לרוץ בנעלי זכוכית - גמור||Farseer, סיפור בהמשכים - מתבסס על האגדה סינדרלה

לרוץ
בנעלי זכוכית

שם הסיפור: לרוץ בנעלי זכוכית
שם הכותבת: דפנה Farseer
ז'אנר: רומנטיקה וטיפה פנטזיה אבל בעיקר רומנטיקה (זה נורא כמה, אתם תמותו מקיטש, תמשיכו בזהירות), הו והומור, לגמרי והרבה
דירוג: PG-13?אני מניחה. כאילו יותר זה לא אבל אני לא בטוחה שהגעתי לשם גם...
סטטוס: גמור, עשרה פרקים + אפילוג
תקציר: סיפורי אגדה הם עלילות קסומות מלאות באבירים, נסיכות ופיות.
אחת מאותן אגדות היא סינדרלה, הסיפור המוכר על האחות המנוצלת שלילה אחד מתחפשת לבת אצולה בכדי ללכת לנשף, שם הנסיך מכושף ממראה ומציע לה לרקוד עימו. מהריקוד הזה מתפתחת אהבה ועד חצות הוא כבר מעוניין לבקש את ידה. אבל היא, מודעת לגבולות הכישוף, בורחת. משאירה אחריה נעל זכוכית יחידה בעזרתה הוא מוצא אותה.
אלו הם הפרטים הקבועים, אלו שסיפרו מסביב לאח או לפני השינה. הפרטים האלו הם מה שהופך את הסיפור לאגדה. אבל מה קורה אם פרט אחד חשוב משתנה?
מה אם, הנשף אכן מתרחש והנסיך אכן מתאהב בסינדרלה, והיא מצידה אכן בורחת בחצות. אבל לא קסם הוא מה שמניע הפעם את העלילה, אלא עסקה.
עסקה שסידני עשה עם אחיותיו, ושבשביל לנצח בה הוא צריך להוכיח שיוכל להגיע לנשף מחופש לבחורה.
הערות: תעשו לי טובה ותקראו את התקציר כי זה חתיכת סיפור חסר כל היגיון ואני ממש לא רוצה להעליב מישהו אז לקרוא את התקציר זה חשוב כי אני משחקת עם נושא שאני לא מכירה כמעט בכלל ואני ממש לא רוצה לפגוע במישהו אז בבקשה שימו לב אם יש פה משהו שיעליב אותכם ואל תקראו (או תגידו לי לצנזר או משהו) וחוץ מזה, הרעיון הוא לא רק שלי, אני הכותבת היחידה אבל הרעיון הוא רעיון שפיתחתי עם חברה שלי מוואטפד ולכן אני לא יכולה לקחת עליו קרדיט.
מלבד זה, קחו את זה בהומור, זה כל מה שזה, הומוריסטי לגמריי.

פרק אחד
לא פשוט להיות נסיכה

אוקיי, מחוך זה לא נוח.
סידני נאנח לעצמו בשקט וניסה לסדר, בצורה הכי דיסקרטית שיכל, את פריט הלבוש החונק שריסק את צלעותיו. זאת הייתה הפעם השבעים ושלוש (לא שהוא ספר) שהתחרט על כך שבחר ללכת לנשף המלכותי. ולא רק שהגיע לנשף, הוא גם הגיע לנשף בשמלה.
רעיון מחריד - שמלות. אבל הוא רצה לנצח, ואם לנצח דורש ללבוש שמלה וללמוד לנשום עם ריאות שצומצמו למחצית מקיבולתן הרגילה, זה בדיוק מה שיעשה.
ההתפתלויות חסרות השקט שלו משכו את תשומת ליבה של דריזלה, אחותו הבכורה והיא מצידה מירפקה אותו בעדינות. היא חיכתה עד שתשומת ליבו המרחפת התמקדה בה לפני שנזפה בו בלחישה, "אתה רואה במקרה מישהי מהמוזמנות האחרות מתפתלת כמוך?"
התשובה הייתה, כמובן, לא.
אף אחת מהנסיכות המוזמנות לא הנידה שריר לא במקום ובטח שלא נעה בחוסר שקט מובהק כמו סידני. לא, הן עמדו זו אחרי זו בשקט מופתי, בתור הארוך והנחשי שהוביל לבימה עליה ישב הנסיך, יורש העצר, אביר האביב המהולל ועוד כל מיני תארים מנופחים שסידני לא טרח לזכור. הוא, לעומת כל הגברות האחרות בתור, לא התכוון להתחתן עם הבחור, כך שהשמות היו בעיקר מידע עודף לדידו.
כל אחת מאותן גברות רבות חן ציפתה לפגישתה עם הנסיך. וכולן, ללא יוצא מין הכלל, התהדרו בשמלותיהן הטובות ביותר ובאיפור מעודן שפודר בטוב טעם על פניהן והדגיש את יופיין היחודי (מה שכמובן אמר שהן נראו כולן בדיוק אותו הדבר).
את המאפיין האחרון סידני דווקא חלק איתן. גם הוא עצמו לבש שמלת ברקד כחולה בהירה ומהודרת שהחמיאה למבנהו הצר והדגישה את הצבע הכחול-סגול של עינייו. השמלה עצמה הייתה בעלת גזרה פשוטה, מפתח נמוך שנתן אשליה של חזה, שרוולים ארוכים והתרחבות נדיבה באזור המותניים ששלחה מפל של בד מבריק וכבד עד כפות רגליו. ההתרחבות הזו, לדברי אחיותיו, הייתה המגע האחרון, היא נתנה לו אגן רחב יותר ולכן מבנה נשי.
לא שמבנה גוף נשי היה בעיה גדולה מדי. לצערו הרב של סידני, הוא לא התברך בגוף גברי במיוחד; כתפיו היו צרות מדי, רגליו ארוכות וצווארו ארוך וחלק, כמעט בלי שום סימן לגורגרת. אלו מאפיינים מאוד נחמדים לאישה, אבל סידני לא היה אישה ולא תכנן להפוך לאחת בקרוב, גם אם נהג להחזיק את שערו המוזהב ארוך מהרגיל.
רק ההתערבות המטופשת הזו גרמה לו בכלל לחשוב על לחלוץ את מגפי העור הנוחים ולנעול במקומם סנדלי זכוכית שצבטו באצבעותיו ולפזר את שערו מזנב הסוס האהוב שלו. ועכשיו, מלבד הנעליים המכאיבות, השמלה והמחוך החונקים ושערו שנכנס לעינייו למרות הסיכות, החלו גם פניו לגרד. העולם שונא אותו, החליט. או שיש לו תגובה אלרגית כלשהי לאיפור שהעמיסו אליו אחיותיו. הוא לא היה משוכנע מה יותר גרוע.
הוא ניסה לגרד את פניו בלי שמישהי מאחיותיו תבחין. אך הן – כי הן מרשעות וצפו אליו כמו נצים על עכבר תמים – מיד הבחינו בכך. הפעם הייתה זו אנסטסיה שחבטה את ידו הרחק מפניו. "סינדרלה," הזכירה לו את השם שבו החליטו לכנותו הערב, "נהגי כמו גברת ולא כמו סייס לא מחונך."
סידני עיקם את פניו – בנימוס – ושמט את ידו חזרה לצד גופו. "אני לא יודעת איך אתן עושות את זה," הוא מלמל מתחת לשפמו, או ליתר דיוק, מתחת להיכן שהיה שפמו לפני ששתי המפלצות בדמות אחיות גדולות שלו תלשו כל שערה שרק העזה להציץ. זה כאב. זה כאב ממש. הוא לא אהב שעווה. וזה בלי לדבר על מה שהן עוללו לרגליו - הוא לא חשב שהן אי-פעם יתאוששו מהטיפול.
אנסטסיה, שתמיד הייתה מהירת מחשבה יותר מאחותה, ענתה בהרמת גבה, "אימון, יש לי תשע עשרה שנה של אימון." לסידני היו אולי שעה וחצי של אימון, ואת מרביתן הוא השקיע בניסיון לא למעוד על עקבי נעליו או על שולי השמלה או גם וגם. להיות בחורה התגלה כמשימה קשה יותר מהצפוי.
"את תמיד יכולה לסגת מהצד שלך בהתערבות," דריזלה הציעה בקול מתקתק. היא נודעה כאיטית המחשבה מבין שלושת האחים אך במקרים בהם החוש העיסקי שלה התעורר, לא היה מי שיכנס לוויכוח נגדה ויצא כמנצח.
סידני זקר את סנטרו בעקשנות והפנה את גבו לאחיותיו ביהירות מבויימת. ואז הוא צעד מספר צעדים מהירים אך קטנים (נעלי עקב, בכל זאת) קדימה על מנת לסגור את הפער בינו לבין הנסיכה שעמדה לפניו. התור התקדם בצעדי צב, אבל על זה, באופן מפתיע, סידני לא התלונן. בשבילו זה היה מצויין. שיקח הנסיך בבקשה את זמנו עם כל אחת מהנסיכות, סידני עצמו מוכרח להשאר רק עד חצות והוא אינו להוט לפגוש באותו נער חמודות שכולן כל כך נלהבות בשלו.
כמובן שברגע שהמחשבה צצה במוחו החל התור להתקדם בקצב בזק. נסיכה אחרי נסיכה קדו לפני הנסיך וקיבלו את ההנהון המבוקש ממנו, או במקרים שהנסיכה התחבבה עליו גם נשיקה מנומסת על גב היד. בבחילה הולכת וגוברת סידני צפה בתור שלפניו מצטמצם. שש נסיכות מעודנות לפניו. חמש. ארבע. שלוש. שתיים.
והינה האחרונה מהנהנת לשלום לנסיך ומקבלת את הנשיקה מנומסת על גב היד. וזהו, זה תורו של סידני. הוא מהדס בחן (לפחות הוא מקווה שהוא מהדס בחן ולא כמו ברווז שיכור) לעבר הנסיך ונתקע חצי מטר לפניו. רגליו פשוט מסרבות לשתף פעולה עם המשך ההשפלה. בתקווה שווע הוא זורק מבט בשעון הגדול שתלוי על הקיר מעל ראשו של הנסיך. השעה עשר ועשרים ושש, יש לו עוד שעה ושלושים וארבע דקות לפני שיוכל לברוח ואין לו שום דרך להתעכב במקומו מעל לשעה וחצי.
העולם שונא אותו, הוא כבר אמר את זה?
אנסטסיה הדפה אותו קדימה בעזרת יד במרכז גבו. "זוזי כבר נסיכה, יש אנשים מאחורך שרוצים לפגוש את הוד מלכותו גם הם." סידני כשל מספר צעדים לפנים לפני שהתיישר וחזר לפסוע בגו זקוף ובצורה ראויה. הוא החליט לחשוב על זה כהוצאה להורג וכמו שודדי הים הגאים גם הוא הלך שראשו בשמיים והבעתו אומרת שאין לו עסק עם בני אנוש קטנטנים.
זה עבד ממש טוב עד שנעמד מול הנסיך. שודדי ים לא קדים ואילו נסיכות ענוגות המברכות את יורש העצר קדות גם קדות. אם כך וכיאה בזאת, סינדי נטש את כובע הפיראט הדימיוני שלו וחזר להיות נסיכה. הוא חייך בנוקשות והרכין את ראשו כמו שראה את עשרות הבחורות הנאות שלפניו עושות והחזיק אצבעות שהוא עושה את זה בחן דומה. הנסיך החזיר לו על חיוכו בחיוך נוקשה משלו.
"עלמתי," הנסיך קם ממושבו והושיט לסידני את ידו. סידני הניח את ידו בידו של הנסיך ולהפתעתו, החיוך הנוקשה של הנסיך התרפה מעט בקצוות ובעינייו הכהות ניצת זיק משועשע. "האין את רבת חן," הוא מלמל בחיוך, הזיק המשועשע התלקח להבה שראה את חוסר הנוחות של הנסיכה המעודנת. יופי של נסיך, נהנה מסבלם של נתיניו, סידני הרהר לעצמו בזעף וחטף את ידו חזרה בצורה המנומסת ביותר.
"תודה-" הוא השתעל במהירות בניסיון להסתיר את הקול הנמוך שבקע מגרונו והכריח את קולו לקבל את הצלצול הגבוה של קולות הנשים. "תודה לך, הוד מעלתך."
"ומה שמך, עלמתי?" החיוך המשועשע חזר לנוקשותו הקודם וסידני תהה אם רק הזהה מרוב לחץ את ההומור בעיניים הכהות.
"סיד-סינדרלה." סומק ורדרד פרח על עצמות לחייו הגבוהות של העלמה המעודנת סידני. זה היה כל כך מוזר לכנות את עצמו בשם נשי בבירור. ואם לא מספיקה המבוכה שבשם הוא היה חייב גם להוסיף חטא על פשע ולגמגם.
הנסיך נשען קדימה והניח את ראשו על כף ידו. "שם יחודי," העיר בגבה מורמת. סידני השתעל במבוכה והתפלל להיות בכל מקום מלבד המקום שבו היה. כשהם בחרו את השם סינדרלה הם לא חשבו כמה יחודי הוא יצלצל בין כל האלינוריות והאיזבלות.
"כן, אני יודעת. אני עלמה מיוחדת," הוא הסתפק בתירוץ קלוש במקרה הטוב אבל להפתעתו, זה הספיק בהחלט. הנסיך נשען לאחור בכיסאו ופלט נביחת צחוק קצרה מאחורי ידו העטויה כפפת עור לבנה.
"בהחלט, עלמתי. הינך מיוחדת," ניצוץ ההומור הזדוני ניצת בעינייו בשנית והפעם סידני היה משוכנע שהוא רואה אותו. הוא נשך את שפתו התחתונה בדאגה, האם הנסיך עלה על התרמית? ואם כן, למה הוא לא קורא למשמר? אבל אף שומר לא הגיע לעצור אותו על התחזות, אז הבחור המחופש הרשה לעצמו להרגע מעט ואף לחייך.
"תודה לך, נסיכי," סידני קד קלות פעם נוספת.
"האם העלמה תשמור לי ריקוד?" הנסיך לכד את ידו של סידני בכף ידו הקרירה, אצבעותיו החזקות נסגרו כמו מלחצים ומנעו באופן מוצלח להחריד את האפשרות של סידני לברוח. סידני זרק מבט מבוהל משהו אל פניו של הנסיך בציפייה לראות שם חשד או כעס אבל כל מה שראה היה מסכה מושלמת של תווי פנים מלכותיים. כמה חבל שלא אצילי להמר, הנסיך יכול היה להיות ממש טוב בפוקר.
לצערו של סידני, לא הייתה שום דרך מנומסת לסרב להצעה של הנסיך ולכן הוא מצא את עצמו מהנהן בחוסר רצון מובהק. מרוצה, הנסיך שקע חזרה בכיסאו כשידו של סידני עדיין לכודה באחיזתו. "אם כך, נפגש בהמשך הערב, עלמתי," הוא מלמל בטון נמוך וקירב את גב היד של העלמה-שלא-הייתה-עלמה לשפתיו. "היה זה עונג להכירך." הוא נישק את גב היד והסתובב לברך את האורחת הבאה.
סידני נשאר קפוא במקומו מספר שניות, ידו תלויה באוויר. העור מתחת לכפפת המשי שעטה עיקצץ בצורה מוזרה ולא בהכרח לא נעימה. הוא התנער ושמט את ידו חזרה לצידו. על מה הוא חושב?! אין שום דבר נעים במגע השפתיים של הנסיך המעצבן הזה.
זועף וממורמר מהמפגש, סידני הידס את דרכו במלכותיות לעבר הקיר, היכן שנשבע להשאר עד שעת חצות. הוא אולי חייב להשאר בנשף עוד שעה ומשהו (הוא התעצל לבדוק את השעה שוב כך שנשאר עם הערכה גסה) אבל הוא ממש לא צריך להתערבב עם באי הנשף האחרים. טוב לו מאוד בבדידותו. בעיקר אם בדידות זו לא כוללת את הנסיך.


****
אמ, כן...
אני שפויה לרוב, באמת גם עם הסיפור הזה הולך לגרום לכם לפקפק בכך (ואני אבין אותכם).
בכל מקרה, מקווה שצחקתם ונהנתם ולא באלכם להרביץ לי או משהו אלים כזה.
אני אשמח לשמוע את דעתכם :)

יש לי תגובה אחת:
חחחחחחחחחחחחחחחחחחחח
זה היה מדהים. אני לא מאמינה שזה בחיים לא עלה לי לראש, זה פשוט גאוני.
אם זה קיטשי, זה אומר שסידני והנסיך יהיו ביחד בסוף? (בקשה שכן)
בכל מקרה, הכתיבה מעולה, יש כמה טעיויות הקלדה פה ושם, אבל זה מקסים. באמת.
כל הכבוד.

אוקיי אז זה ממש ממש מקסים וחמוד וכל הכבוד באמת. בעיקרון אני לא אוהבת את כל הסיפור של סינדרלה ממש אבל הפרק הזה באמת היה מעולה, מחכה להמשך.
אני קטנונית אז אני אעיר כל מיני הערות קטנות, רובן די דעה אישית.

כתבת לא במקום לו (אם הבנתי נכון?). בכל מקרה, הייתי כותבת כאן "העניקה" במקום "נתנה" - נראה לי קצת יותר מתאים.

חסר לך פסיק באמצע, בין האישה לאבל (אלו מאפיינים מאוד נחמדים לאישה, אבל סידני לא היה אישה). מלבד זאת, קצת הפריע לי שכתבת "אישה" פעמיים, אני חושבת שהיה יותר רציף משהו כזה: אלו מאפיינים מאוד נחמדים לאישה, אבל סידני לא היה אחת כזו. או כל דבר אחר שיכול להחליף את האישה בפעם השנייה.

אוקיי, אז דבר ראשון כתבת להגרד במקום לגרד, וגם הייתי כותבת במקום "מישהי מאחיותיו" פשוט "אחת מאחיותיו".

לדעתי יותר מתאים פה מקף (-) במקום הפסיק (וזה בלי לדבר על מה שהן עוללו לרגליו - הוא לא חשב שהן אי-פעם יתאוששו מהטיפול).

לדעתי אמורה להיות פה נקודה במקום הפסיק אבל אני לא בטוחה(?) (אימון. יש לי תשע-עשרה שנה של אימון).

בעיקרון לא אמורים לכתוב או או או. זה אמור להיות משהו כזה: ואת מרביתן הוא השקיע בניסיון לא למעוד על עקבי נעליו, על שולי השמלה או גם וגם.

אני לא יודעת למה, לא ממש התאימה לי פה המילה "אחים". אולי במקום "שלושת האחים" היית כותבת "השלישייה"... לא יודעת.

אמור להיות פסיק בין ה'התעורר' לבין ה'לא' - אך במקרים בהם החוש העסקי שלה התעורר, לא היה מי שינצח בוויכוח כנגדה. חוץ מזה, היית כותבת "נגדה בוויכוח" במקום "בוויכוח כנגדה".

זה אמור להיות "נעלי עקב, בכל זאת" ^^

אם אני לא טועה זה אמור להיות "בינו לבין", לא "בינו ובין".

חסרים לך שם 3 פסיקים - זה אמור להיות ככה: התור התקדם בצעדי צב, אבל על זה, באופן מפתיע, סידני לא התלונן.

כתבת בעינייו במקום בעייניו (או שזאת רק אני?)

לדעתי היה יותר מתאימה שם נקודה ולא פסיק.

אז חסר לך שם פסיק ושמת פסיק במקום לא נכון - זה צריך להיות "אבל אף שומר לא הגיע לעצור אותו על התחזות, אז הבחור המחופש הרשה לעצמו להרגע מעט ואף לחייך".

בסיום המרכאות אמורה להיות נקודה ולא פסיק מכיוון שאחר כך אין פעולת דיבור אלא רק תיאור פעולה.

חסר לך כאן פסיק ("אם כך, ניפגש בהמשך הערב, עלמתי,")

ו... גם כאן חסר לך פסיק קטן (זועף וממורמר מהמפדש, סידני הידס את דרכו במלכותיות לעבר הקיר).

אז... מצטערת על הקטנוניות וכל ההערות? בתכלס את כותבת ממש ממש יפה ואני מחכה לפרק הבא.
כמובן שהכל נכתב בכוונה לעזור ולא להעליב ^^

חחח תודה סוז, שמחה שצחקת, לצחוק זה בריא
טייפו הם מכה, לא משנה כמה אני עוברת על קטע תמיד ישתרבבו פנימה כמה מהם
חחח זה רעיון די מטופש אבל הוא משעשע אז...


חחח אוקיי רוני ואוו
אמ, תיקני את מה שהחלטתי שנכון לי
חלק מהדברים הם ככה כי הסגנון שלי עקום אז הכתיבה עקומה בהתאם אבל תיקנתי את נושא הפסיקים ושגיאות ההקלדה, תודה על תשומת הלב.
הא ותיקנית - זה בעינייו

הקפצה ^^

פרק שני
התרקדי איתי, עלמתי

השקט והשלווה – היחסיים – בפינה שבה סידני (לא) הסתתר מרבית הערב, הופרעו על ידי לא אחר מהנסיך בעצמו. למען האמת, סידני כבר חשב שניצל מהריקוד המובטח כשמחוגי השעון הגדול נדדו יותר ויותר קרוב לשעה אחת עשרה וחצי ולא היה שום זכר לנסיך. היורש המהולל היה עסוק מדי בעינוג זמנם של הנסיכות המבקרות על מנת לזכור את דרישתו לריקוד (ולא, סידני לא מקנא) אבל נראה שלא כך היה הדבר והנסיך, לצערו של סידני, לא שכחן.
המזל שלו נגמר בשעה אחת עשרה עשרים ושש בדיוק כשהנסיך השתחרר סוף-סוף מקבוצת המחזרות הנוכחית וצעד לעברו. הוא בלט במדיו הכהים על רקע הגברות המהודרות בשמלותיהן הצבעוניות. גבוה מכולן בכמעט ראש וחצי ורחב כתפיים. עכשיו, סידני היה מוכן להודות שהוא מקנא. הנסיך היה גבוה ממנו עצמו בראש לפחות ומבנהו החזק לא היה נשי בשום אופן. זה היה כל כך לא פייר, לא מספיק שהוא השליט העתידי של הממלכה הוא גם זכה במבנה גברי נאה.
הנסיך נעצר בדיוק  מולו בחיוך זעיר והושיט לו את ידו בבקשה עילמת. הוא איבד את כפפות העור הלבנות באיזה שהוא שלב בערב ועכשיו עור ידו החשוף נגע בזרועו של סידני. סידני הודה לשליט הגדול בשמייים או לכל גורם אחר שהחליט להתערב לטובתו שאחיותיו החליטו ששרוולים קצרים לא יהלמו אותו. לא התחשק לו לגלות מה התחושה של ידו של הנסיך כנגד עורו החשוף.
"עלמתי, אני חושב שזהו הזמן לריקוד שהבטחת לי?" הוא שאל בנימוס הראוי אבל הטון הבטוח שלו רמז שזה יותר ציווי. סידני הנהן והדף את גבו מהקיר אליו נשען. רגליו כאבו מהעמידה הממושכת בנעלי הזכוכית הלא נוחות ולכן הצעד הראשון הביא עווית כאב לפניו. לעזאזל, הוא התכווץ והחניק קללה. איך נשים מסתדרות עם זה?
"עלמתי?" הנסיך אחז את מרפקו ביד תומכת. "את בסדר? האם את רוצה לגשת למרפאים?" מטח השאלות המודאגות נענה בהינד ראש מהיר לשלילה. סידני ממש לא רצה ללכת למרפאים. למרפאים יש נטיה לשאול שאלות, שאלות קשות כמו למה אתה לא בחורה או למה אתה לובש שמלה אם אתה לא בחורה. ואלו שאלות שהוא לא יכל לענות עליהן בצורה משכנעת. כך שמרפאים היו מחוץ לתחום.
"אני בסדר, הוד מלכותך, רק כיווץ שרירים מהעמידה הממושכת," הוא שיקר דרך שיניים חשוקות. הנעליים המקוללות היו פחות או יותר הדבר הכי פחות נוח שנעל. מי המציא את הרעיון של נעל מזכוכית? איך זה נראה למישהו הגיוני. לא אכפת לו אם זה יפה או הדבר היחיד שהיה במידה שלו, זה לא נוח ומטופש.
"את בטוחה? אם אינך חשה בטוב נוכל לדחות את הריקוד שלנו לשעה מאוחרת יותר." גבותיו של הנסיך הונמכו בדאגה לשלומה של האורחת שלו. וסידני הרגיש את לחייו מתחממות בפעם המי יודע כמה לאותו הערב. הוא הסמיק בלי סוף; כשאחת מאחיותיו נזפה בו על התנהגות לא נשית, כשאחד מאותם רווקים מיואשים - שנדדו בין העלמות כמו קבצנים רעבים לקצת חיבה - ביקשו את ידו לריקוד וכמובן, כל פעם שהנסיך דיבר איתו. נסיך מעצבן.
"אני בסדר," הוא הבטיח בקול רפה ופיתל את מרפקו מאחיזתו של הנסיך. זה לא שהוא לא היה אסיר תודה לדאגה המנומסת אבל הוא העדיף לצמצם את המגע בינהם למינימום האפשרי. ורגע, הוא כרגע הסכים לרקוד? אוי... סידני ידע לרקוד. כמובן, שידע. כל ילד אצילים למד לרקוד מגיל צעיר והבחור המחופש אפילו לא היה גרוע במיוחד. אבל הוא היה בחור ובהתאם לכך למד להוביל בריקוד ולא להיות מובל. זאת עומדת להיות בעיה. הייתה לו תחושה חזקה שלדרוך על הרגליים של יורש העצר זאת לא השיטה הנכונה לנקוט אם אדם רוצה להמשיך לחיות בשלום.
יורש העצב המדובר היה עיוור לסכנה המרחפת מעל שלמות בהונותיו ולדילמה הסוערת בראשו של הלא-נערה שהוביל לעבר מרכז האולם. סידני היסס והלך באיטיות, יותר נגרר מאחורי הנסיך מאשר צועד לצידו ברצון. הוא חייב למצוא שיטה להתחמק מהריקוד הזה אחרת התחפושת שלו תתגלה או שהנסיך יסבול מאצבעות כאובות.
"-איזו מכוערת," לחישה ארסית הסתננה לאוזניו וקטעה את רכבת המחשבות הדוהרת במעגלים שהסתחררה בלי שליטה בראשו. סידני הפנה את ראשו בחדות למקור הקול. הדוברת הייתה נסיכה גוצה, בערך בגילו של סידני עצמו. היא לבשה שמלת משי כתומה בוהקת שדבקה לחימוקיה הנדיבים ושערה הכהה נערם על ראשה בתסרוקת מורכבת שנראתה אלגנטית כמעט כמו עוגת שכבות על סף קריסה.
היא הסתודדה עם נסיכה אחרת. בחורה גבוהה עם פנים צרים שלבשה שמלה מנצנצת בסגול עמוק. על פני שתיהן ננסכה הבעת גועל מנומסת, כאילו היה סידני כלב מלוכלך בבוץ שמכתים את שטיחיהם היקרים אבל הן אינן רוצות להעיר על כך כי בעליו הוא אדם רם מעלה. זה היה מעליב. הוא לא חשב שהוא בחורה כל כך מכוערת שהבעת מיאוס שכזו נדרשת.
הבחור המחופש ניער את ראשו בניסיון להבריח את המחשבות הטורדניות שהעירה הערה העוקצנית. למה שיהיה אכפת לו מה כמה נסיכות מפונקות חושבות עליו? הוא לא בחורה והוא לא אשם שהנסיך רוצה לרקוד איתו. הוא אפילו לא רוצה לרקוד עם הבחור. אבל, המחשבה המשיכה לעקוץ אותו, מה אם הנסיך ישמע אותן ופתאום יחליט להסכים עם דבריהן. ויותר חשוב, למה לסידני עצמו אכפת מה הנסיך יחשוב עליו? זה יהיה טוב אם יורש העצר המלכותי יעזוב אותו. הוא יוכל לחזור להשען על הקיר שלו עד חצות ואז הסיוט הזה יגמר.
"עלמתי?" הקול הצרוד מעט של הנסיך השקיט את הרעש והמהומה שהתחוללו בראשו של סידני. "אל תאמיני לכל מה שאת שומעת," הוא הציע כשראה את העיניים הכחולות-סגולות מתמקדות בעינייו הכהות "נשים ידועות בשנינות לשונן. אך אם הדבר מטרידך, נצא לנו לשוח מעט בגן."
סידני מיהר להסכים ולא התנגד כלל כשהנסיך הוביל אותו במרפקו לעבר הדלתות הגדולות בצד האולם. זה היה הפתרון הטוב ביותר, הוא לא יצטרך להביך את עצמו בריקוד ולא יושם ללעג על ידי נסיכות קנאיות. החציה של האולם דרשה דקות ארוכות של שיחות סרק שחלפו מעל ראשו של הבחור המחופש. הוא חש מוטרד מדי על מנת שיוכל להתרכז כראוי בשיחות החולין ולכן הסתפק רק בהינד ראש וחיוך כתשובה למילות הברכה שהורעפו עליהם.
בעצם, הורעפו על הנסיך. על סידני בעיקר הורעפו כינויי גנאי. הוא שמע מספר רב של עקיצות מנומסות שנזרקו לכיוונו ולחשושים ארסיים שצבטו את ליבו ודיברו על ידיו הגדולות וליסתו הרבועה מדי. הוא התכווץ במקומו ועינייו חיפשו בייאוש מקור תמיכה. למזלו, אחיותיו עמדו בקרבת דלתות היציאה לגן כך שלפחות הוא זכה לחיוך מעודד ואגודלים זקורים בתמיכה כשחלף על פניהן.
הן נראו גאות אף שהניצוץ המשועשע והרמת הגבות הרומזת של דריזלה הרסו מעט את האחווה המשפחתית. טוב, סידני ישר מעט את כתפיו. זאת אכן גאווה למשוך את תשומת ליבו של הנסיך. והוא בהחלט משך אותה, הוא לא ראה את הנסיך יוצא אם אף עלמה אחרת אל הגן שהקיף את הארמון.
ולמה הוא שמח מזה? הוא לא אמור לרצות למשוך את תשומת הלב של הנסיך. הוא לא אמור לרצות למשוך את תשומת הלב של אף בחור. השמלה הזו מתחילה להשפיע על מחשבותיו יותר מדי. הוא צבט את זרועו בדיסקרטיות שהנסיך הפנה את ראשו לדבר עם השומרים שחסמו את הדלת.
זה כאב. מה שהוכיח שהערב הזה לא היה סיוט והוא באמת הסכים להתערבות המטופשת הזו והמחשבות האלו הן לא רק תוצר של מוחו החולם. למה הוא לא יודע לסתום את הפה ולומר לא? היה נחסכות ממנו כל כך הרבה מחשבות מוזרות. ומחוכים. ונעליי זכוכית לוחצות. בקיצור, היה נחסך ממנו הרבה מאוד כאב.
השומרים הנידו בראשם לחיוב ונפנו לעבר הדלתות. הם דחפו אותן בתיאום מושלם ודלתות העץ הגדולות נפתחו באיוושת אוויר רכה. קור של תחילת סתיו התגנב לתוך האולם וסידני נרעד. השמלה שלו לא נועדה להגן אליו מפני איתני הטבע (היא גם לא הייתה מדהימה ברוחות קלות, הבד פשוט היה דק מדי) ולא היה לא מעיל עליון מתאים להניח על כתפיו.
הוא חשש לשווע. הנסיך חשב על הבעיה הזו מראש ודאג לבקש מאחד מהמשרתים הרבים, שנשאו מגשים מלאי כל טוב בין האורחים, להביא לנסיכה שלו מעיל עליון. סידני לא הספיק אפילו לרעוד כראוי לפני שהמשרת התייצב לצידו והושיט לו בפנים חתומים שמיכה כחולה דקה שהלמה את צבע שמלתו.
"הו, תודה," סידני מיהר לכרוך את השל הדק סביב כתפיו. כשסיים וניפנה לחייך למשרת הוא גילה להפתעתו שהאיש המבוגר נעלם כשם שהופיע.
"הם טובים בעבודתם," הנסיך הסביר שהבחין בשאלה במבטו ואוזניו של סידני התחממו במבוכה, הוא שכח שבמרבית בתי האצולה משרת טוב הוא משרת בלתי נראה, הוא כנראה היה רגיל מדי למשרתים החברותיים של ביתו. בכל זאת, משפחתו של סוחר, עשיר ככל שיהיה, היא לא משפחת אצולה מרובת משרתים קרירים. וסידני שנמנע לרוב מהמפגשים החברתיים בבתי חבריה האצילים של אמו, לא היה רגיל לבלתי נראות של משרתים במקומות שכאלו. 
"ועכשיו, עלמתי, התסכימי ללוות אותי אל הגן?" הוא הושיט לסידני את זרועו והבחור במחופש הניח את ידו בעדינות בקיפול המרפק כראוי. זאת הייתה הרגשה משונה להיות מובל כך שזרועו שלובה בזרועו של גבר אחר. הוא אחז כך בזרועותיהן של אחיותיו ולפעמים – במקרים נדירים – בזרועה של אימו החורגת. אבל מעולם לא היה הוא זה שמובל. זאת הייתה הרגשה טובה במפתיע.
הדלתות הכבדות נסגרו מאחוריהם בקול חבטה שקט וסידני סובב את ראשו לסקור את הגן. זה היה מקום יפייפה, מואר כמו שהואר באורה הכסוף של הלבנה. שבילים מסתחררים מופרדים זה מזה בארוגות שבהן גדלו שלל פרחים שאת מרביתם לא הכיר. הפרחים בישמו את האוויר הצלול והכל נשטף בנוגה כסוף שהפך את המחזה למראה שלא מהעולם הזה.
רגעי החלום בהקיץ שלו נקטעו במשיכה עדינה בזרועו והוא נחת חזרה בהווה. ההווה בו הנסיך הוביל אותו בכל הכבוד האפשרי לעבר אחד מספסלי האבן שפוזרו לאורכי השבילים. "תשבי, עלמתי," יורש העצר הציע בחיוך כומס סוד והחווה לעבר הספסל.
סידני התרסק בחן מסויים על משטח האבן וניזכר כמעט באיחור להזהר על השמלה. הוא סידר אותה סביב רגליו במהירות ושלח חיוך מתנצל לנסיך. הנסיך החזיר לו באותו חיוך מוזר ממקודם והתיישב לצידו, קרוב מספיק שסידני יכל לחוש את חום גופו. הוא נרעד והפעם לא מקור.
זה עמד להיות ערב ארוך מאוד.

***
אין לי באמת תירוץ טוב לדבר המוזר הזה, מקווה שנהנתם

הקפצה כי ביקשת ^^

פרק שלישי
כל הקסם נגמר בחצות

הנסיך הרים את מבטו לשמיים. שערו הכהה והמסולסל בקצוות נשמט על מצחו, כמו נטפי דיו כהים על רקע עורו הבהיר. "הכוכבים יפים," הוא מלמל בלי הקשר ומשך את תשומת ליבו של סידני מפניו אל שמיי הלילה רחבי הידיים שנמתחו מעליהם. הכוכבים אכן היו יפים, אבני חן נוצצות בחשכת קטיפה. סידני תהה אם הכוכב המנצנץ שהבריק באופק הוא כוכב הצפון. הוא גם תהה אם הנסיך ידע את התשובה אם יעז לשאול.
אבא שלו סיפר לו על כוכב הצפון, ידיד המלחים ויד ימינו של כל סוחר. זה היה מזמן - שסיפר לו איך למצוא את הכוכב הכי בהיר בשמיי הלילה - בתקופה שהוא עוד האמין שיש סיכוי שסידני ילך בעקבותיו ויהפוך לסוחר. הימים ההם חלפו. ואף שלעיתים סידני הצטער על בחירתו להשאר בבית עם אחיותיו החורגות (בעיקר כשהן היו באחד מהתקפי ההקנטה שלהן ולא הניחו לו לנפשו), לרוב היה מרוצה מבחירתו. אבל אביו מעולם לא סלח לו על כך והקשר החם נשחק בין שיניהם הטוחנות של גלגלי הזמן.
"במה עסקו מחשבותיך, עלמתי?" קולו הגרוני של הנסיך זרם לתוך אוזניו של סידני כמו דבש חם והקיץ אותו מהתקף הנוסטלגיה הקצר. הוא התנער מחשבתית, ודחק את שברי הסיפורים והזיכרונות לקופסא האטומה ממנה חמקו. לכל, זמן; ועת לכל חפץ. גם לזיכרונות. והם, אינם מתאימים לישיבה תחת שמי הכוכבים בחברתו של יורש העצר.
"כלום, הוד מלכותך," סידני השיב בטון שקט. הנסיך הטה את ראשו בציפיה להמשך, עינייו סקרו את פניו המהורהרים של הנער-המחופש-בשמלה במבט לא מאמין. סידני נגס את פנים לחיו. "תהיתי אם אוכל לזהות את מיקומו של כוכב הצפון," הוא פלט כתשובה את הדבר הראשון שעלה בראשו.
נראה שהתשובה המהירה הפתיעה את הנסיך כי הוא נתן לצחוק קצר ומעט גבוה מהפתעה לחמוק מגרונו. זה היה צחוק שונה מהנביחה המנומסת לה נתן לחמוק באולם המלכות. עמוק יותר, חופשי יותר. פחות נימוס עצור ויותר הומור. סידני החליט שהוא מעדיף את הגרסה הזאת של הצחוק העמוק. ואז תהה למה הוא בכלל חושב איזה גרסה של צחוק של הנסיך הוא מעדיף. אחרי הכל, הוא לא מעוניין בבחור.
"הוא שם," היד החמה של הנסיך הקיפה את ידו העדינה יותר של סידני. האצבעות הארוכות נכרכו סביב פרק היד הגמיש והרימו אותו לעבר השמיים, כך שידיהם המשולבות הצביעו על נקודה ברקיע האפל. הדופק של סידני השתולל אבל הוא כפה על מבטו להתנתק מפניו המפוסלים של הנסיך ולנדוד לעבר הנקודה עליה הצביעו.
"הו," הוא נשף אנחה חרישית. כוכב נוצץ, בהיר מכל הכוכבים האחרים שניקדו את השמיים, זרח באופק. "הוא נמוך משציפיתי," הוא מלמל לעצמו "ויפה יותר." הוא לא היה בטוח למה הוא התכוון במשפט האחרון – לכוכב המבריק שאורו ליווה נוודים בדרכם או ליורש העצר שחור השער שישב לצידו. בעצם, אלו שטויות. מובן שדיבר על הכוכב. הוא בקושי זכר את המראה מילדותו ועכשיו, כשצפה בכוכב פעם נוספת שבו הזיכרונות של היופי והסיפורים הקסומים של אבא.
כן, זה היה ההסבר.
באמת, השמלה הזאת מתחילה להוציא אותו מדעתו. הוא הניד בראשו לנוכח הסברו ההגיוני וניתק את ידו מאחיזתו של הנסיך. לא בטוח מה לעשות בה עכשיו, הוא נתן לה להשמט חזרה לספסל האבן.
הנסיך לא הגיב על פעולתו ובמקום זה ענה על ההצהרתו הקודמת, על יופיו של הכוכב, "עלמתי, זה אכן מראה יוצא דופן." סידני הפנה את ראשו מהכוכבים ולשניה היה בטוח שמבטו של הנסיך כלל לא טבע באופק השחור אלא נח על פניו. אבל זה כמובן לא היה אפשרי. העצבים שלו מתוחים מדי מהערב הזה. הוא הרגיש כמו מיתר של קשת, דרוך ומוכן לשחרר את החץ. לצערו, הוא לא יכל לומר מי יפגע כשהחץ המטאפורי הזה יפלח את האוויר.
סידני פתח את פיו לענות, אולי להצליח להפר את השקט המוזר שלחץ על אוזניו. אבל אז גילה שאין לו מה לומר. הוא סגר את פיו חזרה בנקישה והרכין את ראשו שקצות אוזניו לוהטים במבוכה. דממות היו בסדר בין חברים אבל הוא בקושי הכיר את הנסיך והשתיקה הפכה ללא נוחה מהר מאוד. בניסיון למנוע מפניו לקבל גוון מקסים של עגבניה הוא עבר לבחון את השביל המרוצף שלרגליו. הוא התגלה כשביל משעמם למדי אבל סידני היה נחוש להמשיך לנעוץ בו את עינייו.
"את יודעת, עלמתי." הנסיך נגע-לא-נגע בידו של סידני שנחה על הספסל לצידו. "לפני הנשף ריעננתי את נוסחי החוקים, ולשונו של חוק אחד בלטה בכליליותה." סידני כיווץ את גבותיו בחוסר הבנה, למה הנסיך משתף אותו בלשון החלקות המסובכת של חוקי הממלכה? הוא האחראי על חקיקתם, לא סידני. לסידני לא היה שום עיניין בסיבוכים מילולים שגורמים הנאה רבה ליועצים שמנים בפאות מפודרות והוא לא התכוון לפתח עיניין בהם בזמן הקרוב.
"ואיזה חוק זה היה, נסיכי?" סידני החליט לעודד אותו לדבר בכל זאת כשהשיחה דעכה שוב לשתיקה. לא באמת היה לו מאוד משנה מי היה החוק כי כאמור הוא אינו המחוקק, אבל הוא לא רצה בשתיקה המתמשכת שהעניקה לו זמן לחשוב. לא שהייתה לו התנגדות לחשיבה, הוא אהב לחשוב כמו כל אחד אחר. הוא רק העדיף להמנע מחשיבה בדיוק כרגע כשהמוח שלו מתנהג מוזר כל כך.
הנסיך חייך והניח את סנטרו החזק על ידו. "זה החוק העוסק בנשף הזה. הרי זהו נשף מיוחד," החיוך המשועשע של הנסיך חזר לשפתיו וסידני נזכר בתחושה שהזכירה מקלחת במים קפואים מה מיוחד בנשף הזה. זה היה נשף הבחירה, הנשף שבו הנסיך מצהיר מי תהיה כלתו. התקף הפאניקה של סידני נקטע באיבו כשנסיך המשיך בדבריו. "הוא אומר, ואני מצוטט," המבט הכהה של הנסיך התערפל כשאימץ את מוחו לדוג את מבנה הניסוח המדוייק של החוק. "הנסיך רשאי להינשא ולקחת לו לכלה את מי שליבו יבחר בנשף הנערך לשם מטרה זו."
הפעם סידני הרשה להתקף הפאניקה להתפרץ - בשקט - כי אחרי הכל הוא היה בחברה. הנסיך נשמע כאילו הוא מציע לו נישואים, נכון? בבקשה שזה לא יהיה נכון. הוא לא חשב שזה יגמר בצורה טובה מדי מבחינתו אם הערתו החידתית של הנסיך תתגלה כהצעת נישואים. הצעת נישואים גרועה להפליא כשחושבים על זה. מי מציע נישואים בעזרת שינון חוק? הנסיך נדמה כיותר מוזר מהצפוי. ההומור הפנימי הקל הרגיע מעט את הטורנדו שהתחולל מתחת לשערו הבהיר וסידני הצליח לכפות על שפתיו להתעקל לחיוך.
לא שזה עזר.
בעצם, אולי קצת. הנסיך צדק בהנחתו על כלליות החוק גם אם השתמש בזה כתירוץ להזכיר את משמעות הנשף, הנוסח היה מעורפל להפליא. מעורפל כל כך שהוא לא ציין אפילו את מינו של המועמד לנישואים. זאת אומרת, שסידני עצמו יכול להבחר- סידני קטע את זרם מחשבותי בגסות. הוא לא יכול להבחר, ויותר מזה הוא לא רוצה להבחר. כיוון המחשבה המוזר הזה חייב להפסק, הוא מדרון חלקלק שיוביל לנחיתה כואבת.
צלצול מתכתי עמוק החריד את אוויר הלילה השלו והציל את סידני מהמשך השיחה. הוא הרים את ראשו בחדות לכיוון הכללי של השעון הגדול שקובע בראש אחד ממגדלי הארמון וצמצם את עינייו במאמץ לראות את המחוגים. "השעה חצות?" הוא שאל בקול אווירי מעט וגבוה.
הנסיך הנהן. "אכן, עלמתי," אישר. הוא לא שאל דבר נוסף אבל השאלה הייתה חרוטה בשפתיו המהודקות וגבותיו המורדות. הוא לא הבין מה חשיבותה של השעה בשיחתם. אבל לסידני לא היה אכפת מסקרנותו של יורש העצר והמלך לעתיד. השעה חצות, הוא חופשי מטירופה של השמלה והמחוך.
הוא זינק על רגליו לקולו של הצלצול השני. במזל, לא נופל על העקבים שלא היה מורגל בהם. והחל לפסוע במהירות לעבר דלתות האולם, ממלמל ברכת שלום מהירה ותירוץ מופרך על חידוש האיפור. הנסיך, המום מעט מההתפתחות המוזרה, התעכב מספר שניות על הספסל לפני שרץ לכיוון גבו המתרחק של נסיכתו. הוא תפס במרפקו של סידני כשזה בדיוק עמד לעבור בדלתות לתוך האולם.
"לאן את ממהרת, עלמתי?" הוא כפה על סידני לעצור כשחצי מגופו בתוך האולם ההומה וחצי מגופו באוויר הלילה הקריר.
"אני צריכה ללכת," סידני התעקש וניסה לפתל את ידו לחופשי ללא הצלחה. אחיזתו של הנסיך – ג'נטלמנית ככל שהייתה – פשוט הייתה חזקה מדי.
הנסיך הניד בראשו לשלילה. "עלמתי, זה רק תחילת הערב. האם כל הקסם פג בחצות?"
הצלצול השלישי נשמע.
"כן." סידני קרע את זרועו מאחיזתו של הנסיך ברגע שיורש העצר כהה השער הרפה את אחיזתו במעט. חופשי, הוא חמק לתוך האולם ומיהר לחצות אותו. קלחת הליחשושים הארסים חלפה מעל לראשו כשניווט את דרכו בין עשרות המוזמנים המופתעים. לא היה לו זמן להעלב מעלבונות של נשים קנאיות כשהצילצולים הרביעי והחמישי דירבנו אותו להאיץ את צעדיו.
הצלצול השישי נשמע שסידני חלף על פני אחיותיו. הן הסתודדו בפינה קרובה לדלת הראשית ושראו אותו, פרוע שער וסמוק, עטו הבעת הפתעה זהה. סידני לא התעכב להסביר את עצמו, אפילו לא לנופף לשלום. היה לו נסיך לברוח ממנו ומחשבות משונות על חתונה מלכותית להשאיר מאחור.
הצלצולים השמיני, התשיעי והעשירי החרישו את וויכוחו המהיר עם השומרים המהודרים ביציאה. הם לא רצו לתת לנסיכה המוטרדת למראה לרוץ מהארמון כאילו דולקים בעקבותיה עדר שדים. איזה מין רושם הם ישאירו על העולם אם יתנו לנשים צעירות לבושות בשמלות מפוארות לרוץ ברחובות העיר?
הם איפשרו זאת בחוסר רצון כשסידני פשוט נדחק בינהם ולא השאיר להם בררה אחרת. הוא חמק מידו המושטת של אחד והתכופף תחת החנית המוזהבת של השני ומצא את עצמו בחוץ, בראש גרם מדרגות השיש הארוך.
"עלמתי, חכי!" קולו של הנסיך רדף אחרי סידני יחד עם הצילצול האחד עשר. סידני לא עצר. להיפך, הוא אסף את שולי שמלתו הכחולה בידייו, התפלל שלא יפול מהעקבים המטופשים ופרץ בריצה במורד המדרגות. עקבי הזכוכית נוקשים בקצב לא אחיד כשדילג את המדרגות למטה שתיים שתיים.
התפילה לא עבדה כראוי. במדרגה השביעית עקב הזכוכית החליק מרגלו וסידני איבד את איזונו על המדרגות המבריקות. הוא תפס בבהלה במעקה והצליח להפתעתו, להתייצב חזרה. לשניה, שקל בדעתו להרים את עקב הזכוכית שנפל מרגלו אבל פקודתו של הנסיך: "עיצרו אותה," שיכנעה אותו להמשיך לרוץ. הנעל תסתדר מצויין גם בלעדיו.
הוא צלע בדילוגים מהירים את שארית המדרגות. למרגלותיהן חלץ את נעלו השניה וכך, לצליליו של צלצול השעון השתיים עשרה במספר, הוא עקף בריצה מהירה את הפינה. רגליו היחפות חובטות בדרך העפר הכבוש שמובילה הרחק מהארמון בקולות עמומים. הערב נגמר, הוא לא צריך להיות סינדרלה יותר. איזה יופי.



***


אמ, אני הולכת להכחיש שכתבתי את זה...
אבל היי, הוא איבד את הנעל

טוב, אני אגיב לך רק על הפרק הזה כי באופן כללי את כבר יודעת את דעתי וזה באמת סיפור ממש ממש חמוד ואני אוהבת אותו וייאיי. והנסיך קסום (וקוסם אותו לכרכרה! הייתי אומרת שזה נחשב ספוילר אבל כן, לא נראה לי שזה מגלה יותר מדי). את האמת שאת הפרק הזה הכי אהבתי עד עכשיו, גם מבחינת העלילה וגם הוא הכי חמוד בינתיים ואהבתי את כל החלק עם הכוכבים, והדימויים והתיאורים מצוינים אבל זה כבר לא חדש. אהבתי את זה שתיארת את המחשבות של סידני והסוף ממש משעשע. אין לי ממש הערות על העלילה וכל זה, אז אני פשוט אהיה כרגיל קטנונית על דברים מעצבנים כמו שגיאות הקלדה (את האמת שלא ממש היו הרבה) או לפחות על שגיאות כתיב כי אין לי כוח להעיר על כל שגיאת הקלדה.

כתבת כאן 'שהן' במקום 'כשהן'. זו שגיאה שחוזרת כאן די הרבה ובאופן כללי אצל הרבה אנשים, וזה ממש לא נורא, אני סתם קטנונית אז אני מציקה לך עם זה. בעיקרון זה חזר כאן עוד פעמים, אבל לא נראה לי שיש ממש סיבה להעיר אחת אחת. אני ממליצה לך להיכנס לכאן כדי לקרוא על ההבדלים בין ש' ל'כש' ומתי משתמשים בכל אחד מהם.

במילה 'שיניהם', י' אחת מספיקה אחרי הנ' - אני לא יודעת אם זו ממש טעות לכתוב את זה ככה, אבל זה פשוט הפריע לי שהיו במילה הזו כל כך הרבה י'. חוץ מזה, יש לך כאן שגיאת כתיב - כתבת 'התוחנות' במקום 'הטוחנות'.

זה בכוונה 'אוכל' או שזו שגיאת הקלדה? כי אני חושבת ש'תוכל' היה יותר מתאים כאן.

אחרי ה'עלמתי' צריך להיות סימן שאלה ולא פסיק.

אני חושבת שה'בדעתו' די מיותר כאן - 'שקל בדעתו' לא ממש הולך ביחד לרוב לדעתי, אולי 'העלה בדעתו' או רק 'שקל'. חוץ מזה, כתבת כאן בסוף 'שיכנע' במקום 'שיכנעה', ואת מדברת על הפקודה אז זה צריך להיות שכנעה.

כתבת כאן 'למרגולתיהן' במקום 'למרגלותיהן'. אני לא מאשימה אותך, זה לא באמת אפשרי ממש לכתוב נכון את המילה הארוכה הזו.
באופן כללי, ממש אהבתי את הסוף של הפרק - הוא חמוד ממש ומשעשע ומאוד מתאים, ותפרסמי כבר את הפרק הבא.
זה באמת פרק מצוין ואני הכי אהבתי אותו עד עכשיו (למרות שאת הראשון קראתי די מזמן אז אולי יותר אהבתי אותו ואני לא זוכרת? טוב נו, זה לא משנה, כולם מהממים) וניהניתי לקרוא.

פרק רביעי
שמלות מביאות מזל רע

צעקות. ריחות מגרים. צבעים. כל השלושה התאחדו לבליל מפתה ששידל את סידני להתקדם לעבר רחוב השוק ההומה. זה היה סוף השבוע, ויום חמים למדי. ממש יום מושלם. חוץ מבעיה אחת - פחות משבוע עבר מאז ליל הנשף ושוב סידני מצא את עצמו חנוק במחוך ושמלה. נכון, השמלה הזו הייתה הרבה פחות מפוארת מקודמתה הכחולה אך עדיין הייתה זאת שמלה.
העולם שונא אותו. הוא כבר אמר את זה?
כנראה שבמקרה זה להאשים את העולם היה מעט מוגזם מדי. היו אשמות הרבה פחות כלליות, קרי האחיות הבכורות שלו, אנסטסיה ודריזלה. השתיים החליטו שערב נשף אחד הוא לא דיי התעללות, בעיקר משום שלא זכו לראות כמעט בכלל את אחיהן הצעיר מושפל (אחיות מקסימות) ולכן בבוקר למחרת הנשף סידני קיבל השכמה חביבה שכללה את גנבת השמיכה שלו, איום בדלי מים קרים ודרישה להתחפשות חוזרת.
הוא מיהר להסכים. כמה רע זה כבר יהיה אם יסתובב יום שלם באחוזה המשפחתית לבוש בחצאיות המגוחכות וחנוק על ידי המחוך. הוא הסתדר בנשף עם הנסיך, קצת משרתים משועשעים לא יצליחו לרסק את הכבוד העצמי הלא קיים שלו. באמת, הוא כמעט התרגל לא להרגיש את הבהונות ולהצליח להכניס אולי ממחצית מקיבולת האוויר הדרושה לריאות.
כמובן שהוא שמח מהר מדי. לאחיותיו לא הייתה שום כוונה לפספס הזדמנות מושלמת כל כך להביך אותו. הן ידעו טוב כמו סידני שקצת שיטוטים בשטחי האחוזה שהוא לבוש במחלצות נשים לא יטרידו אותו יותר מדי. הוא אולי לא יהנה מהמצב הלא נוח אבל כל העונג הקשור לחשיפתו הציבורית בתור סינדרלה יהיה אבוד, הרי המשרתים באחוזה מכירים אותו מילדות ולא יתרשמו במיוחד מהשיגעון האחרון שלו.
וכך מצא את עצמו סידני מסכים להביך את עצמו בציבור בשנית ויצא ליום השוק כמעט שבוע לאחר הנשף כשהוא מצוייד ברשימת קניות, סל, שקיק עם מספיק מטבעות לקנות את המוצרים ברשימה ושמלה.
הוא צעד במורד הדרך מהאחוזה לשוק וקילל את ההחלטות הלא שקולות שביצע בשעת בוקר מוקדמת אחרי לילה מאוד מבלבל. אה וכמובן, גם את אחיותיו.
הוא נעצר מול הדוכן הראשון – דוכן הירקות והפירות של גרינוולד, מאחורי שתי נשים שלא זיהה. הנשים, התווכחו בינהן בקולות מהוסים והסתירו את האיכר לרגע וכך סיפקו לסידני את השניה שלה היה זקוק כדי להזכר שגרינווד (בתקווה) לא יזהה אותו בשמלה. זאת אומרת, שהוא לא יכול לבקש לקבל את הדברים הרגילים שלו. חבל, זה היה הרבה יותר קל מלהצביע על חצי מיליארד הסוגים השונים של ירקות להם הזדקק ולזכור מה סוג תפוחי העץ הנכון.
"בוקר טוב," קולו הגרוני של האיכר העיר את סידני מרגע הרחמים העצמיים. "אני ג'לרק גרינווד," הוא הושיט את ידו ללחיצה. סידני אחז ביד בהיסוס. העור תחת ידו היה נוקשה ומחוספס, לא מאוד מפתיע בהתחשב בעבודת הכפיים שדרש מקצועו. באופן כללי, האיכר היה נוקשה מעבודה, בעל כתפיים רחבות כמו של שור, ידיים רחבות כמו אתי חפירה ופנים כהות עור שקמטים נבקעו בהם כמו סדקים באדמה יבשה.
"ב-בוקר טוב," סידני גמגם מעט אבל זכר להשתמש בקול גבוה. אף שיש סיכוי שהוא השתמש בקול גבוה מדי כי האיכר נעץ בו מבט מודאג מתחת לגביני עיניי הסבוכים. הוא לא שאל אז סידני לא טרח להמציא תירוץ. יש כמה דברים טובים בעובדי אדמה אנטיפתים, אחד מהם הוא שהם לא שואלים שאלות קשות.
"אם כך," גרינוד המהם בקול נמוך וסיים את שיחת הנימוסים הקצרצרה "מה את צריכה לקחת איתך?"
זה היה הסימן של סידני להתחיל להצביע על הירקות שהיה צריך לקנות. תוך עשר דקות, פחות או יותר, כל הירקות אוכסנו בנוחות יחסית בסל שתלה על ידו והוא היה מרוצה מעצמו, הוא אפילו קנה את סוג התפוחים הנכון, כנראה, אוקיי, אולי לא.
הוא המשיך בדרכו ושירך את רגליו לדוכן הבא. הדוכן הזה – דוכן הבדים של גברת סוניט, היה אחד הדוכנים השנואים אליו. דבר ראשון, הוא שנא לתפור או לרקום או לסרוג או כל דבר אחר שקשור לבגדים, זה פשוט היה משעמם. ודבר שני, גברת סוניט הייתה מהנשים שתמיד עמדו קרוב מדי אליך.
הפעם לא הייתה שונה. סידני רק נעמד מול הדוכן והאישה המלאה תפסה בזרועו. "בוקר טוב, ילדתי," היא חייכה וחשפה שיניים מרובעות מוכתמות בקצותיהם באדום בוהק מהאודם שבו הדגישה את שפתיה הנדיבות. סידני עיקם את ידו בניסיון לשבור את אחיזתה והצליח לעשות בדיוק את הדבר ההפוך ולגרום לה להדק את צבת המוות שהייתה לה סביב זרועו, אצבעותיה השמנות התחפרו עמוק יותר לתוך השריר ומנעו כל אפשרות לברוח.
"יש לי פה הרבה דברים לצעירה כמוך," המכורת נרכנה קדימה וכמעט לחשה לתוך אוזנו של סידני את המילים. מהמרחק הזה הבושם הכבד שלה גירה את אפו ואם זה לא רע מספיק התנוחה גרמה לשדיה להשפך מעבר למחשוף הנמוך של שמלתה, כמו מים רותחים שגולשים מעבר לשפת הסיר. לא משהו שסידני אי-פעם רצה לראות, תודה רבה הוא לא היה עד כדי כך נואש שמישהו ישים לב אליו.
"א-אה, כן, תודה," דיסני משך את ידו בכוח והצליח לקרוע אותה מאחיזתה של המוכרת המלאה. לצערו, האינרציה המשיכה את תנועתו והוא נרתע שלושה צעדים מהירים לאחור. גבו נתקל בגבו של אדם אחר. גב רחב, עטוי שיריון קל שצלצל מעוצמת הפגיעה. השומר המלכותי – כי כמובן שסידני לא יכל להתנגש באחד מפשוטי העם, אם כבר הוא מביך את עצמו הוא תמיד דואג לוודא שאין שום סיכוי שזה יוברש מתחת לשטיח – הסתובב אליו בחדות ותפס בזרועו העליונה.
"סליחה גבירתי," הוא התחיל בנימוס לפני שניצוץ זיהוי בהק בכחול המיימי של עינייו. גבותיו הבלונדיניות התכווצו בחשד. הוא הטה את ראשו וסקר את פניו של סידני בדקדוק, עינייו חלפו על האף הגבוה והמלכותי, עצמות הלחיים הגבוהות, הלסת הרבועה למדי והשפתיים הדקות שהובלטו באודם. "את באמת אישה מכוערת להפליא," הוא מלמל את זה כל כך חלש שסידני בהחלט יכל לשכנע את עצמו שהוא הוזה.
סידני רקע ברגלו ודרש: "תשחרר אותי!" זה לא היה נשי מדי לצעוק בצורה כזו אבל באמת מה קרה היום שכולם החליטו שזה יום אחוז-בזרועו-של-סידני. סידני ממש לא היה בעד היום הזה.
"כמובן," השומר המלכותי גיחך ולא שחרר את אחיזתו אפילו לא במעט. "אחרי שתבואי איתי לארמון. הנסיך מחפש אותך, אם לא שמעת," הוא משך בידו של סידני ההמום. הנסיך מחפש אחריו? מה לעזאזל יכולה להיות הסיבה? אוי... הזיכרון חבט בו כמו מיי קרח - הנשף ויותר גרוע, התחבולה שלו בנשף. אבל זה לא יכול להיות, הוא חשב שהוד מושלמותו המעצבן לא שם לב שהוא מחופש. כנראה שהוא טעה כי בכל זאת מחפשים אחריו, איזה כיף. ואם זה לא מספיק גרוע, עכשיו הוא גם יושפל בציבור וגם שכנראה יוצא להורג.
כן, יכול להיות שהוצאה להורג היא עונש מוגזם מעט להתחזות לבחורה אבל לסידני הייתה מעט נטיה לדרמטיות מוגזמת (או להיות דרמה קווין, לדברי אחיותיו) ולכן זה כמובן היה העונש הראשון שעלה בראשו. בכל זאת, הוא התחזה לנסיכה, התחזות, בעיקר התחזות לבן (בת) אצולה היא פשע חמור.
"א-אנ-אה, לא תודה," סידני גמגם בדאגה ומשך את ידו בכוח. הפעם זה עבד ואחיזת המוות של השומר התרפתה מספיק בשביל שיכול לברוח. ואת זה בדיוק הוא עשה, רגליו חבטו באבנים הלא אחידות שריצפו את הרחוב ושמלתו התנופפה באוויר מאחוריו.
הוא ציפה לשמוע את הצעדים הכבדים של השומר הבלונדיני בעקבותיו אבל רק הקולות הרגילים של השוק נשמעו באוויר. הקולות הרגילים של השוק וצעקות הזעם של המוכרת שהרצתה בקולי קולות תוך שלל קללות צבעוניות לשומר על היחס הנאות שיש לנהוג בגברת. סידני החליט ששפט את גברת סוניט מוקדם מדי, היא הייתה בחורה שטוב שתהייה לצידך, בעיקר אם אתה צריך לחמוק משומרים מלכותיים בלונדינים וחסרי נימוס בסיסי. אף שעדיין, היא לרוב עמדה קרוב מדי.
סידני התכוון לרוץ את כל הדרך הבייתה, מבוהל וחושש לחייו כמו שהיה אבל הוא לא חישב את הקשיים שנגרמו ממשקל הקניות ומהריצה במחלצות נשים לא נוחות. הקשיים האלו האטו את צעדיו כשנרגע שצף האדרנלין וצעדיו התקצרו ואיבדו את המהירות שיצר הפחד. רק על יכולותיו הגופניות בלי זריקת האנרגיה של הפחד היה לו פשוט קשה מדי לרוץ במעלה הגבעות הנמוכות בדרך לביתו.
הוא שבר חזרה להליכה במרחק של שניים או שלושה קילומטרים מהשוק, והתנשף כמו סוס בסוף מירוץ. רגליו כאבו מהנעליים הלוחצות וראותיו צרבו מחוסר החמצן הכפוי שיצר המחוך. לרוץ בשמלה התגלה כמשהו כמעט בלתי אפשרי ללא הדחיפה של האדרנלין.
סידני התכופף קדימה והשעין את זרועותיו על ברכיו. הוא ניסה לחשוב למרות פעימות ליבו שרעמו באוזניו והמחסור בחמצן שעירפל את מחשבתו. צריכה להיות דרך מהירה להגיע הבייתה, בתקווה דרך שלא תגרום לו למות מחנק לפני שיגיע למקום בטוח. לרוץ לא היה אופציה, הוא דיי הוכיח שאין לו את היכולת. לרכב לא היה לו איך, חסרו לו הדברים ההכרחים כמו אוכף ורתמה וסוס.
אבל... כן זאת הייתה האפשרות הטובה ביותר. סידני ישר את גבו בכאב וגרר את רגליו לעבר שולי הדרך, למקום בו נשקו השפתיים הירוקות של היער לעפר הכבוש מרגלי אנשים. בצעד הראשון מחוץ לשביל העקב הגבוה של נעלו שקע מעט וגרם לו למעוד, האדמה הרכה נדבקת לסוליה וינקה את רגלו למטה, העקב הדק ננעץ בקרקע בלי שום כוונה להשתחרר.
"מי המציא את הדברים האלו?" סידני רטן לעצמו בזמן שנאבק לחלוץ את הנעליים. הוא הכיר את החלק הזה של היער היטב מילדות והחליט שזה בטוח מספיק ללכת בו יחף, לפחות הרבה יותר בטוח מאשר לנסות לצעוד על האדמה הלחה בנעליי הנשים המגוחכות. וכך כשהנעליים משתלשלות מיד אחת והסל מאוזן ביד השניה סידני חמק מתחת לצל הקריר של העצים ופילס את דרכו הבייתה בדרכים החצי מסומנות של הציידים.
סידני נאנח בהקלה שהסבך הירוק כהה של היער התחלף בשורות המסודרות של צמחים תרבותיים. הוא הצליח להגיע הבייתה בשלום. אולי העולם לא שונא אותו אחרי הכל. הוא התגנב בשקט לעבר הדלת האחורית, זו ששום בן משפחה לא אמור להכנס דרכה כי נועדה למשרתים ופתח אותה לכדי חריץ. אף אחד לא נראה במסדרון מאחורי הדלת וסידני, באנחת רווחה נוספת, החליק בפתח הצר ואל תוך הקרירות הנעימה של החלל הסגור.
הדלת נסגרה מאחוריו בנקישה קלה והבחור המחופש השעין עליה את גבה. הוא לקח נשימות עמוקות ונתן לסל הקניות והנעליים ליפול לרגליו. סידני היה נשאר שם זמן רב יותר אלמלא הקול הזר שהידהד במורד המסדרון "-את כל הנשים שגרות בבית הזה."
סידני כיווץ את מיצחו, הוא לא הכיר את הקול שדיבר. הסקרנות השכיחה ממנו לרגע את הזהירות והוא התגנב על רגליים דוממות לעבר הדלת לסלון. היא הייתה פתוחה לכדי סדק, חריץ גדול מספיק שעליו הצמיד את עינו. ממקומו הצליח לראות רק חלק קטן מהחדר הגדול, את הקצה של הספה המלכותית, שולחן עץ אחד ואת גבה של אנסטסיה. היא החזיקה את גופה כמו חייל, גב ישר ורגליים צמודות זו לזו, עמידה שהצביעה לרוב על לחץ עמוק.
סידני נרכן מעט קדימה ודחף את הדלת. הסדק גדל בהתאם ועכשיו יכול היה לראות גם את אחותו השנייה ואימו החורגת, שתיהן נראו מודאגות כמו אנסטסיה. את הסיבה לדאגה לא ראה. הוא הניח שמה שזה לא יהיה עומד קרוב מדי לדלת הכניסה בשביל שיוכל לראות אותו.
זה אמור היה להיות השלב שבו סידני יבין שהוא צריך להסתלק משם אבל סידני לא ממש היה אחד להקשיב לשכל הישר ולנהוג בזהירות ולכן במקום לברוח מהמקום הוא דחף את הדלת טיפה יותר. הדלת נפתחה בדממה וסידני - שהשעין עליה הרבה ממשקלו - איבד את יציבותו ונפל לתוך החדר בחוסר חן מרשים שהסתכם בזה שהתרסק על פניו שישבנו באוויר.
"אוף..." האוויר נפלט מראותיו ביבבה חדה והוא מיהר להתהפך על גבו. חזהו עלה וירד בהתנשפויות קצרות ונקודות שחורות ריצדו מול עינייו. כשראייתו התבהרה פנים ריחפו מעליו, פנים מעוצבות כמו אלו של פסל שבמרכזם עיניים כהות עם זיק משועשע. זה היה הנסיך.
הוא כבר אמר שהעולם שונא אותו?

***

אמ, שוק זה נחמד, מוכרים פחות ולסידני אין ממש מזל וזה די משעשע אותי

זה בהחלט פרק משעשע, סידני כל כך חסר מזל. טוב, כמו שכבר אמרתי זה ממש ממש חמוד ואני אוהבת את הנסיך, הוא קסום. אין לי ממש הערות חוץ משגיאות הקלדה (ושוב דיסני במקום סידני, את כשרונית) וכל זה, אבל אני לא אעיר אחת אחת כי אני יודעת שזה די חסר טעם לדעתך. אהבתי שקראת למוכר גרינוולד, כמו גרינוולד של דמבלדור (או שזה היה גרינווד? כן, דרך אגב, כתבת בחלק מהפעמים ככה ובחלק ככה אז לא ממש הבנתי איך קוראים לו. בכל מקרה, אם זה גרינוולד זה מגניב). הסוף ממש משעשע ואהבתי שסגרת את הפרק בזה שהנסיך היה שם, והמשפט האחרון מתאים ומצוין. בקיצור, זה פרק ממש חמוד ואני מחכה לפרק הבא.

פרק חמישי
הו, למה נעל?!

סידני הובל על ידי השומרים לשרפרף הנמוך שלצד הספה. השומר הבלונדיני מהשוק מצידו הימני ושומר חדש שדמה לראשון בכל מלבד שערו האדמוני, מצידו השמאלי. הם לא השתמשו בכוח אבל היה ברור לכולם – אפילו לסידני שלא היה ממומחה בהבנת רמזים דקים – שהוא לא יכול להתנגד. הנסיך הלך אחריהם, פינות פיו רעדו מהמלחמה לא לתת לחיוך לזרוח על פניו. לדעתו, כל המצב היה מגוחך לחלוטין וראוי לחיוך אך הנימוס חייב שילחם בדחף להראות זאת.
סידני התיישב בחבטה על השרפרף הנמוך. עכשיו, ממקומו על המושב הלא נוח הוא נפנה לסרוק את מי שהניח יהיו שופטיו ומוצאיו להורג, הרי זה עונש ראוי להתחזות, נכון? בעיקר להתחזות בנשף החשוב ביותר בחייו של נסיך. אף שאולי הוא כרגיל קופץ למסקנות לא מבוססות, הם, בכל אופן, נראו הרבה יותר מדי עליזים בשביל הגורל העגום שעמדו לגזור עליו. יורש העצר המעצבן אפילו העז לחייך. לפחות זה נראה כמו חיוך, או אולי עווית?
הראשונים תחת מבטו היו שני השומרים המלכותיים במדיהם המגוהצים. הם היו צמד רחב כתפיים ומאיים אבל מבטם החודר הופנה לעבר הקיר ולא לאסיר חף הפשע (בערך) שישב בינהם ולכן סידני הרגיש בטוח למדי לסקור אותם מקצות מגפיהם השחורים והמצוחצחים ועד לתסרוקת הצבאית הקצרה בקצה קודקודם. הם דמו זה לזה כמו שני כדים, זהים בכל מלבד צבע עינייהם ושערם, האחד בלונדיני וכחול עיניים ואילו חברו אדמוני וכהה מבט.
מהשומרים מבטו של סידני נדד לאחיותיו. הן עמדו עכשיו זו לצד זו, אנסטסיה עדיין דרוכה כמו שהייתה לפני שהתפרץ לשיחה בנפילתו מלאת החן על הרצפה ודריזלה עוטה מסכה מנומסת שמאחוריה הסתובבו במהירות גלגלי השיניים של מוחה, מחשבים אפשרויות להרוויח מהמצב.
סידני תהה כמה מפתה אותה האפשרות לחלק גדול יותר בירושה במקרה ואחיה יוצא להורג. הוא קיווה שלא מספיק בשביל שתפקיר אותו בידיי הנסיך, הפנים הנאות באופן מעצבן של יורש העצר לא היו הדבר האחרון שרצה לראות לפני שיפרד מראשו לשלום (בעצם אולי יתלו אותו ולא יערפו את ראשו, לא חשוב, הוא ימות גם מחנק). אף שהן באמת היו נאות... לא, אילו שטויות. על מה הוא חושב?
מאחורי אחיותיו שוחחה אימו החורגת עם גבר גבוה ורזה. מאוד גבוה ומאוד רזה, הוא נראה כמו דחליל, אילו דחלילים היו לובשים מדים מפוארים במקום חולצת איכרים קרועה ומגדלים זקן תיש מחודד מקצה סנטרם. היא נראתה חסרת שקט אבל היא לא פרכה את ידיה כמו שעשתה כל אימת שדאגה והסתכלה בעינייו של הגבר הגירמי כך שסידני הניח שהוא לא מאיים עליה.
הידיעה שלפחות משפחתו בטוחה אפשרה לשריריו להרגע מעט והוא נשמט בכיסאו, כתפיו התרוממו לאזור אוזניו ועינייו הכחולות נדדו לאדם האחרון בחדר – הנסיך. הוא עמד מולו, ידיו אוגרפו בריפיון לצידי גופו וגבו - כראוי ליורש עצר – זקוף. באור הבהיר ששטף את החדר המאוורר שערו נראה כשזור חוטי זהב ועורו השזוף בהק. הוא חייך שהבחין במבטו של סידני, יותר גיחוך מחיוך, מין מתיחת שפתיים מרושעת של אדם שיודע משהו.
להפתעתו של סידני, על אף הגיחוך המרושע על שפתיו הוא לא נראה כמו מלאך מוות שמתכוון לגזור את גורלו של בחור המחופש לנסיכה. לא, הוא נראה יותר כמו נסיך שמחפש אחרי נסיכתו. אבל זה היה בלתי אפשרי, נכון? לא יכול להיות שהנסיך באמת מעוניין להנשא לו, זה היה בלתי אפשרי ועדיין, העיניים הכהות שפתיתי שנהב נצצו בהן ליטפו במבט רך את פניו של הבחור המחופש.
ניקוי גרון חד העיר את סידני מהמצב דמוי החלום שבו שקע (הוא לא התכוון להודות לעולם שהוא טבע בעיניים של הנסיך, רק בנות אומרות דברים כל כך מתקתקים) והוא קרע את מבטו מזה של הנסיך והרים את ראשו לעבר מקור הקול. זה היה הדחליל שלא התלבש בהתאם למעמדו כדחליל. הוא סיים את שיחתו המהוסה עם בעלת הבית ופנה עכשיו לשאר הנוכחים בחדר.
"גברותי הנכבדות," פנה הדחליל, שכנראה היה הכרוז המלכותי לאור קולו הרדיופוני, לנוכחות בחדר וסידני. "כפי שידוע לכל נתיני הממלכה בערב התשיעי ל-" מחשבותיו של סידני נדדו מדברי הכרוז וקולו הרישמי עד כדי גיחוך התעמעם לרעש רקע צורמני. היו לו דברים אחרים לדאוג בגינם, דברים שכללו את הנשף ואת הנסיך אבל לא כללו את התאריך המדוייק שבו התקייים הנשף המדובר.
הוא הניח שישמע את התאריך הזה עוד הרבה במשפט שיערך לו. הוא כבר ממש יכל לשמוע קולו של השופט המזדקן רועם באולם המשפט ואת הנסיך קורא בשמו: "סינדרלה." רגע, זה לא היה בראש שלו, הנסיך, יורש העצר המעצבן באמת קרא לו.
עפעפיו של סידני רפרפו ונפתחו. הוא לא היה בטוח מתי עצם את עינייו אבל שפתח אותן הצטער שלא השאיר אותן סגורות. החשכה הייתה מנחמת, המראה שהתגלה לו קצת פחות. הנסיך כרע ברך לפניו. אם סידני היה כל אחת אחרת, בדגש על צורת הנקבה של המספר, הוא היה נרגש ומלא התלהבות. בכל זאת, לא בכל יום נסיכים נאים יורדים על ברך אחת לפניך.
אבל הוא לא היה כל אחת אחרת, למען האמת, הוא לא היה אחת בכלל. הוא הרגיש צריבה נמוכה בביטנו וטעם של קיא עלה בפיו, כל רגע עכשיו המשחק המוזר שיורש העצר שיחק בו יגמר והמציאות תשבר לו על הראש כמו מטר של שברי זכוכית. זה הרי חייב להיות משחק, נכון? לא יכול להיות שהנסיך ירד על ברך אחת בשביל הבחורה הכעורה והמוזרה שברחה לו באמצע הנשף.
"סינדרלה," הנסיך קרא בשמו של סידני פעם נוספת. הוא עדיין כרע על ברך אחת לפני הבחור המחופש, ראשו הוטה מעט ועיניו הכהות ברקו. באופן מפתיע, זיק השעשוע הקבוע נעדר מפניו, לא קימור של גיחוך ולא הרמת גבה משועשעת. הנסיך נראה רציני ופניו הנאות שידרו רגש שסידני לא הצליח להניח עליו את האצבע, זה נראה כמו תקווה אבל מה יכול הנסיך לקוות שיקרה?
המתחזה חסר השקט הניד בראשו לאות ששמע לפני שיורש העצר קרא בשמו בשלישית. עינייו הכחולות התמקדו בפניו של הנסיך, קודם פגשו בעינייו לפני שהחליקו לשניה קצרה לשפתיים המלאות. הנסיך לקק את שפתיו כאילו טועם את המבט והחיוך המוכר שלו מתח את פיו.
"יש לי משהו שלך, עלמתי." סידני כיווץ את מצחו בדאגה, מה יכול להיות שיש לנסיך? ולמה הוא ממשיך להדגיש את ה'עלמתי' הזה, זה באמת כבר עבר את גבול הנימוס והתחיל להשמע לעגני. מחייך כאילו הוא מודע לסערת רוחו של סידני, יורש העצר נשען מעט לאחור והושיט את ידו לקבל דבר-מה מהכרוז הדחלילי. האיש המזדקן נענה לבקשה העילמת של נסיכו בלי להניד עפעף.
הוא הגיש לו בכל הטקס האפשרי קופסא צרה בצבע בהיר שדמתה באופן חשוד לקופסאות עמן היו חוזרות אחיותיו החורגות של סידני לאחר מסע קניות מפרך אצל הסנדל. הקופסא לא הייתה כבדה במיוחד כנראה כי יורש העצר החזיק בה בקלות ביד אחת בשעה שידו השניה הושטה לעברו של סידני, בבקשה עילמת שהבחור המחופש לא הצליח לפענח. צריך מיומנות לפיענוח הוראות דוממות ומשפחתו של סידני חיבבה את יכולתיה הווקליות הרמות ולכן מעולם לא התנסתה יותר מדי באומנות החרישיית של רמזים עילמים.
"אנא ממך, עלמתי, הושטי לי את רגלך," הנסיך לא נשמע קצר רוח ועדיין סידני מיהר לציית מפחד שאולי יורש העצר פשוט טוב מאוד בלהסתיר את תחושותיו. הוא אסף את שולי שמלתו וגלגל אותם במעלה רגליו. קרסוליים דקות ושוק מעוצב מאימוני רכיבה קבועים נחשפו מתחת לשמלה וכמו כן, גם כפות רגליו היחפות, הרי השאיר את נעליו לצד הדלת.
סומק חם טיפס במעלה צווארו של סידני כשנזכר, מאוחר מדי, שהוא יחף כמו נערת כפר חסרת חינוך. מובך, אל אף הסטת המבט הדיסקרטית של הנסיך והחיוך שלא מש מפניו, הנער המחופש ניסה להסתיר את רגליו מתחת לכיסא אבל יורש העצר עצר מבעדו. הנסיך הניח יד חמה על החלק העליון של שוקו ושידל אותו לישר את הרגל.
סידני ישר את רגלו בלי להשקיע מחשבה רבה בעיניין, משהו בו, חלק עמוק שהוא החליט לקרוא לו 'טירוף שמלה', רצה לרצות את הנסיך ואם לישר את רגלו היחפה זה מה שיעזור אז זה מה שיעשה. הנסיך אחז בקרסולו בעדינות ביד אחת ובשניה שלף מהקופסא נעל זכוכית מוכרת. הייתה זו אותה הנעל שסידני איבד על המדרגות שברח בערב הנשף.
"נשבעתי שאנשא לזה שהנעל תהלום את מידת רגליו," הנסיך הצהיר בחגיגיות. בהיסח הדעת סידני תהה אם הוא מתרגש, זה נשמע כמעט הגיוני, לפחות יותר הגיוני מהאפשרות שהנסיך שגה בגוף של הכלה העתידית. יורש העצר בהחלט נראה חסר שקט, כמעט כאילו המעמד פורץ סדקים דקים אפילו בשיריון היהירות המלכותי שתמיד עטה במומחיות. "סליחה, רגליה," הוא מיהר לתקן את עצמו בשיעול מובך וטבע חותמת לא רצויה בדיוק על הנחתו של סידני שאלו העצבים המדברים מפיו.
הנעל החליקה למקומה בלי שום התנגדות, מתאימה כמו כפפה ליד או טוב, כמו נעל לכף הרגל. החיוך המנומס של הנסיך התרחב אף שהוא לא נראה מופתע מדי. סידני בהה למטה ברגלו ובנעל שכמובן הלמה אותה באופן מושלם בהרגשה נבגדת, איך הנעל שלו יכלה לחשוף אותו בצורה כזו? הוא אף פעם לא קונה נעליים יותר.
"התאמה מושלמת," הנסיך לא נשמע כאילו הוא מדבר על נעליים וכפות רגליים.
"אם כך נסיכי, אני מורשה להניח שישנו רק עוד דבר אחד לשאול?" הכרוז המלכותי ליטף את זקנו ועינייו החדות חיפשו את ניצוץ האישור בעינייו של הנסיך. הוא זכה לו שניות לאחר מכן שהנסיך הנהן, עדיין בפניו אל סידני.
"רק עוד דבר אחד," הוא חזר על דברי הכרוז בקול רך "האם תנשאי לי?" סידני הרגיש את הצריבה החלשה שטיפסה בגרונו הופכת לשרפת יער. מה הוא אמור לעשות עכשיו? הוא לא יכול לומר לא לנסיך העצר, זה פשוט לא עובד ככה אבל הוא גם לא יכול לומר כן.
נקודות שחורות ריצדו מול עינייו כשריאותיו החליטו לצאת לחופשה ספונטנית ולכן כמעט פספס את הנסיך נשען לקראתו, כף יד אחת גדולה חפנה את לחיו ושפתיו ריחפו סנטימטרים בודדים. עפעפיו של סידני עפעפו ונסגרו בציפיה לנשיקה שלא ציפה שירצה. אבל המגע החם של שפתיו של הנסיך על עורו לא הגיע במקום זה הנסיך דיבר "אתה לא רוצה להתחתן עם נסיך? אני חייב להודות שאני מופתע, השקעת מאמץ גדול בשביל לזכות באפשרות."
המוח של סידני עבד לאט, כמו זבוב לכוד בדבש. והמילים של הנסיך התעכלו לאט אך שהתעכלו באה איתם הפאניקה. הנסיך ידע.
הבחור המחופש לא חשב כשזינק על רגליו וחמק מתחת לידיהם של השומרים. המוח שלו עבר למצב אחר, לרצון לשרוד של חיה לכודה. הוא פרץ בריצה לכיוון ממנו בא, אל המטבח והחוצה אל היער. נעל הזכוכית נשמטה מרגלו בשלב כלשהו אבל הוא לא עצר לחשוב על זה. הוא לא עצר לחשוב כלל עד ששריריו צרחו עליו להפסיק את הריצה המבוהלת וריאותיו אימו לקרוס אבל הפעם ממאמץ ולא רק מפחד.

***

אמ, אין לי הערה שנונה שיכולה להוציא את הפרק הזה טוב...
אבל היי, לפחות קרו דברים.

זה פרק כל כך חמוד, הנסיך באמת קסום, אני אוהבת אותו וסידני לא אופטימי במיוחד. אני קצת יודעת מה עומד לקרות בסוף אז אני לא מודאגת מדי מזה שהוא ברח, אבל זה סיום מצוין ומותח לפרק (למרות שאת האמת שציפיתי שתסגרי אותו כבר אחרי הצעת הנישואים, אבל זה היה מצוין שהמשכת לדעתי והנסיך משעשע) ואני רוצה את הפרק הבא. כרגיל, אני לא אעיר לך על שגיאות הקלדה וכל זה, חוץ מדבר אחד.

רשמת כאן 'נסיך העצר' במקום 'יורש העצר'.
על העלילה אין לי ממש הערות, זה באמת פרק ממש חמוד ואני מחכה להמשך.

פרק שישי
שלכת מהסוג הקסום

סידני צנח על ברכיו בעבי היער לצידו של עץ לוז עתיק והשעין את מצחו על הגזע הרחב. הקליפה המחוספסת של העץ קרירה כנגד עורו הלוהט והעץ מנחם ביציבותו. לעץ לא אכפת אם נסיך יציע לו נישואים - אף שאולי כדאי לדאוג לשלומה העתידי של הממלכה אם יורש העצר שלה יחליט להנשא לעץ - והחיים שלו לא התהפכו על פיהם בגלל שלבש שמלה. העץ היה עץ, תמיד היה, ותמיד יהיה אחד. היה משהו מרגיע ביציבות הזו בתוך האנרכיה שחייו שלו הפכו להיות.
הוא לקח מספר נשימות עמוקות דרך אפו וכפה על הנשימה שלו להסתדר. כשהאט ליבו לקצב שהזכיר במעט קצב פעימה של לב אנושי רגיל במקום המחול המבועת של לב הארנבת, סידני נפנה לבחון את סביבתו. הוא התהפך במקומו ותמך את גבו כנגד העץ במקום להסתיר בגזע את פניו. המחזה שלפניו היה רגיל באופן יוצא מין הכלל, סתם פיסת יער חסרת יחוד. שום רמז שיתרום להבנה היכן הוא נמצא.
כיף, עכשיו הוא גם הלך לאיבוד.
הוא היה מוקף בעצים כהיי עלים ועבי גזע שנשענו זה לכיוונו של זה וענפיהם הסתרגו אלו באלו בקשת מעל לראשו כמו ידיהם של רקדנים במחול עממי. לרגליו, פיטריות לבנות ומנוקדות באדום נימרו את הקרקע כמו רסיסי אור והתלפפו סביב הגזעים הכהים כמו עדיים סביב צווארי עלמות. ובין לבין, בין הפיטריות לעצים ולעשבים השוטים, חמקו הצללים, כמו סודות שקטים או צלילים שהזמן החריש. לרגע היה קל לדמיין את היער כעדת פיות מרקדות שקפאו באמצע מחולן והפכו לזיכרון עד של עלים ירוקים ושירים שדממו בין שיניי השעון הטוחנות.
השקט נח כשמיכה רכה סביב כתפיו ושחרר את מחשבותיו לנדוד מקשיי השבוע האחרון. הוא הרהר באפשרויות הגלומות בללכת לאיבוד ביער - הרבה סיפורים התחילו במצב כזה בדיוק, כך שאולי הוא עוד יפגוש אי שם את נערת חלומותיו. מוזר רק שלא משנה כמה התאמץ לדמיין את הנערה המדוברת היא התנגדה ללבוש שמלה ולהחליף את פניו של הנסיך בפנים רכות תווים וגדולות העיניים של בחורה. לפני שהספיק להבהל מחדש מהכיוון אליו סטו מחשבותיו השקט הופר ברשרוש שהגיע מענפי העץ שלרגליו ישב.
הרשרוש הגיע מצמרת העץ ואפשר היה בקלות לפתור אותו כלאחר יד כשעשועי סנאים אבל ההסבר הפשוט הזה הפסיק להיות אמין שהרשרוש התברר כמילים. "ליכלוכית, הו ליכלוכית," העץ מלמל לעצמו בטון שהתקרב באופן חשוד לזמרה. הבחור המחופש חבט את ראשו לאחור בגזע העץ מרוב הפתעה. מי היה מאמין, הוא הצליח למצוא עץ קסום.
הוא כמעט התרגש מהמזל הלא צפוי שנפל בחיקו - או זה שהוא התיישב לרגליו, הפרטים לא חשובים - אבל כמובן, המזל שלו לא באמת הצליח להשתנות. אגוז בוסר פגע במצחו. מדהים, הוא נפל על העץ הקסום היחידי שזורק אגוזים על הנחים בצילו וקורא להם בשמות גנאי. ואפילו לא שמות גנאי מיוחדים מדי, כאילו ליכלוכית? זה קצת מרושע, הוא לא אשם שריצה היסטרית לתוך היער נוטה לבלאגן את השער ולקרוע את הבגדים.
סידני הרים את זרועותיו אל מעל לראשו בניסיון לסוכך על פניו מפני מטר האגוזים הירוקים למחצה והציץ במעלה העץ. לא היה דבר בין הענפים הנעים ברוח, אפילו לא קצה קצהו של זנב סנאי. ובגזע הכהה לא היה אף רמז לפרצופה המקומט של רוח יער. כמה מוזר. אולי זה היה רק קולה של הרוח שמוחו העייף מעומס היום החליט לגרום לו לפענח למילים שלא דוברו מעולם?
"ליכלוכית?" הטון המאפף והמזמר נשמע מאזור לא מוגדר למולו של סידני.
סידני החזיר את מבטו מטה מענפיי העץ במהירות שעשתה לו סחרחורת. העולם נטה על צידו לשניה לפני שהתיישר וזיכה את סידני להצצה בבעלת הקול. היא הייתה אישה גוצה אך נאה למדי, בעלת שער ערמוני בהיר - כמעט ג'ינג'י - שזור לבן שנצץ בנגה פנימי מוזהב ונערם על ראשה בתסרוקת סבוכה שמאות סיכות צבעוניות ננעצו בה לייצוב, פנים עגולות ורכות שאופרו בטוב טעם באודם סגלגל ועיפרון ירוק שהדגיש את הניצוץ המוזהב בעיניה החומות והסתיר את הקמטים. וכמובן, שמלה ורודה כמו נשיקה שעוטרה בכמות נכבדת של מלמלה וסילסולים מושלמים שנראו כמעט לא מהעולם הזה.
בעצם, הם כנראה לא היו מהעולם הזה.
כי מאחורי האישה נמתחו זוג כנפי פרפר בוורוד כהה מעט יותר מהגוון המתקתק של שמלתה. הכנפיים נמתחו משני צידה גבה, גדולות כמעט כמו האישה ורפרפו בשלווה באוויר החמים של שעת אחר הצהריים המוקדמת, זוהרות ומנצנצות שקרן שמש שובבה זרחה אליהן. זה היה מחזה מהפנט. ורק חינוך טוב מנע מסידני להתקע עם פיו פתוח לרווחה כמו דג שראה את המשיח צועד מעל ראשו.
"פ-פ-פ..." סידני גמגם בטון שבור מהלם לפני שטפח יד על פיו בחוזקה והשתיק את המילמול המביך. "פ-פיה!" הוא ניסה שנית והצליח לבטא את המילה באופן ברור מעט יותר אף שעדיין לא הצליח להמנע מהגמגום המטריד שהכביד על לשונו כל פעם שהופתע או דאג. זאת באמת הייתה תכונה מציקה במיוחד.
"אכן, יקירתי, אני הפיה הסנדקית שלך," הפיה חייכה ברכות ושלפה שרביט נוצץ מכיס מוחבא בשמלה. היא טפחה בראש השרביט על כף ידה הפרושה לפנים ושלחה מטר של ניצוצות כסופים ומוזהבים לאוויר כמו גשם מקומי של חלקיקי אור - חוץ מזה שהם נפלו לכיוון ההפוך ויצרו מזרקה מסתחררת לכיוון השמיים.
בזרם החלקיקים המבריקים סידני הבחין בהבזקים של צורות מוכרות, זה נראה כאילו האבק המוזהב המסתחרר מתייצב לשניה בדגם של שמלת נסיכה לפני שהוא מתפזר בשנית וחוזר חלילה. למה שוב שמלות? הוא חשב במרירות. עד שכבר קורה משהו מעניין, הוא קשור לשמלה. הוא באמת התחיל לשנוא את הדברים האלו, בגדים מגוחכים ולא נוחים שהחליטו להוציא אותו מדעתו.
"את לא נראת שמחה במיוחד," הטון האוורירי של הפיה החל לאבד מעליזותו למראה הבעת הפנים האומללה של סידני. היא לא הייתה רגילה לתגובה כזו, לרוב הנסיכות יצאו בשירה מרוב שמחה למראה. בכל זאת, תפקידה כפיה טובה היה לאחד זוגות מאוהבים ומי לא רוצה למצוא את אהבת האמת שלו?
"את יכולה לומר את זה..." סידני מלמל מתחת לאפו באומללות והתכדרר לתוך עצמו. הוא חיבק את ברכיו לחזהו וקבר את ראשו בבד השמלה שלגופו, שיטה שאיפשרה לו להסתתר באופן מוצלח למדי מהמבט החוקר של הפיה.
היפה הטובה – מודאגת כמובן מהתנהגותה האומללה של בת חסותה – התיישבה לצידו של סידני בעננה של בושם מתקתק וסילסולי בד וורודים.
"ילדתי," היא טפחה בחיבה על ידו של סידני. "ספרי לי מה מטריד אותך. האם את מקוללת? היש אם חורגת בעקבותיך? או אולי מחכה לך נסיך בנשף שאת לא יכולה להגיע אליו?"
סידני גנח למשמע המילה נשף. "בבקשה, רק לא עוד נשף. כל הבלאגן הזה התחיל מנשף."
פיה של הפיה נפתח ונסגר, ונפתח בשנית. לא היה לה רעיון מה לומר, האם מצאה את הנסיכה היחידה שלא רוצה להנשא לנסיך? באמת, היא כבר מבוגרת מדי לשטויות האלו, היא צריכה לדבר עם מועצת הפיות על פרישה מוקדמת, הנסיכות בימנו פשוט לא יודעות אסירות תודה מה היא.
"אם כך, אני מסיקה שהכעסת את ליבה הקנאי של מכשפה רעה?" הפיה-הסנדקית-שרוצה-לפרוש-לגמלאות שאלה בתקווה, אולי בכל זאת, המצב לא כל כך שונה מהרגיל. היא יודעת להתמודד עם קללות ומכשפות נקמניות, זה פחות קשה מהצפוי והסוף הטוב תמיד מוצלח יותר אם יש קצת קשיים. היא עדיין זכרה בחיבה את הנסיכה עם בעיות השער או את ההיא עם התפוח, הן כל כך שמחו שהסוף הטוב שלהן הגיע.
"לא," הבחור המחופש ביטל את התקווה שלה לפני שזו הספיקה להנץ וללבלב במשיכת כתפיים כמעט אדישה. הוא עדיין הסתרך מעט מאחורי השיחה במצב קל של הלם – בכל זאת, לא כל יום פוגשים פיה – אבל החל לחזור לעצמו, ועם החזרה לעצמו חזרו גם הפחד והצורך להעלם. הידיים שלו רעדו בלי שליטה והוא הידק אותן לאגרופים לבני פרקים לפני שפצה את פיו בשנית. "התאהב בי נסיך."
הדממה השתררה לשניות ארוכות. סידני שותק כי לא היה לא שום רעיון מה נשאר עוד לומר והפיה המומה מדי בשביל לחבר משפט. זה בוודאות עוד לא קרה לה אף פעם, ממתי נסיכים הם דבר רע?
"בעצם, אני לא יודע אם הוא התאהב בי, אני חושב... אולי. בכל מקרה, הוא הציע לי נישואים. אני לא יכול לומר כן, ואני לא יכול לומר לא, זה מאוד בעייתי." הנערה-שהיא-לא-נערה פלט את המילים במהירות, אצבעותיו נקשו על ברכיו בקצב עצבני ובתנועות חדות אבל לפחות הוא הרים את ראשו והסתכל על הפיה.
"י-יודע?" הפיה נראתה מסוחררת. היא ניערה את ראשה בחדות מצד לצד כשתסרוקתה המורכבת מאיימת לקרוס בכל רגע ועינייה רחבות. זה היה מצב חדש. הנסיכה לא נשמע כנסיכה, למען האמת, היא לא נשמעה כלל כמו בחורה. "אני מבוגרת מדי לשטויות האלו..." הפיה הטובה מלמלה לעצמה בייאוש ומרטה שערה לבנה מצד ראשה. "כל השגעונות המודרניים האלו הם יותר מדי בשבילי – נסיכות שהן לא נסיכות או בחורות בכלל, מי שמע על דבר כזה?"
הפעם היה זה תורו של סידני לנחם את הפיה. הוא הניח יד מהוססת על שכמה וטפח קלות. "אני מאוד מצטער שאני לא נסיכה?" הוא הציע את ההתנצלות המוזרה בחייו. "אבל אממ... נולדתי ככה. את עדיין יכולה לעזור?" תקווה החלה לפעפע בחזהו, יש פיה לצידו, זה בטוח יעזור. אולי בכל זאת, הסיוט הזה יגמר ללא נפגעים.
"לא, לא, לא," הפיה הסנדקית המשיכה לנער את ראשה. "זו לא המחלקה שלי, אני אתקשר לראות אם יש פיי פנוי. רק, אה." היא גירדה את ערפה במבוכה וסקרה את הגוף לבוש השמלה שלצידה. "חכה פה שניה, אני כבר חוזרת."
במילים האלו היא התרוממה לרגליה והתרחקה מספר צעדים. היא נעמדה בגבה אל סידני אבל הבחור המחופש עדיין הצליח להבחין במכשיר השטוח המוזר ששלפה מאחד ממאות הכיסים שהוחבאו בקפלי הבד הרבים של שמלתה. היא טפחה עליו בריכוז למספר שניות לפני שהצמידה אותו לאוזנה. סידני מצא את עצמו תוהה בהיסח הדעת אם זה מכשיר קסום ששולח מכתבים ואם כן למה הפיה מצמידה אותה לאוזנה?
אבל שום דף נייר לא הופיע. במקום זה הפיה התחילה לדבר לאף אחד - "אני מתקשרת בנוגע לסיבוך בעבודה האחרונה שלי?" היא פתחה וחיכתה מספר שניות לפני שהמשיכה. "לא, שום דבר כזה, אבל אני צריכה שתשלחו פיי." הפסקה ארוכה יותר שבה הפיה הטובה נקשה על ירכה בעצבנות. "מה זאת אומרת כולם עסוקים?!"
סידני הצטנף עמוק יותר לתוך עצמו וניסה לחסות את אוזניו בכפות ידיו, הפיה הייתה רועשת להפליא כשצעקה בזעף לתוך המכשיר הקסום שיצר תקשורת לא בעזרת מכתבים. "...תשלחו מישהו, לא אכפת לי מה! אני לא יכולה לקחת על זה אחריות, זו עבודה לפיי." היא השתתקה והטתה את ראשה בהקשבה, כאילו היא מקשיבה לדיבורים שסידני לא יכל לשמוע "לא אכפת לי שיש זאבים לטפל בהם ואתם עדיין לא גיליתם את השם של אחד מהם, אנחנו לא צריכים שם אנחנו צריכים פיי-"
הדיבור שסידני לא יכל לשמוע כנראה התחיל שוב כי הפיה סגרה את פיה בנקישה חדה והקשיבה, המכשיר השטוח המוזר צמוד לאוזנה בכוח. "אוקיי, כן. אם אין שום בררה אחרת..." היא נשמעה מאוד לא מרוצה באוזניו של סידני אבל היא הפסיקה לצעוק לתוך המכשיר אז כנראה שהיא ומה שהיא לא דיברה איתו - הוא חשד שאולי דיברה עם עצמה, זה בטוח נראה ככה - הגיעו להסכמה.
"טוב, יקירי," היא ירקה את כינוי החיבה הגברי בהבעה לא מרוצה כשהסתובבה חזרה לבחור בשמלה. "אתה תחכה לך פה ללפריקון הקשת בענן ואני אלך לחתום על כמה מכתבי פיטורים." היא הנהנה לעצמה ושלפה שוב את שרביטה. הפעם, טפחה בעזרתו על קדקודה ונעלמה בהבזק נצנצים שהשאיר כתם זוהר בראיתו של סידני לשניות ארוכות לאחר שנעלמה.

***

תגידו, מישהו שהוא לא ליליקה קורא את זה? סתם סקרנות.
לאור העובדה שהתשובה היא לא, היי ליליקה! את אחות קטנה מקסימה ויצור קסום 3>

ידעתם שאפשר לכתוב הסתרח עם ח ועם כ? המשמעות נשארת אותו דבר. זה מוזר.

גם אני קוראת את זה! למרות שכבר קראתי הכל, זה כיף לקרוא שוב
באתי להגיב כאן כי נכון שכבר אמרתי לך שאני חושבת שזה מקסים זה ספציפית אחד הפרקים האהובים עליי של הסיפור - נורא אהבתי את הקטע עם הפיה, זה היה נהדר ומשעשע במיוחד. ואני אגיד שוב את מה שכבר אמרתי לך כמה וכמה פעמים: הסיפור הזה מדהים ואני ממש ממש אוהבת אותו. סגנון הכתיבה שלך משתלב עם העלילה בצורה מוצלחת ופשוט כיף לקרוא. ואני חוזרת על עצמי כי כל מה שיש לי להגיד זה שזה נפלא אז אני אלך לי. תמשיכי לכתוב דברים עם זוגות חמודים!!