית מתחיל להיות לא בסדר. ואחרי זה...טוב, אחרי זה התחילו להגיע הריבים. אמא של מיון התחילה לדרוש לדעת איפה טאגושי מסתובב באמת, והתגובה שלו היה לצעוק עליה. הריבים האלה היו בעיקר בערב, או אם לדייק, ממש מאוחר בערב. הם כבר הספיקו לאכול ארוחת ערב בלי טאגושי, ומיון כבר פרשה מלנגן לאותו היום וישבה בחדר שלה וקראה או משהו בסגנון. והרעש...טוב, הוא הפריע לה. הוא הפחיד אותה, אם לדייק. ציינו כבר שהיא ילדה מאד רגישה ודיי פחדנית. ככה שהיא הייתה יושבת בחדר שלה בלחץ ומחכה שהבלגן הזה יגמר, ובוכה דיי הרבה. בשלב מסוים הרעש, או אם לדייק, הריבים האלה שהיו יותר מסתם רעש, ממש הציקו לה, והיא החלה גם לשיר לעצמה כדי להרגע. לא היה אף אחד סביבה כשהיא עשתה את זה, אז זה לא שמישהו הרים גבה או משהו בסגנון. לא היה לה מושג מה רינה חושבת על כל העניין, והיה ברור לה שגם לא יהיה לה מושג אי פעם רינה שונאת אותה...ובכן, מאד. ככה שעוד קצת זמן עבר, זמן של צעקות והרבה חוסר נעימות בשביל מיון. היא שקעה בנגינה רוב הזמן, הפסיקה להתרכז בשיעורים ורק התרכזה במה היא תנגן באותו היום או בכל דבר שקשור לנגינה. לראשונה, הציונים שלה החלו להדרדר. כמובן לא ברמה היסטרית, אבל מילדה של מאיות ותשעים וחמש היא עברה להיות ילדה ממוצעת. בהחלט לא מתאים לאוטונארי מיון. אבל האם מישהו שם לב, את שואלת? אף אחד לא שם לב. כלומר, כמובן שהמורים שמו לב, הם אלה שהיו נתנו לה את הציונים. וגם החברות שלה שמו לב שהיא קצת יותר מרוחקת מפעם. אבל המשפחה שלה...אמא שלה הייתה עסוקה בלכעוס על אבא שלה, ואבא שלה היה עסוק באלוהים יודע מה זה שגורם לאמא שלה לכעוס עליו. ורינה, כפי שאמרנו, לא אהבה את מיון מעולם. וכמו שאמרתי, לכל דבר יש סוף. והסוף של הזגויות של טאגושי ואמא של מיון הגיע גם. יש לציין שגם מכות היו, ולא מעט - מיון הבינה רק בדיעבד שאמא שלה לא צרחה רק מעצבים, וכשהיא הבינה את זה...טוב, זה לא תרם לרוגע.
הסוף לא היה נעים, במילים עדינות. מיון ישבה בחדר שלה, בערב, שרה לעצמה ומנסה להתעלם מעוד קול של ריבים. רק שבניגוד לשאר הימים היא לא המשיכה עם זה עד שהיא התעייפה והצעקות הפסיקו והיא נרדמה, אלא יותר לכיוון של - אמא שלה נכנסה לחדר וצעקה עליה להכניס את כל הדברים שלה למזוודה מיד, ושהן עוזבות. מיון לא זוכרת איך היא אירגנה הכל כל כך מהר, איך היא דחפה הכל למזוודות ואיך החדר שלה התרוכן במהירות. היא כן זוכרת איך היא רצה וניסתה לתפוס ביד של אמא שלה ולהחזיק את המזוודה שלה במקביל, וכמה קר היה לה. היא כן זוכרת את הנסיעה ברכבת, ואיך אמא שלה נראתה כל כך נסערת ובכתה והיא פשוט מצאה את עצמה שרה לה, כשהמטרה שלה היא להרגיע את עצמה אבל איך שהוא זה הפך ללהרגיע את שתיהן. ואמא שלה נרגעה, כי מיון...טוב, הקול שלה מקסים והיא נורא ניסתה. ובסופו של דבר, אחרי הרבה זמן שבמהלכו מיון הספיקה גם להרדם כי בכל זאת היה מאוחר בלילה, הם הגיעו לבית של ההורים של אמא של מיון. כן, זוכרים אותם? אותם אלה שלא רצו לעזור לבת שלהם? עכשיו לא היה להם ברירה, לא כשהיא הופיעה מול הבית שלהם נסערת עם הילדה העייפה והקפואה שלה שבקושי הצליחה להחזיק את עצמה מרוב עייפות וקור. אז הם לקחו אותם לביתה, ובמקום ללכת לישון מיון מצאה את עצמה יושבת בחדר שנתנו לאמא שלה ומקשיבה לכל הסיפור - איך התברר שאבא שלה בגד באמא שלה, איך הוא הסתיר והיא הרגישה וניסתה להבין מה קרה, איך הכל התפוצץ, איך הוא הרביץ לה, שזה משהו שמיון הבינה רק באותם רגעים...ובסופו של דבר האמא זו שנרדמה, ומיון זו שישבה מקופלת לכדור קטן קטן ובהתה באוויר בשעה שהיא נזכרת בכל צרחות האיימה של אמא שלה, במכות...בקולות שהיא לא באמת קלטה עד לאותו רגע מרוב שהיא שקעה בהתנתקות שלה. מיותר לציין שמכאן החיים שלהם הסתבכו - היה צריך בית ספר חדש ודברים כאלה, ולהסתגל להכל מחדש. באיזה שהוא מקום, זה דווקא מה שהביא את מיון לאן שהיא הגיעה מבחינה לימודית. כי דווקא במהלך החיפושים לבית ספר חדש, אמא שלה מצאה בית ספר במיוחד בשבילה, בית ספר לאנשים...טוב, אנשים מוכשרים כמוהה, מוכשרים במוזיקה. זה לא היה רק לאנשים שמוכשרים במוזיקה כמובן, זה היה בית ספר לאומנויות. אז מיון נבחנה, וכיוון שהיא גם הייתה צריכה לעשות את מבחן המחוננים באותה שנה היא עשתה גם את זה על הדרך, ואת התוצאות אני מניחה שאפשר לנחש לבד. ככה שמיון התחילה בית ספר חדש שבאמת היה ברמה שלה, וכיביכול, מכאן הכל היה אמור להיות בסדר. היא חזרה גם לכל עניין התחרויות דיי מהר, יש לאמר, ממש כאילו היא מעולם לא הפסיקה. ואמא שלה...טוב, היא נתמכה בהורים, שהיו מוכנים לעזור רק לכרגע. היא תסתדר, היא הייתה בטוחה בזה. היא רק צריכה קצת זמן.
רק ששום דבר לא נהיה יותר טוב מכאן. כלומר, חלק מהדברים הפכו ליותר טובים - הלימודים, הנגינה והכל, העובדה שמיון המשיכה לנצח בכל דבר...אבל דברים אחרים התחילו להדרדר, ואלו היו הדברים החשובים באמת. מיון שמה לב לזה דיי מהר, יש לאמר. היא שמה לב שאמא שלה עייפה, חלשה, מבולבלת...וכשהיא החליטה שזה בלתי נסבל, היא אמרה לאמא שלה לבדוק את זה. היא קיבלה סינון דיי מהר על זה - אין לאמא שלה זמן לזה, זה בטח שום דבר, היא סתם מדמיינת...אבל היא ידעה שהיא לא. וביום שהוציאו את מיון מחזרות המקהלה לקראת אירוע בית ספרי גדול כדי לאמר לה שאמא שלה בבית חולים, היא כבר לא הייתה מופתעת. ושם אמרו את הבשורה שכבר דיי הייתה ברורה לילדה בת התשע שהייתה בכיתה ד' והייתה לקראת גיל עשר (הערה - אני פשוט חייבת להזכיר לעצמי בת כמה היא מידי פעם לול), אם כי זה לא היה ממש ברור לאמא שלה. לאמא שלה יש סרטן. סרטן במצב דיי מתקדם, דיי לאמר. ומכאן התחילו כל הדברים הרגילים שקורים כשלבן אדם יש סרטן - כימותרפיה, ניתוחים, תרופות, ניסיון נואש להציל את מה שאפשר. ומיון ניסתה להמשיך את חיה כרגיל, כשזה לא ממש היה אפשרי. היא למדה לנגן על עוד כמה כלים גם בלי מורה, היא השתתפה בכמה תחרויות, היא הייתה תלמידה מצטיינת כרגיל...וכל זמן פנוי שהיה לה היא ישבה אצל אמא שלה וניסתה לא לבכות. את יום ההולדת העשר שלה היא חגגה בבית החולים, לצד אמא שלה. לא חוויה טובה יותר מידי, אבל לא היה לה משהו אחר לעשות. וככה הזמן עבר לו, ועבר לו, ומיון אפילו סיימה את השנה הזו בלימודים. היא בכתה הרבה יותר בתקופה הזו, בעיקר בגלל ש...טוב, היא הייתה עצובה. היא גם ניגנה יותר בתקופה הזו. לפעמים, אם היא יכלה, היא גם הייתה מנגנת לאמא שלה בבית החולים. כמובן שלא בפסנתר או משהו כי לא הייתה לה את האפשרות, אבל מידי פעם היא הייתה מנגנת לה בחליל או משהו. היא גם הייתה מביאה לה צילומים וסירטונים מההופעות שלה והתחרויות שלה, שאליהם הסבתא והסבא היו הולכים עכשיו כשהאמא הייתה מאושפזת. הם, אגב, לא ביקרו כל כך הרבה כמו מיון. כמובן שהם באו לבקר כי היה מדובר בבת שלהם והכל, אבל... לא יותר מידי, כי הם היו אנשים מבוגרים וזה היה קצת יותר מסובך בשבילם. מיון לא הייתה קשורה אליהם יותר מידי, יש לאמר, אבל היה לה כבוד כלשהו לאנשים האלה כי הם היו אלה שנתנו לה להשאר בבית שלהם ועזרו לאמא שלה עם הטיפולים והיו שם בשביל הקטע הכספי ו...כן, הבנת. ובסופו של דבר מיון הגיעה לגיל 11 בערך, קצת אחרי שהיא חגגה 11 אם לדייק, ומשם הדברים השתנו בשבילה באמת.
כמו עם הגירושים של טאגושי ואמא של מיון, הדברים התנהלו נורא מהר. זה התחיל בזה שמיון חזרה הביתה, עשתה את השיעורים שלה והכל והתכוונה ללכת לאמא שלה, כשאמא שלה...הגיעה לבית שלה. לא היה לה מושג איך זה קרה או למה זה קרה, אבל אמא שלה יצאה מבית החולים והגיעה אל הבית. היא נראתה קצת יותר טוב אבל עדיין חולה, והיא עדיין הייתה לבושה בבגדים של בית החולים. וכמו ביום שבו הן היו צריכות לעזוב את הבית של האדם שאיתו היא הייתה, היא אמרה למיון לאסוף את כל הדברים שלה מהר מהר בזמן שהיא עושה את אותו הדבר. ומיון הקשיבה לה כי מה לעשות, היא ילדה צייתנית ובאיזה שהוא מקום היא קצת חשבה שהיא חולמת כי... טוב, כי אמא שלה נראתה יותר טוב וכי היא הגיעה לבית שלה ודרשה ממנה לעשות דברים שבפעם האחרונה שהיא עשתה אותם זה היה כשהן היו צריכות לברוח מהבית. אבל בכל זאת, היא עשתה את כל מה שצריך ולפני שהיא הבינה מה קורה עד הסוף היא כבר שוב הייתה בדרך עם אמא שלה לאן שהוא. לא היה לה מושג לאן נוסעים או למה נוסעים, אבל לשם שינוי הן לא נסעו באמצע הלילה בחושך ככה שהמצב כבר היה יותר טוב מהפעם הקודמת. מיון ניסתה לשאול מה עושים או יותר נכון לאן נוסעים ולא ממש קיבלה תשובה, ועד שהיא הבינה לאן נוסעים... טוב, היא הבינה כשהן הגיעו לשדה התעופה. אמא שלה עדיין לא אמרה שום דבר, והמילה הראשונה שהיא הוציאה מהפה פרט ל"תאספי את הדברים שלך מהר" כשהיא הגיעה לבית היה "מה הטיסה הכי קרובה לאמריקה?" וככה מיון מצאה את עצמה רצה איתה למטוס הראשון שטס לארצות הברית, עדיין כשאין לה מושג מה קורה. במהלך הטיסה היא רק דיברה לעצמה, שזה... טוב, זה אומר משהו כי הטיסה הייתה ממש ארוכה. ומיון? טוב, היא בעיקר הייתה מבוהלת למוות, מבוהלת ברמות היסטריות, והיא גם שרה לעצמה בשקט ואז קצת פחות בשקט כי לא משנה מה היא עשתה היא לא הצליחה להרגע. לא היה לה מושג מה קורה, לא היה לה מושג למה אמא שלה מרגישה פתאום מספיק טוב כדי ללכת ומעבר לזה, כדי... לטוס איתה לארצות הברית בלי להסביר מילה, אבל אמא שלה לא ענתה לה, גם כשהיא ניסתה לדבר איתה, ככה שמיון פשוט ישבה כל השעות האלה וניסתה להרגיע את עצמה. ואחרי כל השעות ה...אין סופיות האלה של הטיסה, בסופו של דבר הן נחתו, וזה השלב שבו מיון ציינה לעצמה שלפחות, לפחות המטוס לא התרסק והיא מתה בלי לדעת מה קרה. ואמא שלה גררה אותה החוצה והן לקחו את המזוודות שלהן, וגם במהלך הנסיעה היא לא אמרה לה כלום. ואז מיון, בערך באמצע הנסיעה, התעצבנה ממש כבר וצעקה שהיא רוצה לדעת מה קורה ולאן נוסעים ואיך היא בריאה פתאום. למזלה היא צעקה את זה ביפנית, ככה שזה הפריע לנהג. ואמא שלה נאנחה, והסבירה לה את הכל - את זה שהיא לא מוכנה שהיא תגדל עם סבתא וסבא שלה אחרי שהיא תמות, שהיא לא מוכנה שההורים שלה שלא עזרו לה כשהיא (מיון) הייתה תינוקת יגדלו אותה ושהיא לא תיתן לזה לקרות, ושהיא חייבת להסביר לה על כל מה שקרה לפני שהיא נולדה במילא. ואז היא הסבירה, היא הסבירה למיון פעם אחת ולתמיד למה העיניים שלה לא בצבע של העיניים של כל היפנים ולמה העור שלה בהיר ובמילים אחרות - למה היא לא יפנית באופן שלם כמו שהיא אמורה להיות. היא הסבירה לה על אבא שלה, ועל כל מה שקרה ביניהם, ועל זה שהיא מעדיפה להביא אותה אליו מאשר להשאיר אותה ביפן. ככה שכן, הם נוסעות עכשיו אל הבן אדם הזה שמיון לא מכירה ואל הילדה שלו - שאיזה קטע, היא האחות התאומה של מיון. כן, יש לה גם אחות תאומה וגם את זה היא לא ידעה. היא רצתה לקחת את שתי הילדות, ככה הסבירה לה אמא שלה, אבל היא לא יכלה. היא הצליחה לקחת רק את מיון. במילים אחרות - החיים של מיון היו יכולים להראות אחרת לגמרי אם היא לא הייתה הילדה שלקחו ליפן. ומיון שתקה ו... טוב, ניסתה לעקל את זה, עד שהם הגיעו אל הבית של אבא של מיון, האבא שהיא לא ידעה עליו עד מלפני חצי שעה, והאחות שהיא לא ידעה עליה גם עד לפני חצי שעה. ובשניה שהם פתחו את הדלת של הבית, או יותר נכון פתחו להם את הדלת של הבית, אמא שלה קרסה על הרצפה, כאילו היא הייתה בריאה רק כדי להעביר את מיון ארץ וזהו.
ואז מיון הייתה צריכה להתרגל לחיים החדשים שלה. לקח לה כמה ימים, ומהר מאד היא הבינה שאין עם מי לדבר - האבא היה עסוק בדברים שלו ומידי פעם מנסה להבין מה נסגר עם האישה לשעבר שלו, ואחותה? טוב, היא ניסתה לדבר איתה ולאמר לה שהיא אחותה וכאלה. אבל היה ברור שהילדה לא רוצה לדבר איתה. ומהר מאד מיון נפגעה, ופשוט חזרה לחיות את החיים שלה כאילו היא מעולם לא נגררה מיפן לאמריקה באמצע, וחזרה לנגן וכל הדברים האלה. והיא לא למדה לתקופה כלשהי למרות שהיא הייתה צריכה ללמוד. ואמא שלה... טוב, אמא שלה מתה בשלב מסוים. זה קרה דיי מהר אם לדייק. ופרט ללדאוג ש... יקברו את האישה הזאת שקרסה לו בפתח הדלת, לא היה שום דבר מפואר. מיון לא ידעה ממש איך להתמודד עם זה - אמא שלה הייתה הבן אדם הכי קרוב אליה, אחרי הכל. היא שוב בכתה הרבה והרבה וניגנה הרבה כדי לא לבכות הרבה וניגנה ובכתה יחד, ובלילה היא גם הייתה מדברת אל אמא שלה למרות שהיא ידעה שהיא לא באמת שומעת אותה, ובמילים אחרות היא פשוט ניסתה להתמודד עם הדברים. והכל היה והרגיש כמו בלגן אחד גדול, עד שיום אחד האבא שלה (שהיה לה קשה לחשוב עליו בתור אבא, יש לאמר) החליט שהילדות צריכות להפסיק להסתובב לו בבית. אז הוא דאג לרשום אותן לבית ספר, וככה הן הגיעו אל חטיבת הביניים למחוננים "ג'ונסון". הן לא היו חברות והן היו הפכים אחת של השניה, אבל נגזר עליהן ללמוד יחד.
הצבע אתו אתם מעוניינים שאכתוב את הדמות שלכם: הצבע הזה - Violet
כישרון מיוחד: מיון מחוננת בתחום המוזיקה. היא מנגנת על כלים רבים (כשהראשיים מבינהם הם כינור, פסנתר, חליל צד וצ'לו) והאמת היא שלא משנה איזה כלי תתנו לה, היא תדע לנגן עליו נהדר. בנוסף לזה, חשוב לציין שיש לה קול מאד יפה, והכי חשוב - שמיעה מוזיקאלית.
הערות \ הארות \ וירוס קטלני ביותר: -

שם וכינוי: קס, הארלי קווין.
שם הדמות: קנדי קלי פייק (Kennedy Kelly Pike) - השם קנדי לקוח מהפרח "Kennedia" אשר משמעותו "יופי אינטלקטואלי", קלי - שמה האמצעי, נוסף לה ע"י אביה. זוהי הגרסה הנשית של השם האירי "Ceallach" - שמו של אביה; נולדה בשם ג'אסמין מיקה פייק (Jasmine Mika Pike). שמה היפני הוא Mika - מלשון "פרח יפה" - 美花. בדרך כלל היא עונה לשם פייק או לקנדי - קלי הוא שם ששמור לאביה, וגם זה רק לעיתים רחוקות. סתם כי בא לי, אם הייתי צריכה לאחד את כל זה, זה היה יוצא קנדי ג'אסמין קלי מיקה פייק. עד כמה עצוב זה.
גיל הדמות: 13.
מגדר: אג'נדר (תיאורטית, מדברת בנקבה אבל... אם היא הייתה מתעניינת בדבר, זה מה שהיה קורה), אמינית (ככל הנראה), ארומנטית (בוודאות).
מוצא \ ארץ שממנה הגיעה: יפנית-אמריקאית; תושבת וושינגטון הבירה, נולדה בוושינגטון.
מראה: קנדי לא נראת כמו בן אדם שמשקיע במראה שלה - מה שדי נכון, בהתחשב בעובדה שהיא מוצאת בזה בזבוז זמן מוחלט. ובכל זאת, אי אפשר לאמר שקנדי נראת רע. סליחה - תיקון טעות, אי אפשר לאמר שקנדי נראת מלוכלכת או לא לבושה היטב. אולי אלו ההרגלים שאביה הוריש לה, ואולי העובדה שאנשים שמבינים בדברים נראים מסודרים, אבל קנדי תמיד מסודרת. מאוד מסודרת.
העור של קנדי בהיר - די הגיוני, בהתחשב בעובדה שהיא נמצאת בבית רוב הזמן. נקי וחלק, בלי נמשים או משהו דומה - הרי היא לא בדיוק הטיפוס שמבזבז רגע מזמנו מתחת לשמש. וגם כאשר היא כן, היא לבושה בשכבות של בגדים מסודרים להפליא שמסתירים את כל מה שיכול היה להיות לה. בקיצור - כן, קנדי נראת כמו יצור אמיני ביותר. השיער שלה לא מאוד קצר - הוא פשוט תספורת קצרה שאביה והיא עושים אחד לשני כל פעם כשהשיער מתחיל להכנס להם לעיניים - מן תספורת גברית אך אל קצוצה, משהו באמצע, עם שיער שחור ומבריק למדי. בשונה מאביה, כמובן, אין לה "מפרצים" או משהו בסגנון, אלא השיער שלה פשוט נח לו על ראשה עד אשר הוא הופך היות ארוך מדי - והמעגל מתחיל שוב מההתחלה.
מתחת לשיער נמצאות הפנים - מצח גבוה, עיניים כמעט אסיאתיות, מן... ערבוב של עיניים עגולות ומערביות, עם עיניים אסיאתיות, בדיוק מספיק בשביל שאדם ישאל את עצמו אם היא אסיאתית או לא. אם מדברים על צבע העיניים שלה, קנדי בעצמה לא תוכל לענות כלום (לא שתגיעו למצב של לשאול אותה את זה, אבל בעיקרון). הצבע של עיניה אפור - סתם אפור בהיר יחסית, משעמם יחסית, לא משהו מעניין. כי כמו שאנחנו יודעים, המראה של קנדי הוא לא החלק הרלוונטי בה. בכלל.
תווי הפנים שלה נשיים (מפתיע), אבל לא בצורה שגורמת לה מיד להראות כמו בת. כמו שציינתי, המראה שלה אמיני למדי, או אנדרוגיני - כל בן אדם ומחשבותיו שלו. השפתיים שלה לא בולטות, וכמובן מעולם לא תמצא טיפת איפור על פניה. אפיה ממוצע בגודלו, ממוקם בצורה פחות-או-יותר ישרה בפניה, ואוזנייה גם כן ממוצאות למדי - נקיות מכל סוג של עגילים או דברים דומים.
אלו הפנים שלה - מתחתיהן, צוואר ארוך ודק, שלעיתים נראה כאילו הוא עומד להשבר בכל רגע, אלא אם כן היא לובשת חולצות גולף - מה שקורה בלי הפסקה בחורף. החזה שלה לא בדיוק שטוח לחלוטין, אבל הבגדים שלה עוזרים להסתיר אותו ולגרום לה להראות פחות או ילדה רגילה. הידיים שלה ממוצאות למדי - בלי שום שריר, סתם עור ושומן ודברים רגילים של אנשים רגילים, כמו שאר הגוף שלה. לא שהוא בולט לכיוון כלשהו - האגן שלה צר יחסית, החזה שלה שטוח יחסית, היא רזה יחסית... בקיצור - ילדה יחסית.
כשמדברים על בגדים, העניין הופך להיות קצת פחות ברור מאליו, אבל מבחינתה של קנדי... זה הדבר הכי ברור בכל העניין, החלק שאולי יכול לעניין אותה. אמנם היא לא מתעניינת בקניית הבגדים או דברים דומים, אבל נראה שכל תהליך ההתלבשות של קנדי סובב סביב "היום אני אתלבש כמו X" - כשאיקס הוא מדען כלשהו, אביה, או משהו אחר בסגנון. החולצות שלה נודדות בכל הצבעים הדהויים - אפור, שחור, ירוק כהה, כחול כהה - כל מה שלא יבלוט לעין, וכמובן גם בצבעים בהירים יותר. החולצות יהיו פשוטות, ואם לקנדי במצב מאני - בדיחות ציניות על מדעים ומחשבים. החולצות יהיו או חולצות עבות יותר, בעונות החורף, או חולצות מכופרות שגורמות לכל הסיפור שנקרא "הגוף של קנדי" להראות כמו חנון בן 7 שמנסה להתקבל לאוניברסיטה.
מעבר לכך, המכנסיים של קנדי הן ג'ינס תמידי - היא לא עושה ספורט, מעבר להקלדה (אני מניחה), אז הלבוש התמידי הוא ג'ינס או מכנסי בד, מהסוג שפרופסורים לעיתים לובשים. הצבעים של הג'ינס מעולם לא עוברים את קו ה"כחול כהה", מה שמשאיר את קנדי עם מכנסי ג'ינס ארוכים בצבעי כחול ושחור, די רגיל. מעבר לכך, כיוון שקנדי היא בן אדם מאוד מסודר, הגרביים שלה כולן שחורות - ככה שגם אם ניתן יהיה לראות חלק מהן, זה יהיה רגיל למדי. הנעליים שלה גם כן לא נודדות יותר מדי - נעלי עור, מהסוג שפרופסורים לובשים.
כשמגיעים לחורף, הלבוש של קנדי לא משתנה יותר מדי - בסתיו היא תלבש סווטשירטים עם כיתובים מתמטיים ושקשורים למחשבים עליהם, וברגע שיהיה קר מדי - תעבור למעלי גשם ארוכים וכובעי צמר, שהיא לובשת גם כאשר אין גשם או קור יוצא דופן - בעיקר האפור שהיא מחבבת במיוחד. כאשר מדובר על צלקות או על תכשיטים, אין לקנדי כאלו, לא כאלו שרואים, בכל אופן - הדבר כולל גם משקפיים, שלמרבה מזלה אין לה צורך בהם. הצלקת היחידה שניתן לראות על קנדי היא מהפעם היחידה והאחרונה שאביה הכה אותה, אחרי שאמה עזבה - מן קו שבור מוזר על הרגל שלה, אבל היא לא יודעת מאיפה הוא הגיע - ואף אחד לא מתכוון לספר לה.
אופי: קנדי היא בן אדם מאוד... קר. זה לא שהיא לא יודעת לדבר כמו שצריך - היא פשוט בדרך כלל מדברת רק בשביל לכעוס על מישהו, או להיות צינית עד כדי חרדה. באמת שהיא לא בן אדם סימפטי, במלוא מובן המילה. אולי בגלל שהיא חיה עם האבא האנטיפט שלה, או בגלל העובדה שהיא פשוט דפוקה מלידה - זה שהיא חיה בלי אמא, אולי, אבל... טוב, קנדי היא פשוט בן אדם די נורא מהבחינה הזאת. הדבר הראשון שתשימו לב אם היא תדבר איתכם, היא העובדה שהיא פשוט מדברת בצורה מאוד לא מנומסת. לא מבחינה של נימוסים ממש - גם זה לא קורה (לדוגמא, נדמה שהמילה תודה לא נמצאת בלקסיקון שלה), אלא פשוט הצורה שבה היא מדברת - היא תמיד מסתכלת על כולם מלמעלה, היא תמיד יודעת שהיא טובה יותר מהם. היא מדברת יותר טוב עם ספרים ומספרים, ובעיקר מחשבים, מאשר אם בני אדם.
אנשים גורמים לה, במקרה הטוב, לחררה לכאב ראש. זה כולל פחות או יותר את כולם - אפילו אנשים שחושבים שהם מבינים במחשבים. הרי ברור שהיא יודעת יותר טוב מהם - ככה שלדבר איתם זה רק בזבוז זמן, שוב - במקרה הטוב.
כשהיא חייבת, בכל זאת, לדבר עם אנשים... היא לא עושה את זה בשמחה, כמו שציינו. התוצאה היא בדרך כלל שכולם די שונאים אותה, אלא אם כן הם מוכנים לא לדבר ורק להסתכל על מה היא עושה, ללמוד ממנה ולשבח אותה, או משהו כזה - זאת אומרת, אבא שלה. למרות שגם הוא לא הטיפוס שמדבר יותר מדי, עדיין אפשר לראות עליו שהוא מאוד אוהב את קנדי. העובדה שהוא קרא לה - בערך - על כמו גם כן היא לא משהו מסתורי במיוחד.
בכל אופן, פרט לעובדה שהיא אנטיפטית רצינית (כמו אבא), היא נורא אוהבת מחשבים. נכון שהיא פשוט נראת כמו הסטריאוטיפ הרגיל על גאוני מחשבים, רק לקוח לקצה? טוב, אם היא הייתה מהאנשים שצוחקים, היא הייתה צוחקת על זה. נראה שהדבר היחיד שמצחיק אותה בעולם הם אנשים טיפשים שלא יודעים לפצח קודים ולכתוב בבינארי - ויותר טוב, שחושבים שהם יודעים.
בקיצור, היא נורא חכמה. לא סתם - מחוננת, מדהים. אבל לא כמו כולם, יותר טוב. היא מבינה מחשבים כמו שאנשים מסוימים מבינים בני אדם או מוזיקה. היא יכולה להבין מה לא נכון, היא יכולה לקרוא את המספרים וזה יהיה ברור לחלוטין מול העיניים שלה - היא שולטות בשפות התכנות הרבה יותר מכל שפה אחרת בחיים שלה (מה שנראה על הציונים המזעזעים למדי שלה בספרות אנגלית), והיא אוהבת את זה. היא מאוד נהנת מהעובדה הזאת, מזה שהיא יכולה לעשות הכל דרך המחשב שלה - היא יכולה להעסיק את עצמה, היא יכולה לפלוש לחיים של אנשים אחרים, היא יכולה להשיג עוד ידע, או פשוט לשחק ולטמון פחים לכל בן אדם שלא מסתכל כמו שצריך (הרוב, בקיצור).
חשוב לציין שהאהבה שלה לידע היא דבר די מסובך. היא לא יכולה לקבל את זה מאנשים שהיא רואה בחיים שלה, כי הם נחותים ממנה. אבל להסתכל במחשב שלה, ולמצוא עוד איזה פרופסור עם תובנה מדהימה על משהו? זה לא בעייתי, בשום צורה. היא נהנת מזה, אפילו. מה שאומר די הרבה, בהתחשב בעובדה שהיא לא הטיפוס הנהנתן, כידוע.
בתור נערה בת שלוש-עשרה, אי אפשר ממש לאמר שהיא כמו נערה רגילה. כן, אין לה חברים בכלל. והיא כל הזמן במחשב (לא שזה מפתיע), אבל זה נהיה מוזר עוד יותר כשמגלים את העובדה שהראש שלה הוא דבר די אפל. אי אפשר לאמר שקנדי דכאונית, אבל כן אפשר לאמר שהיא נוטה לחוות אפיזודות של דיכאון ומאניה כחלק משגרת היום שלה. יכולים להיות ימים שבהם היא תסתובב ותגנוב דברים מאבא שלה, תשב עם בקבוק של אלכוהול ליד השולחן ותנסה לפרוץ את בסיס הנתונים של האףביאיי, ויש ימים שכל מה שהיא יכולה לעשות זה להסריט את עצמה חותכת את הורידים שלה וצורחת. אז כן, החיים של קנדי לא הכי יציבים - משום בחינה, והעובדה שהיא מסרבת לדבר עם אנשים לא בדיוק עזרה לה לפגוש פסיכולוג. הרי זה לא שבבית הספר אף אחד לא שם לב - די קשה לפספס מפרקים אדומים מדם ואת המאניה שלה (שדרך אגב, אם כבר מדברים, היא מדברת יותר כשהיא נמצאת בה. רק שזה לא משפר את הנימוס), אבל כשגררו אותה בכוח למשרד של פסיכולוג על מנת שתדבר איתו - היא פשוט ישבה שם וגנבה מהשולחן את הטלפון הנייד שלו בשלב מסוים. כמה דקות לאחר מכן, בזמן שהוא ניסה להשיג אותו בנימוס בחזרה ממנו, תמונות פרטיות שלו היו ברשת. בקיצור - כן, קנדי היא לחלוטין הילדה הבריונית, הגאונה והפסיכופטית של בית הספר. בלי שום ספק.
השם שלה הולך לפניה בקטע הזה - אף אחד לא מתעסק איתה. המורים משאירים אותה בשקט, כי הם יודעים שזה עוד יגמר רע מבחינתם, ואפילו ההנהלה לא זורקת אותה מבית הספר - אחרי הכל, לאבא של כסף, והילדה יכולה להרוס את החיים שלה. זה די מצחיק, אבל קנדי כן מוצאת את עצמה רוצה ללכת לבית הספר. לא בשביל ללמוד משהו, אלא פשוט כדי להעביר את הזמן שלה. זה לא שהיא לומדת יותר מדי, אבל לפעמים כן יש משהו נחמד לעשות - כמו להתעלל בעוד מישהו, או לטרוח להקשיב באיזה שיעור וללמוד משהו שלא יעזור לה בחיים (כמו לדוגמא על בירות העולם - קנדי אמנם לא יכולה לצטט את כולן, אבל היא די טובה בעניין הזה).
חשוב לציין שהציפיות של אבא שלה ממנה גבוהות. היא לא חכמה סתם, אחרי הכל - היא דומה לו. ככה שאם הוא מתכנת ויש לו כל כך הרבה כסף שאין לו איפה להחביא אותו, גם לה צריך להיות. אז כן - היא חייבת ללכת לבית הספר בשביל לסיים את המבחנים שלה ולזרוק את עצמה לעוד בית ספר (אוניברסיטה) שלא יעניינו אותה בשום צורה, בשביל שאחרי זה היא תוכל להשתלט על עוד איזו חברת מחשבים. אמנם קנדי יודעת שהיא לא צריכה את כל זה - כמה קל זה להתחזות לבן אדם אחר, אחרי הכל... היא עושה זאת כל כך הרבה פעמים, מסתכלת על אנשים צריכים לחיות עם התמרונים והאישיויות המזויפות שהיא עוטה עלייה, על מנת שיהיה לה על מי לצחוק.
כן. היא אוהבת לראות אנשים סובלים, וגם בעלי חיות, אם מציינים. זה מצחיק, בהתחשב בעובדה שהיא לא אוכלת בשר מאז גיל מאוד צעיר. היא הייתה מהילדים שאהבו לצלות נמלים באור, ולזרוק על חתולים דברים. היא הייתה, במלוא מובן המילה, מאז ומתמיד בן אדם פסיכופטי, או לפחות עם נטיות כאלה - כלפי עצמה, וכלפי אנשים אחרים.
דבר אחד שקנדי שונאת מרוב שאר הדברים, היא חדירה למרחב הפרטי שלה ואת השטן, הידוע בשמו פייק מיון, או איזה שם מפגר אחר שהאמא הדפוקה שלה נתנה לה. היא שונאת מגע, היא שונאת כשאנשים מתקרבים אליה, היא שונאת להרגיש את הנשימות של מישהו בצוואר שלה. היא שונאת את הדברים הללו בכל מה שהיא יכולה. היא תתחמק מזה כמה שהיא רק יכולה - תתקע למישהו ציפורניים בפנים כל כך חזק, שהן ישארו מצולקות לנצח, תצרח ותזרוק דברים - רק בשביל שאף אחד לא יתקרב אליה.
הדבר האחרון שהיא מאוד שונאת, כפי שציינתי, הוא את אחותה התאומה. מהרגע שהיא הגיעה לחיים שלה, עם האמא המזורגגת שלה, החיים שלה הפכו להיות יותר חרא ממה שהם בדרך כלל (ציינו שהיא בי-פולארית?). היא שונאת את ה... קיום של הדבר הזה, שכל כך שונה ממנה. היא שונאת לחיות באותו בית עם הדבר המחייך והשמח, שלא יכול להסתכל על מחשב ולהבין כלום - באמת שכלום. היא לא מסתכלת עם אחותה, בשום צורה. היא שונאת אותה - ומבחינתה הטעות הכי גדולה שקרתה בעולם, פרט ללא להרוג את אחותה בפעם הראשונה שהיא הגיעה הביתה, היא שהאמא המטומטמת שלה הביאה אותה כשהיא הייתה על סף מוות.
רקע: קנדי לא זוכרת את הילדות שלה יותר מדי. זאת אומרת, היא לא זוכרת אותה בכלל. הבעיה היחידה שהיא שעכשיו היא יודעת על הילדות שלה. אם הייתם שואלים אותה לפני שנתיים, היא הייתה אומרת שאמא שלה ברחה, ושהיא פשוט תמיד חיה עם אבא שלה (לא שהיא הייתה אומרת, אבל בתיאוריה). מבחינתה - לא הייתה לה אמא, ולא הייתה לה משפחה. זה הכל היה די ברור מבחינתה. רק שהכל השתנה, ועכשיו היא יודעת הרבה יותר על העבר שלה. בואו נתחיל מהעובדה שהיא לא ילדה יחידה - בכלל לא, למען האמת. היא אחת מתוך צמד תאומות, הגדולה. היא גילתה על זה מ"אמה" הגוגססת, או משהו כזה. היא לא בדיוק התייחסה לאישה כאמא שלה, גם כשהיא מתה. בכל אופן, מה שקרה הלך בערך ככה, ממה שקנדי יודעת - היא נולדה, ואמא שלה החליטה לקחת את הבת הקטנה ולברוח ליפן. למה? לא ברור, לפחות לא לקנדי. האמת היא שאביה המתעלל היה מכה את אמה ופוגע בה, וכאשר הגיעו לבית המשפט החליט השופט שהם לא יחיו יחד, אך הבנות יעברו ממשפחה למשפחה בכל שבועים - כיוון שלאמה לא היה מספיק כסף כדי לגדל שתי בנות. בקיצור, זה מה שהיה אמור לקרות. אבל קנדי לא יודעת את זה - מבחינתה, אמה החליטה לקחת את אחותה הקטנה וה"טובה יותר" (קנדי צוחקת בכל פעם כשהיא חושבת על זה) ולברוח אותה. מה שקרה באמת הוא שהמצב של אמה של מיון התדרדר, ולא הייתה לה ברירה אלא לברוח ליפן עם הילדה - רק עם האחת שהייתה אצלה, לצערה הרב.
זה היה המצב, החל מאז שהייתה קנדי ילדה בת שנתיים פחות או יותר, ככה שמבחינתה מעולם לא הייתה לה אחות. את השנים הראשונות של החיים שלה היא בילתה עם אביה בבית - הוא היה מתכנת, ממש כמו שקנדי תגדל להיות. הוא היה עובד מהבית, עושה מה שהיה מתחשק לו - וחי מהכסף שקיבלה בירושה מהוריו, ועם העבודות המזדמנות שלו. האיש היה מכה - לא את קנדי, כי קנדי הייתה... הייתה שונה. אשתו ברחה, כמובן, אז לא היה לו מה לעשות אלא לעבור לדברים אחרים - בשנים הראשונות הוא היה יוצא מהבית בכל ערב, שוכב עם מישהי ואז מכה אותה - בלי כמובן לאמר לה כלום, ושום דבר שהיה יכול לגרום לו להתפס. רק... דברים קטנים. אבל זה לא בדיוק עזר לו, וגם לא לקנדי. כבר מהתקופה ההיא מה שקנדי ראתה מהעולם הוא בן אדם שמעולם לא הראה אהבה. זה לא היה משהו שהיה סביבה - לא בגן הילדים (כי היא לא הייתה בו), ולא בבית. ככה שמבחינתה, הדבר המוזר הזה הוא לא טבעי. מה שכן טבעי הוא להיות בן אדם שלא מתייחס לאנשים, שלא אוהב אנשים ובטח שלא מתגעגע.
את השנים הללו של החיים שלה היא העבירה עם אביה בבית, כמו שציינו - ככה שמאז שהיא הייתה ילדה קטנה, היא למדה דברים בעצמה. אביה מעולם לא היה יכול להשקיע את הזמן שלו בללמד את קנדי משהו - הוא אהב את העבודה שלו, ובשלב הזה של חייו הוא כלל לא ידע מה לעשות עם ילדה קטנה שמסתובבת לו בין הרגליים. הסיבה היחידה שהוא השאיר אותה, ככה קנדי חושבת ברגעים פחות חביבים, לפחות - היא שהיא דומה לו. מאוד דומה לו, במראה שלה וגם בהתנהגות, כבר מאז. את רוב השנים הללו, עד בית הספר, היא בילתה בישיבה על הכיסא לידו. היא מעולם לא ציירה או צבעה, נדמה היה שכל מה שהיא יכולה לעשות עם צבעים זה לשפוך אותם ולהתעצבן כי הם לא מוצאים חן בעיניה, במקום, היא הייתה מחכה את הדברים שאביה עשה. בגיל קצת-פחות-מארבע היא עסקה ביצירת האומנות הראשונה והאחרונה שלה, אם אפשר להגדיר זאת כך - את המחשב מקופסת הנעליים שאביה קנה (בחוסר רצון) בשביל שתוכל ללכת איתו לרופא ולקבל את החיסונים שלה. היא חתכה קצת, הדביקה וגזרה, ציירה את האותיות על המקלדת ולימדה את עצמה לקרוא ולכתוב (זאת אומרת, להקליד) בעזרת המשחב המאולתר שלה.
אי אפשר לאמר שאביה לא התרשם, זאת אומרת, היא הייתה קצת יותר מילדה קטנה שנראת כמוהו, אולי יש בה משהו ממנו. מהשלב הזה, פחות או יותר, זאת אומרת - בגיל ארבע ומשהו - הוא התחיל ללמד אותה באמת. אחרי שהיא השתלטה על הקריאה, היא עברה ללמוד בעצמה, עם עוד מחשב מאולתר (הפעם אמיתי) שאביה השיג לה, בזמן שעבד בעוד אחד מהפרויקטים שלו. מפה לשם, מה שקרה הוא שקנדי מצאה את עצמה לומדת לבד כל מה שיכלה על מחשבים, בתור ילדה כל-כך צעירה. החיים הללו, במסגרת שהייתה בנויה מ24 שעות של שקט, 7 ימים בשבוע, הובילה לכך שכאשר קנדי מצאה את עצמה הולכת לבית הספר (הפרטי כמובן, אביה לא היה מרשה לה לה להתערבב עם שאר העולם) היא מצאה את עצמה לא ממש מסוגלת לדבר בקול רם, אלא לכתוב ולהקליד.
סליחה, קצת קפיצה. תהליך בחירת בית הספר של קנדי לא היה חלק כפי שאביה היה רוצה, אחרי הכל גם הוא לא דברן גדול במיוחד, ככה שהצורך להסתובב ממקום למקום ולנסות ולמצוא מקום שיתאים לילדה הפסיכופטיתמיוחדת שלו לא היה בין הדברים האהובים עליו. את רוב העבודה הוא אמנם עשה מהמחשב - ביחד עם קנדי כמובן, אבל עדיין היה צורך להביא את הילדה המיוחדת לראות את המנהלים, ככה שבסופו של דבר קנדי מצאה את עצמה נגררת לבית ספר היחיד שהסכים לקבל את הילדה שלא בדיוק ידעה לדבר, ובכל זאת הייתה חכמה כל-כך. המחשבה הראשונה הייתה שהיא אוטיסטית - היא לא נגעה באנשים, היא לא דיברה, היא לא הסתכלה על אנשים, אבל ככל שהזמן עבר והיא למדה לתקשר, התגלה שהעניין הוא פשוט... חינוך לקוי? אלה המילים שהמורה של קנדי אמר לאביה בפעם הראשונה שהוא היה צריך לבשר לו על התקדמות הבת שלו. לזכות בית הספר הזה נזקפת העובדה שקנדי יודעת לדבר - מה שבפני עצמו היה נראה לאביה כנס, בשלב מאוחר יותר בחייה. בבית הספר קנדי למדה עם ילדים בגילה, אבל לא היה לה מה לעשות בשיעורים, ככה שבזמן שכולם ישבו על השולחנות הקטנים שלהם ולמדו לצייר ולצבוע, לכתוב את האותיות, קנדי הייתה יושבת בקצה הכיתה עם המחשב הנייד שלה (ילדה אחראית, ציינו? היא לא בדיוק... הייתה יכולה להתפרע או לאבד משהו) ועושה את מה שמתחשק לה, שבתקופה ההיא כלל ללמוד כמה שיותר על מחשבים, על שפות ומה לא. את כישורי השיחה שלה היא למדה מאביה בטלפון - כשהוא היה מתקשר לוודא שהכל איתה בסדר, וזוהי הייתה הפעם היחידה בערך שהיא הייתה מדברת בפני התלמידים האחרים בכיתה שלה. הם פשוט, בצורה הכי פשוטה, לא עניינו אותה. אף פעם.
אבל היא למדה לדבר, וכאשר היא סיימה את השנה השניה בבית הספר, ידעה להשתמש באינספור שפות (תכנות, כמובן) וידעה מתמטיקה מתקדמת למדי, היא עברה בית ספר. הפעם פשוט כי המסגרת ל"תלמידים אוטיסטים ומתקשים" לא בדיוק התאימה לילדה.
בבית הספר החדש שלה, שהיה בית ספר פרטי אך לא מיוחד כלל, היא פגשה את האנשים שלימדו אותה לתקשר עם אנשים באמת - בצורה מאוד לקויה ונוראית, אבל לימדו אותה לתקשר. שם היא גם למדה להתעלל בנמלים הקטנות שלה, ובאותה השנה היא גם הפסיקה לאכול בשר באופן רשמי - לא שלפני כך היא אכלה בשר, אבל בבית הספר החדש היו ניתנות מנות בשר בבית הספר וקנדי החליטה שהיא מוותרת על התענוג. גם הפעם היא לא הייתה צריכה ללמוד באמת, היא הייתה מגניבה את הטלפון הנייד שלה איתה, משחקת בו מתחת לשולחן, פורצת לטלפונים של מורים ועושה מה שמתחשק לה - אבל לא לומדת, וזה לא בדיוק... שינה שום דבר. הציונים שלה היו על שני קצוות - או שהיו מעולים (מתמטיקה, דקדוק, לדוגמא) או שהיו מתחת לכל ביקורת (ספרות, לימודי חברה), אבל זה לא... שינה לאף אחד. אחרי הכל, כולם ידעו שהיא הילדה הכי מבריקה בבית הספר שלה.
בבית הספר היא נחשפה בפעם הראשונה לשפה הגסה יותר, לחוצפה - שהיא לא הכירה מהבית ולא מבית הספר. היא הייתה חייבת ללכת, לשבת שם ולשמוע את האנשים - והשפה שלה התפתחה ועברה לכלול יותר דרכים לדבר, יותר דרכים... להפגין לאנשים שהיא טובה יותר מהם. אמנם הרעיון הגיע מאותם ילדים חסרי מוח שסבבו אותה, אבל היא שכללה את יכולתה להתנסח בצורה עצמאית, שוב דרך המחשב. באותו השלב בערך היא מצאה את עצמה בפעם הראשונה בדארק ווב - רואה דברים שאף ילדה בגילה לא צריכה לראות. את סגנון הלבוש השחור מדי שלה היא אימצה גם אז, כאשר היא נחשפה לכל אותם חלקים בעולם שלא היו כמו שהיא הייתה רגילה. היא לא הייתה שמחה - פשוט כי היא לא בן אדם שידע מה היא שמחה, אבל היא חיה את החיים שלה. היא שנאה את הילדים, היא... הרגישה רגשות, אפשר לאמר. הקשר שלה ושל אבא שלה התהדק ככל שהיא למדה יותר, ככל שהיא התפתחה והפכה דומה לו - יותר ויותר, מאבדת את תווי הפנים הילדותיים שהזכירו את אמה, ומאמצת את הפנים של אביה, רציניות או ציניות.
היא הייתה בת עשר בערך כאשר איבחנו את המאניה-דפרסיה שלה. המורה שלה היא מי ששמה לב לכך, לא אביה, כמובן. בבית לא בדיוק התייחסו אליה בתור בן אדם, אלא יותר בתור מכונה שאפשר ללמד מה לעשות - לפרוץ מחשבים, לכתוב וירוסים ותוכנות, לדעת מה לעשות עם כל מחשב, לבנות אותם, להרכיב אותם ולפרק אותם, מה בדיוק להרכיב ולהוריד בשביל לרגל אחרי מישהו... היא למדה את כל מה שאפשר היה ללמוד, אבל מחוץ לבית היא הפכה להיות אפילו יותר מפחידה ממה שהיא הייתה.
היא הפסיקה לישון בלילות - היא לא הייתה אוכלת או ישנה, פשוט כי לא התחשק לה. היא לא הייתה מדברת - בכלל, אפילו כשאנשים היא נוגעים בה והיא הייתה קופצת בצרחות (או לפחות, זה מה שהיא הייתה עושה עד עכשיו - קופצת, מגדפת את הבן אדם ומוודאת שהוא יסבול), היא פשוט שתקה. שתקה, הסתכלה עליהם והלכה. הם הצליחו לגרור את הילדה בת העשר לפסיכולוג, שניסה לאבחן אותה - אבל היא לא בדיוק רצתה, והייתה משועממת, אז התמונות היו באינטרנט לפני שהוא סיים את החלק הראשון באבחון, אבל אחרי עוד כמה שיחות טלפון זועמות מהמורה, שאיימו להעיף את קנדי מבית הספר (לא שזה שינה יותר מדי, אחרי הכל, היא הייתה יכולה להתקבל לכל בית ספר בערך, אבל אביה היה... מיואש מחיפוש בתי ספר, אפשר לאמר) ובסופו של דבר היא המשיכה ללכת אל האידיוט הפסיכולוג, שאבחן איתה עם מאניה-דיפרסיה ונתן לה כדורים.
היא לא לקחה אותם, אלא מה. אביה לא בדיוק התעסק בזה, מבחינתו הפסיכיאטר היה משהו שהיו חייבים לעשות, והכדורים... טוב, היא הייתה אחראית עליהם, אפשר לאמר? והיא לא לקחה אותם. ככה שהיא מצאה את עצמה עוברת בין מצבים של מאניה (בהם היא הייתה מדברת, אמנם בגסות, אל העולם, לומדת הרבה ועושה מה שמתחשק לה) לדיפרסיה שלה - מצבים שדי מהר התגלגלו לפגיעה עצמית אינסופית וימים רצופים בהם לא עצמה עין, רק ישבה במיטה שלה ובהתה בעולם, משרטטת על עצמה עוד קו ועוד קו, עד שהיא היתה מאבדת את ההכרה - או ממחסור בדם, או מעייפות, ואז היא הייתה מתעוררת והופכת להיות הגרסה המאנית שלה, שוב.
זה היה המצב - וזה לא שינה לה, בכלל לא. היא המשיכה להתעסק בדברים שלה, ללמוד דברים כשהיא הייתה רוצה, והקשר שלה עם אביה הפך להיות משהו מאוד פרימיטיבי - היא הייתה באה אליו כשהיא הייתה צריכה משהו, הוא היה בא אליה בשביל להסתכל עליה ולוודא שהילדה שלו עדיין חיה. אבל הוא היה הבן אדם היחיד בעולם שהיה קרוב אליה, ככה שהקשר שלה איתו... אפשר היה לאמר שיש בו משהו מוזר, אבל היא הייתה יכולה פשוט להרגע, להשתפר - לא להיות במצבים הקיצוניים הללו, רק בזה שהיא הייתה מתקרבת אליו. לפעמים זה היה עוזר, לפעמים לא.
הכל נהרס (אם לא היה הרוס עד עכשיו) כשמיון פייק הגיעה לבית שלה. היא, האמא היפנית המוזרה, האישה שקרסה לרצפה כאשר היא עמדה בדלת הבית. אביה היה חיוור ומוטרד, וקנדי מצאה את עצמה יושבת בחדר שלה וחותכת את הידיים שלה. סתם כי... זה הרגיש לה כמו מה שצריך לעשות. זה מה שהיא רצתה לעשות באותו הרגע. היא לא יצאה מהחדר שלה כמה ימים, בפעם הבאה שהיא הוציאה את הראש שלה מהחדר, היא ראתה את הידלה מתמקמת בבית שלה.
הבית שלה, לא של הילדה החייכנית והשמחה. הבית שלה ושל אביה. מיותר לציין שהיא ויתרה לחלוטין על ללכת לבית הספר בשלב הזה של חייה - אחרי הכל, היא סתם בזבזה שם את זמנה. היא הייתה יושבת בבית שלה, מנסה לגרום לרעש של הילדה המעצבנת שהתמקמה בבית שלה להפסיק להציק לה. קנדי מצאה את עצמה פולשת אפילו לתחומים פסודו-מדעיים, שעשו לה צמרמורת, כמו מדיטציה ויוגה. העיקר שהיא תוכל להפסיק לשמוע את הקולות המזעזעים שאחותה השמיעה, עם כלי הנגינה הנוראיים שהיו בבית. קנדי שנאה את זה. היא שנאה את זה שהבית שלה הפך להיות גן חיות עם ילדה יפנית מעצבנת, שלא קשורה אליה בשום צורה.
בהתחלה היא ניסתה לדבר איתה, למורת רוחה של קנדי. היא ניסתה ממש ליצור קשר איתה, באה ומדברת איתה על זה שהיא אחותה - אבל קנדי הייתה (במקרה הטוב) עונה בכעס או (במקרה הרע) שותקת ומתיישבת על המיטה שלה, עם המחשב או עם סכין גילוח. משהו שיגרום לילדה לצאת מהחדר שלה.
הצבע אתו אתם מעוניינים שאכתוב את הדמות שלכם: הצבע הוא Steelblue.
כישרון מיוחד: מחשבים. יכולה לפרק, להרכיב, לפרוץ, לתכנת, בעיקרון... כל מה שאתם רוצים לעשות שקשור במחשב.
הערות \ הארות \ וירוס קטלני ביותר: -

טפסים מהממים! רשומות ^^

שם וכינוי: יובל + Len
שם הדמות: מלאני פארקר
גיל הדמות: 14
מגדר: גוף נקבי, אבל ברצינות שהיא לא ממש שמה לב לזה ולא אכפת לה.
מוצא \ ארץ שממנה הגיעה: כל דבר הולך, העיקר שהדמות תגיע בסוף ללמוד בביה"ס. היא יכולה לגור קרוב לוושינגטון, לגור בוושינגטון, להגיע ממקום רחוק רק כדי ללמוד בביה"ס, להגר לארה"ב וכדומה. בית הספר מספק מעונות, כמובן.
מראה: מלאני לא נראית כמו אחת שמבינה אנשים, היא נראית כמו אותם אנשים שנדחקים לשולי החברה, ולא מסוגלים ליצור שום אינטראקציה עם אף אחד. ההופעה שלה מרתיעה ממבט ראשון, אם כי קצת מגוחך להגיד את זה על מישהי זערורית כל כך. קטנטנות כל כך. מלאני פצפונת; זעירה. היא נמוכה ממש, אבל ממש; מטר וחצי בקושי. למעשה, מטר ארבעים ושבע. גובה בהחלט לא ממוצע, גם לנערה בת ארבע-עשרה. גמדה, כינוי נפוץ שדובק בה, אבל למלאני לא אכפת בכלל. כן, היא נמוכה, אז מה? מה גובה משנה? גובה לא משנה, וגם לא משקל. למלאני גם לא אכפת מכך היותה דקיקה וצנומה כל כך. היא דקיקנות ממש, בכל גופה. מבנה עצמות וגוף דקיק וזערורי משהו. גוף צנום וגרום. כתפיים צרות, זרועות ורגליים דקיקיות, מותניים צרים, אבל לא מהיותה מקומרת, אלא מהיותה פשוט דקיקה וצנומה. למעשה, האגן שלה לא רחב בהרבה מהמותניים, בכלל לא. השדיים שלה זערוריים, עד חוסר קיימים. היא בהחלט נחשבת לשטוחה למדי, גם לנערה בת ארבע עשרה, שבאופן הגיוני עדיין לא ממש הפתחה לגוף אישה. אבל אפילו לעומת זה החזה שלה עדיין לא התפתח במיוחד, ונראה שהוא גם לא עומד להתפתח בעתיד. בשונה מנערות אחרות, למלאני לא אכפת. מה זה משנה גוף? למי אכפת אם תלוי לך בין הרגליים משהו, או גושי שומן דבוקים לך בין הצוואר לבטן? זה פשוט לא משנה, לחלוטין לא משנה. גוף ומגדר זוכים לאותה אכפתיות שמלאני מפגינה כלפיי בני האדם בסביבתה - במילים אחרות, שום יחס כלשהו. למלאני פשוט לא אכפת.
הכל במלאני דקיק ומחודד - אצבעות הידיים שלה, שהציפורניים שלהן בדרך כלל צבועות בצבעים כהים וקודרים, או לחילופין בצבעי ניאון זוהרים; כתפיים צרות וחדות; הברכיים והמרפקים. הכל דק ומחודד עד כאב. הצוואר שלה גם הוא דקיק, ומעט מוארך. מה שיכול להוות מראה לא ממש שגרתי עם הראש שלה, שגדול יחסית לשאר גופה הזערורי, היא יכולה קצת להראות כמו מקל עם ראש בקצהו. כל הגוף הדקיק והזערורי יחד עם הראש, שבהחלט גדול יחסית לשאר גופה. הפנים של מלאני מזיכרות קצת צורת לב, הסנטר מחודד, קצת עקשני, עצמות הלחיים יחסית גבוהות, אם כי מבנה הלסת עצמו פחות מחוטב. כמו איברי הגוף שלה, גם הפריטים בפניה זערוריים ומחודדים; האף שלה זערורי ומחודד למדי. השפתיים שלה דקות, ולמען האמת יחסית משורטטות, אם כי לא תמיד ניתן להבחין בכך מרוב הדקות שלהן, והגוון הכל כך חיוור שלהן - ורוד אדמדם בהיר מאוד, חיוור מאוד. מלאני חיוורת מאוד למעשה, גוון עור של שמנת, כפי שאנשים מגדירים, אם כי אצלה הוא יותר לכיוון הכמעט-שקוף. העור שלה די חלק, כל בחורה או בחור אחרים היו מאושרים מן הסתם לזכות בעור כזה, נקי כמעט תמיד מפצוענים, אבל למלאני עצמה, כפי שניחשתם, פשוט לא משנה. למי אכפת מפצעונים, למי אכפת ממראה חיצוני. למי אכפת ממשהו קיים בכלל?
גם השיניים שלה לבנות, וישרות למדי, די קטנות. היא לא נוהגת לחשוף אותן באופן מיוחד. רוב הזמן היא רומרת על שפתיים חתומות ולא פותחת את הפה. עומדת לה כך בפה סגור ועיניים אטומות ואדישות. העיניים שלה - שהינן שקדיות וגדולות יחסית לפניה בוהות בך בשיא האדישות, כאילו אתה סתם בועת אוויר שלא ניתן להבחין בה. הצבע שלהן, שהוא חום שוקולדי כהה אולי נחשב משעמם, או משועמם. זה יסביר למה היא מביטה בהכל בכזו אדישות, אולי. הריסים שמסוככים על העינים האדישות הללו כהים כמו שיערה וארוכים למדי, די סמיכים. העיניים שלה יכלו להיות יפות למדי, אלמלא היו אדישות כל כך.
שיערה של מלאני סמיך וארוך, מעין רעמה - למרות שהוא בהחלא לא מתולתל. מעין הכלאה בין גלים לשיער ישר כסרגל. הוא ארוך מאוד, מגיע עד תחתית גבה, רוב הזמן הוא סתם שמוט על פניה וכתפיה, בלי שהיא תטרח להתייחס אליו או להעביר בו מסרק כלשהו. בין כה וכה הוא תמיד פרוע, מסרק לא ממש ישפר אותו. וגם אם כן - לא אכפת לה. אז היא פשוט נותנת לו להיות חופשי ולהתפזר איך שבא לו.
מלאני נוטה לטבוע בקפוצ'ונים גדולים וכהים, פשוט כי אין לה כוח למשהו אחר. מה זה משנה איך היא נראית, ואם הצבע הזה מחמיא יותר או מוסיף צבע? בגדים נועדו פשוט כדי לכסות את מה שצריך וזהו. ככה שהיא לרוב טובעת לה בקפוצ'ון ענקי וקודר, עם מגפיים כבדות עמוסות שרוכים. לא ממש אכפת לא מקודי לבוש שונים, והיא פשוט מסתובבת איך שמתחשק לה.
אופי: מלאני בהחלט לא עושה רושם של קוראת אנשים, הרוב יהיו בטוחים שהיא מלאה בבעיות חברתיות וחוסר הבנה ורגשות אנושיים. כשהייתה צעירה למעשה, חשדו הוריה שהיא אוטיסטית, אבל לא כך הדבר. מלאני יודעת טוב מאוד איך הולם מתנהל ומה אנשים מרגישים - היא יודעת את זה למעשה יותר טוב מהאדם עצמו, אבל פשוט לא אכפת לה. העולם משעמם מאוד, לדעתה של מלאני, אבל אולי בעצם, זה בגלל שהיא יודעת הכל על כל מי שסביבה. היא לא צריכה לשאול שאלות או לבר, מספיקה לה הצצה קצרה לדעת הכל - אם האם מולה מתוח, רגוע, אם הוא בכה מקודם, אם הוא מלא שמחה ואם הוא משקר. היא יודעת הכל, היא יכולה לנחש את דפוסהאופי אפילו, אחרי צפיה של כמה דקות. היא פשוט יודעת הכל, גם אם היא בהחלט לא נראית כזו. מלאני נראית לכולם טיפוס די בודד, יושבת לה בפינת הכיתה ובוהה בעיניים החומות שלה, במבט שכולו קור ואדישות. אף אחד לא יאמין שהיא קוראת אנשים, אף אחד לא יאמין שהיא מבינה אנשים. היא כל כך מתבודדת, היא בוודאי בעלת ליקוי כלשהו בהבנה אנושית, ברגשות זה מה שמהבוגרים לוחשים. ומלאני לא יכולה שלא לגלג עיניים בבוז. היא מבינה את העולם והאנשים הרבה יותר טוב מכל אחד אחר, ובדיוק בגלל זה היא לא טורחת. היא גם ככה יודעת הכל על בני האדם, וזה רק מוכיח עד כמה בני האדם משעממים ומגוחכים. כן, מלאני משועממת מהעולם הזה. שכולו צפוי לחלוטין וידוע מראש.
רקע: מינימום 25 שורות. כל האירועים החשובים שקרו במהלך חייה של הדמות. לציין מתי גילו על מנת המשכל הגבוהה שלה, מתי הגיעה לבית הספר. בנו את סיפור החיים שלי הדמות שלכם.
הצבע אתו אתם מעוניינים שאכתוב את הדמות שלכם: צבע מגניב כזה, תפתיעי אותי. אדק אבל לא ורוד!!!!שום גוון של ורוד.
כישרון מיוחד: קריאת אשים
הערות \ הארות \ וירוס קטלני ביותר: זה שמע ממש מדהים! אי מקווה שיהיה לי זמן לכתוב טופס בכלל. אמן תשמרי לי
נשבעת הפעם אני כותבת טופס;-;
אני אמשיך ביום חמישי!!!! נשבעת ממשיכה ביום חמישי!!!!!!! תשמרי לי אמן

שמורה עד ה-25.12 ^^ זכרי, עלייך להתקדם עד אז כדי שלא תירד השמירה

הקפצה.