לרוץ בנעלי זכוכית - גמור||Farseer, סיפור בהמשכים - מתבסס על האגדה סינדרלה

כל הזוגות שלי חמודים :) הם עושים את זה בכוחות עצמם אני לא קשורה לרוב
חחח עכשיו אני צריכה לערוך את הערה בסוף, באמת, מיקה, עושה לי עוד עבודה.
אמ, יאיי, זה היה פרק מציק למדי בכתיבה אבל הוא אחד האהובים עלי גם, בעיקר התיאורים שלו... והפיה שרוצה לצאת לגימלאות (אני גאה בעצמי שהצלחתי לתאר יער, עזבי).
ויאיי, אני ממש שמחה שלקחת את הזמן להגיב 3>

זה פרק כל כך חמוד, ממש אהבתי אותו והחלק עם הפיה באמת היה משעשע (ואני מחכה ללפריקון). אוי, החיים של סידני הם פשוט תסביך אחד גדול כרגע, פיה מסכנה. הסוף שהיא אמרה שהיא הולכת לחתום על מכתבי פיטורים היה ממש מתאים ומשעשע וגם החלק שהוא התנצל על זה שהוא לא נסיכה - הוא באמת מתנצל על זה? בקיצור, זה פרק ממש ממש חמוד ומאוד אהבתי אותו ואת כבר יודעת את רוב מה שיש לי להגיד אז אני רק אוסיף שאני מחכה לפרק הבא וללפריקון הקסום, ושאת כותבת מצוין אבל את זה את כבר יודעת ואני רוצה המשך.

זה סיפור ממש חמוד וממש אהבתי את הקונספט של סינדרלה-לא-רוצה-את-הנסיך. גם כיף לי שהאחיות החורגות מוצגות פה באופן חיובי כי אני אישית תמיד חיבבתי אותן הרבה יותר מאת סינדרלה.
הסיפור ממש חמוד ואת כותבת ממש טוב בסך הכל. אולי אני חרדתית מידי ואני מניחה שזה לא מכוון, אבל מידי פעם כמה דברים מרגישים לי קצת טרנספובים - כל הזעזוע של הפיה הסנדקית, ומחשבות מזדמנות של סינדי. אבל באמת יש סיכוי שאני לוקחת את העניין רחוק מידי. בסך הכל מצפה להמשך!

אמ, כן, אני אוהבת משפחות אז אני לא אוהבת כל כך את הרעיון של אחים רעים וכל זה.
תודה על התגובות שלושתיכן, שמיחתן אותי מאוד.
הו, נ.ב תראי יכול להיות מאוד שיש פה דברים שנשמעים נגד הקהילה, בהתחשב בתקופה של האגדה להתחמק מזה היה הופך ללא אמין. אלו לא היו דברים מקובלים.
בכל מקרה, הדעות שמופגנות פה לא ממש (או בכלל) משקפות את דעותי ואם שמת לב ישנה אזהרה בתחילת הסיפור בדיוק על הנושא הזה - אמרתי שיכולים להיות דברים כאלו ואמרתי שהם בהומור.
מקווה שזה הבהיר את הנושא ואם את מוטרדת מכך אני יכולה להדגיש יותר את האזהרה או לנסח אותה יותר בבירור.

פרק שביעי
שוב מדברים על חתונה

סידני שפשף את עינייו בעקבי ידייו בנסיון למחות את שאריות האור המרצדות שהותיר קסם העלמות של הפיה. זה הרגיש קצת כמו להביט ישירות בשמש, אף שהשמש הייתה פחות ביקורתית לרוב. באמת, איך אפשר לאכזב את הפיה הסנדקית שלך? ולמה, הוא היה חייב להיות זה שמצליח לעשות זאת? סידני חלם במשך שנים על אפשרות כזו - איזו הצעה שתאפשר לו לצאת להרפתקה ולרצות את אביו השאפתן.
אביו והרצון שלו לבן ממשיך. טעם הלוואי המריר של זיכרון האכזבה של אביו כשבחר להשאר בבית הכביד על לשונו של סידני כשהבין ששוב איבד את האפשרות להרפתקה. והפעם, הפעם באמת מסיבה מטופשת. הוא הבריח את הפיה כי הוא במקרה נולד עם האיברים הלא נכונים. אולי האכזבה של אבא שלו הייתה מבוססת, סידני כישלון מוחלט, אפילו הפיה הסנדקית שלו הסכימה עם ההנחה.
הבחור המחופש קבר את ראשו חזרה בברכיו ונשך את פנים לחיו עד שטעם את הטעם המתכתי של דם על לשונו. זה כאב אבל לפחות החזיק את הדמעות מלזרום והסווה את הטעם הרע של הזיכרון. זה לא באמת מפתיע, אבל לא קל להיות אכזבה, בעיקר לא בעינייו של בן המשפחה היחיד שלך.
הוא תהה אם אולי הגיע הזמן שיפסיק למצוא תירוצים כל פעם שאביו שואל אם הוא מצטרף הפעם ופשוט יאמר כן. הבעיה היא שהוא ממש לא רצה לצאת למסעות סחר באונייה. הוא קיבל מחלת ים רק מלצפות בספינות עוגנות לצד המזח, לצאת בספינה לים הפתוח איפה שיש סערות וגלים וכל מיני דברים ימים שכאלו לא נשמע מפתה בכלל. למען האמת, זה נשמע כמו סיוט. כמעט כמו המצב שלו עכשיו כשחושבים על זה. איזה כיף...
ואם כבר מדברים על המצב שלו עכשיו, איפה הלפריקון הזה שהפיה הטובה דיברה עליו?
כאילו השאלה המחשבתית זימנה אותו הופיע - בהבזק של קשתות מהבהבות - יצור קטן דמוי אנוש בגבו לסידני. "הו, אופס," הוא גירד בפדחתו הקרחת והסתובב בזינוק לכיוונו של הבחור המחופש. "אני תמיד מפספס לפחות בקצת," הוא לא נשמע מתנצל במיוחד או מובך מהכניסה ההפוכה שלו. במקום זה הוא העדיף לנעוץ מבט ביקורתי ולצקצק בלשונו בשעה שהעביר את משקלו בחוסר שקט מעקביו לאצבעותיו וחיכה לתגובתו של בן האנוש.
הלסת של סידני נשמטה בהפתעה. הננס היה אחד הדברים המשונים ביותר שראה בחייו ובהתחשב בזה שלא יותר מעשר דקות לפני כן הוא שוחח עם פיה על סף הפנסיה זה אמר משהו. אבל לפיריקון הקשת בענן ניצח, באמת, בלי שום תחרות.
הוא היה יצור מזדקן בעל זוג אוזניים גדולות שהזדקרו משני צידי ראשו הקירח כמו ביצה ופנים קמוטות שהתהדרו בזקן ג'ינג'י מפואר ועיניים חרוזיות שחורות שנצנצו תחת גבות ג'ינג'יות עבות כמו זחלים.
אבל אלו לא היו תווי פניו המקומטים כמו שזיף זקן או הצבע הסנוור של שער פניו שמשך את תשומת ליבו של סידני, לא, הייתה זו תלבושתו שגנבה את ההצגה. הלפריקון נראה כמי ששלח את החייט שלו להתאים לו חליפה מהקשת בענן, ואולי לא הייתה פה מטאפורה כלל ובגדיו אכן נתפרו מהשבירה הצבעונית להפליא של אור השמש על טיפות המים. לא הייתה פיסת בד אחת, מקצה מצנפתו המחודדת ועד הפעמונים בחרטום נעליו, שלא בהקה ונצצה והחליפה צבעים. אדום, לכתום, לצהוב, לירוק, לכחול ולסגול.
זה היה במילה אחת – מגוון. או ראוותני אבל את זה לא נחמד לומר.
"אתה לא חכם במיוחד, הא?" לפריקון הקשת בענן נשף בחוסר סבלנות כשהבין שהמוח של סידני מפגר מרחק כמה שנים מהשיחה, במקום טוב יותר שבו אין לפריקונים עצבניים והוא לא לובש שמלה. הלסת של הבחור-שהוא-לא-נסיכה נסגרה בנקישת שיניים והוא הצטנף עמוק יותר בתוך עצמו - נעלב.
הלפריקון גלגל את עינייו בהבעה לא מתרשמת והמשיך בשיחתו החד-צדדית, "אז אני פה בשביל לעזור לך לקבל את עצמך או משהו כזה," הוא נשמע לא מרוצה. "אני תמיד מקבל את כל העבודות הכי גרועות. אני אומר לך, פעם אחת אתה לא רוצה לתת את הזהב שלך ומקלל איזה אידיוט וזהו אתה מטפל באידיוטים כמוהו לכל החיים!"
מחשבה חצי אפויה גרמה לבחור-בשמלה לפתוח את פיו בשביל להביע השתתפות בצער אך בטרם הספיק לגמגם את המילים המוח שלו דרך על הבלם והזכיר לו שהלפריקון הצבעוני העליב אותו כך שההתנצלות היחידה שאמורה להאמר היא מצידו של הננס הזועף. לא שהוא יקבל אותה, כן?
"ל-למה לא רצית לתת את הזהב שלך?" סידני החליט לגשת לנושא מכיוון אחר ולפתוח שיחה, כמובן, שזה אמר שהוא פלט את המשפט הראשון שעלה בראשו והחזיק אצבעות שזה לא יתפוצץ לו בפנים. זאת הייתה שיטה מטופשת למדי שהתפוצצה יותר פעמים מחבית מלאה חומרי נפץ שהונחה במקום האסטרטגי - לוע הר געש, דבר שמשום מה הבטיח שסידני יטרח להשתמש בה כל פעם. הוא לא ממש למד לקחים כמו שצריך.
"קראתי לך אידיוט וזה מה שאתה שואל?" הלפריקון נראה מופתע יותר מעומד להתפוצץ (אף שהיה מעט קשה לומר, לאור העובדה, שהלפריקון המסויים הזה נראה על סף התקפת לב מעצבנות בכל רגע נתון) אז הבחורה-שלא-הייתה-בחורה התפתה לתפוח לעצמו על השכם – המשימה הושלמה בהצלחה. לפחות חלקית.
"זה לא שאתה תתנצל." סידני משך בכתפיו והרשה לחיוך זעיר לקמר את שפתיו. המצב הפסיק להיות כל כך מפחיד, למען האמת, המפגש הזה כמעט היה מצחיק. הוא התחיל להתרגל למוזר או איבד סופית את האחיזה בשפיות דעתו, אתם יודעים, שתי האפשרויות עובדות.
"כן, זה נכון." הלפריקון מצמץ, הוא בברור לא ציפה לתשובה הזו, אבל לא התנצל או עשה איזו תנועה שתצביע על כך שהובך מההאשמה. במקום זאת הוא התיישב על הקרקע מול סידני וישר את רגליו הקצרות לפנים, קרסוליו משולבים בחן מפתיע ליצור כל כך מגוחך למראה.
"אני מחבב אותך," הוא הצהיר. "אתה יותר מוצלח מהזאתי עם הקש אז החלטתי שאני אעזור לך." הבחור בשמלה חייך בתודה תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שהוא היה בטוח למדי שאין ללפריקון כל כך הרבה זכות בחירה, הבאסה בלהיות פיה סנדקית - אתה תעזור למי שיאמרו לך.
"אני מניח שהבעיה היא עם השמלה?" לפריקון הקשת בענן נפנף בידו בכיוונו הכללי של פריט הלבוש המדובר כשהבעה משועשעת מרוחה על פני השזיף המקומטות שלו. "כי תן לי לומר לך, היא מכוערת. בכללי אתה לא ממש הבחורה הכי יפה בסביבה."
הפעם סידני אפילו לא ציפה להתנצלות והסתפק באנחה אומללה. "כן, אני מניח שזה קשור לשמלה..." הוא הסס בחוסר נוחות ושיחק בשוליי הבגד, פולה מהבד הלבן של תחתונית המלמלה חתיכות בוץ ועלים שדבקו בו מהריצה ביער.
"אתה רוצה אחת יותר יפה?" הלפריקון פקק את מפרקי ידיו בהכנה. "אני חושב-"
"לא!" הבחור-שממש-לא-רצה-שמלה קטע אותו בחדות. עינייו הכחולות נפערו באימה וזרועותיו מתנופפות לכל הכיוונים כמו זרועותיה של תחנת רוח, רק שבמקום לטחון קמח הוא ניסה להרחיק שמלות חדשות. "בבקשה, לא עוד שמלה."
"בסדר, בסדר. לא צריך להפוך הכל לדרמה, אני רק מנסה לעזור," הנסס הצבעוני השתמש בטון המרגיע ביותר שלו אך עיקום השפתיים המרושע והגבה הזקורה רמזו שזהו שקר מוחלט והוא מצא את כל העיניין מטופש עד כדי גיחוך.
"אם אתה לא רוצה שמלה חדשה וזו שלך, אם יורשה לי לומר," הוא נעצר לשניה כמי שמחכה לאישור אבל המשיך לפני שאישור שכזה בכלל יכל להנתן. "מכוערת. אני אניח שאתה לא רוצה שמלה כלל, וזה מעלה את השאלה החשובה למה, בשם השמלה הוורודה להחריד של הפיה הטובה, אתה לובש בראש ובראשונה שמלה?"
זאת בהחלט הייתה שאלה טובה, עם תשובה מביכה להחריד שהבחור המחופש גמגם בבושה שלחייו לוהטות באדום ועינייו מתחמקות מליצור קשר. "זה סיפור מצחיק," סידני מלמל לתוך צווארון השמלה בחוסר רצון בולט "הוא מתחיל בהתערבות מאוד לא מוצלחת עם האחיות שלי ונגמר בהצעת נישואים. אפילו שהיא, כנראה, לא קשורה לשמלה. או שכן? אני לא בטוח, לא בדיוק עצרתי וחיכיתי להסבר."
"תן לי לנחש, חורגות?" הלפריקון הניד בראשו, מטלטל את כובעו המחודד והצבעוני להחריד בזוויות שסתרו כמה חוקי פיזיקה. "אלו תמיד אחיות חורגות, מדי פעם אמהות חורגות או אבות, אבל תמיד חורגים." הוא הוסיף כמה קללות צבעוניות בסוף דבריו (צבעוניות מהסוג שלא ראוי לעלות על הנייר, לא צבעוניות כמו התלבושת המגוחכת שלו) וקינח בטפיחה עוצמתית על ירכו.
החבטה הדהדה בצליל חלול שנשמע כואב להפליא אבל לא הטרידה מדי את הננס הזועף שמיהר להמשיך לדבר בלי שסידני יספיק להתערב ולהסביר שבמקרה שלו האחיות החורגות הן באמת לא כל כך נוראיות ועיקר הבעיה היא- טוב, הנסיך. או ליתר דיוק, הצעת הנישואים.
"אנחנו נרקום תוכנית נקמה כזו שלא נשמעה כמוה! יותר מחוכמת מהזו של המלכה עם התפוח, יותר אכזרית ממאה שנה של שינה, יותר-"
"לא!" הבחור-שלא-שנא-את-אחיותיו קטע את דבריו של הלפריקון הנקמני בטרם זה הלהיט את זעמו לכדי פיצוץ. "האחיות שלי הן לא הבעיה," הוא המשיך בטון רגוע יותר. "הבעיה היא הנסיך. ולא, לא צריך לנקום גם בו. רק צריך לשכנע אותו לא להתחתן איתי..."
לפריקון הקשת בענן מצמץ. ואז מצמץ בשנית. הלסת שלו נשמטה בהלם. "זאת לא המחלקה שלי," הוא גרד את קרקפתו הקרחת מתחת למצנפת "זאת לא המחלקה שלי בכלל. זו לא מחלקה בכלל. אף אחד לא רוצה לא להתחתן, זה לא קורה בכלל," הוא המשיך לקלל בזעף מתחת לאפו הבולבוסי.
"מצטער?" סידני הציע בחצי חיוך מבוהל מעט. הננס התחיל להסגיל אף שלא פסק ממילמוליו אפילו לא לחצי שניה, אפילו לא בשביל לקחת נשימה וזה הדאיג את הבחור המחופש שממש לא ידע מה לעשות אם הלפריקון הצבעוני יתקלקל באמצע העבודה, האם יש אחריות על פיות סדנקיות? ואם לא, מה הקנס על זה שקלקלת אחת?
"זה בסדר, רק מאוד שונה ולא צפוי ובכלל לא לפי החוקים. אבל למה שמשהו יפעל לפי החוקים? אתה לא רוצה לחלק את הזהב שלך פעם אחת ומיד אתה קמצן ושום חוק לא פועל כמו שצריך. אני אומר לך, העולם הזה הוא מקום נקמני!" הננס שעט דרך המילים, עדיין מדבר מהר מדי אבל לפחות הצבע הסגול של פניו החל להתחלף בגוון בריא מעט יותר של ארגמן כך שלפחות סידני פחות חשש שהוא עומד להחנק מעודף מילים.
"בכל מקרה," סוף סוף הוא עצר ולקח נשימה ארוכה ומרגיעה "אני לא יכול לעשות את זה. התפקיד שלי הוא להביא סוף טוב הכל טוב, את ה-הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה המוכר. אתה מבין? זה התפקיד, אני לא יכול שלא ולכן אתה תצטרך להתפשר. מה אכפת לך? זה יהיה הכי טוב לכולנו. אתה תתחתן עם נסיך ואני אצליח לבצע עבודה נכון ואזכה לכבוד ומקום קצת יותר טוב בקפיטריה."
זאת אכן נשמע תוכנית טובה ומוצלח מלבד בעיה קטנה אחת – סידני לא היה נסיכה! הוא אפילו לא היה בת איכרים יפייפייה או בת טוחן עניה ולכן הוא לא יכול להתחתן עם נסיך. לא שהוא רצה להתחתן עם נסיך, כן?

***


לפריקון
כה, אין לי דרך לתרץ את זה מלבד חוסר שפיות זמנית...

די נו, למה כל הפרקים צריכים להיות כל כך חמודים? את לא משאירה לי על מה להעיר (חוץ משגיאות הקלדה ופיסוק), זה לא בסדר. הלפריקון קסום ומוזר ואוהב את סידני (ולא החליף לו את השמלה לבגדים נורמליים, זכרתי שהוא עשה את זה. הוא לא יכול להיות מועיל יותר?) ואני ממש אוהבת שאת קוראת לסידני 'הבחור-שממש-לא-רצה-שמלה' ובכל מיני כינויים כאלו, זה חמוד ומשעשע. זה פרק חמוד ויש לי הרגשה שכבר קראתי אותו פעם או לפחות חלק ממנו, ואני ממש מחכה לפרק הבא (זה זה עם הכרכרה?) והסוף של הפרק הזה מצוין. בקיצור, זה פרק חמוד ומשעשע ואני מחכה להמשך.

ממש יפה אהבתי את הרעיון.
ממש, ממש, אבל ממש מקורי.
:)

היי לילי מון! גם זה ספאם, זכרי בפעם הבאה לציין מה אהבת ביצירה ומה כדאי לשפר.

אלוהים, איזה כישורים יש לכולם.
בכולם אני, מתכוון ללפריקון הקסום, לסידני וכמובן, לך. סידני כל כך חסר מזל, שזה קורע אותי מצחוק.
בכל אופן, ממש אהבתי את הפרק, את הלפריקון הקסום ואת הכינויים שנתת לסידני. זה היה נורא חמוד.
בכלל, לאורך כל הסיפור, כלום (טוב, חוץ משגיאות הקלדה וכאלה) לא הפריע לי, וזה נדיר.
טוב, רק דבר אחד הפריע לי, דבר שהפריע לי גם בסרט "היפה והחיה"...
למה לנסיך אין שם?!
כלומר, אני יודעת שבסינדרלה לא ממש מצוין לנסיך שם, אבל גם אם לא מצוין באגדה המקורית השם של הנסיך, יש להמציא לו שם. אי אפשר שתהיה דמות חסרת-שם. זה מאוד לא נוח.
אני יכול לעזור לך בשם אם בא לך, אני מוכשרת בזה מאוד (יש לי בערך מאתיים דמויות זכריות שרובן ננטשו, אבל...).
בכל מקרה. אני מחכה בקוצר רוח לפרק הבא, כלומר, לראות איך סידני הצליח להרוס לעצמו הפעם.
אלוהים, איך שהוא אמר שהוא הרס את הכול רק בגלל שהוא נולד עם האיברים הלא נכונים הרג אותי.
בכל אופן, תמשיכי!
נ.ב. כל הפעמים שהחלפתי לשון דקדוקית זה בכוונה. לא רציתי שתחשבי שאני לא יודע לכתוב או משהו, כי אני סופר מוכשרת (בלי להשוויץ, כן?)
טיי :)

כן סידני כושל באופן קסום גם הלפריקון.
למען האמת, לנסיך יש שם. סידני לא חושב על להשתמש בו פשוט, זה מופיע בהמשך שגם הנסיך מתעצבן שהארוס שלו לא טורח לפנות אליו בשמו.
כה... אני ושמות זה לא שילוב מדהים אבל במקרה הזה, יש שם, לא לדאוג, אני לא אוהבת דמויות בלי שם גם.
טוב הפרק כבר פה :)
שמחה ששעשעתי אותך, זאת המחמאה הכי גדולה לסיפור המטופש הזה.
אף אחד לא משוויץ, אף פעם וממילא קראתי את הסיפור שלך.

פרק שמיני
רגליים קרות

הלפריקון החריש את אוזניו להתנגדותו של הבחור המחופש שלא איחרה לבוא. זאת הייתה התוכנית המושלמת, למה לעצור להקשיב לכמה התנגדויות וקשיים טכניים? למי אכפת שהוא לא רוצה? רצון, כידוע, זה דבר ניתן לשינוי ושכנוע ובנוגע למין הכלה, טוב, כל סוף מאושר דורש קצת הכלה וקבלה.
"אני מבטיח לך, זה יהיה מצויין." לפריקון הקשת בענן זינק לרגליו והחל לצעוד מצד לצד, עד שכמעט ושחק נתיב באדמת היער התחוחה מרוב פסיעה. הוא הלך ונפנף בידיו בריגוש, מתאר עוגות חתונה מפוארות, שמלות לבנות נפוחות וכמובן, בעל מושלם וילדים (כאמור, למי אכפת מכמה קשיים טכניים כמו העובדה שגברים לא יולדים).
הילדים היו הקש ששבר את גב הגמל או במקרה זה, את גבו של הבחור-שלא-רצה-להתחתן. "ילדים?!" הוא נחנק בהלם מובן למדי. "אני לא רוצה ילדים וגם אם רציתי אני לא יכול, לא שאני רוצה," מיהר להדגיש לפני שהננס הצבעוני יספיק לנחם אותו שקסם יכול לפתור הכל – גם מחסור באיברים מסויימים. "אני לא בחורה! ואני לא יכול להתחתן עם בחור."
זאת הייתה בעיה די רצינית נוספת, בחורים לא יכולים לצאת עם בחורים, נכון?
"למה אתה כזה אנטי?" לפריקון הקשת בענן עצר מצעדתו הנמרצת מצד לצד ונעמד שלוב זרועות מול הנסיכה-שהוא-לא-נסיכה כשסנטרו זקור וגבו מתוח וישר כמו מקל מטאטא למלוא גובהו (הלא מרשים במיוחד). "אני מכיר שדון אחד, בחור חביב אבל מתעניין רק בפרחים ובוטניקה, אתה חושב שלא מקבלים אותו בגלל זה? כי תן לי רק לומר, אנחנו אולי חיים בתקופה האפלה אבל אין שום סיבה לדבוק באמונות עתיקות וחשוכות שכאלה."
פני השזיף המקומט של הננס החלו להכחיל ועשן בהיר הסתלסל מעלה מאוזניו המחודדות. "לא יאמן, כאלו תפיסות מיושנות. אמונות תפלות וחוסר קבלה שמקומם פס מהעולם!" הוא המשיך לקצוף ולשצוף על חדי קרן שהרגישו כמו עצמם רק עם זנב וזימים, פיות שהעדיפו להיות שדונים ועוד מיני יצורים שבחרו בדרכי חיים יוצאות דופן או בשותפים לא רגילים לחמם את מיטתם בלילות חורף קרירים.
סידני, בנתיים, קצת איבד ריכוז בשצף המילים שנשבר על אוזניו כמו גלים זועמים על צוק אבן והשאיר פחות או יותר אותו חתימה (זאת אומרת, כלום ושום דבר מלבד אולי כאב ראש מרוחק) ועבר לחפור לתוך המחשבות המוזרות שקיננו באחורי ראשו. המחשבות שחתם בקופסא אטומה תחת הכותרת המשונה – טירוף שמלה, ושהתאימו יותר מדי, לצערו, לדברים שעליהם רטן לפריקון הקשת בענן.
המחשבה הראשונה שאיוורר מול עינו הפנימית הייתה בכלל זיכרון – רוח ערב קרירה, כוכבים מבריקים כמו יהלומים בשמי קטיפה וחום ידו של הנסיך סביב אצבעותיו. רק נעלמה התחושה החמימה של שקט מהזיכרון הראשון וכבר הופיע לו זיכרון חדש, זה יותר עדכני, ממש מלפני שעות ספורות. הוא רצה את הנשיקה, גם אם לא רצה להודות בזה אפילו לא בפני עצמו.
אבל למה שירצה? זה סותר כל היגיון ועומד בניגוד לכל מה שלמד. זו פגיעה במוסר שעל ברכיו חונך, זה לא מקובל ובהחלט לא מוערך בחברה. הוא לא רוצה להיות בחורה, נכון? זאת הייתה שאלה עם תשובה פשוטה – לא, הוא לא רצה. הוא לא רצה ללבוש שמלות ולא רצה לגדל שער (זנב סוס היא תסרוקת לגיטימית לגמריי, כל אביר יודע זאת כך שזה לא נחשב) ובטח שהוא לא רצה ללדת ילדים או לרקום מרבדים.
אבל אם הוא לא רוצה להיות בחורה איך יכול להיות שהוא רוצה שבחור אחר ינשק אותו? איך יכול להיות שהבטן שלו התהפכה במין צורה כזאת לא בדיוק כואבת אבל גם לא בדיוק נעימה מעצם הקרבה לנסיך המציק? הוא לא יכול להתעניין בבחור בלי להיות בחורה, או לפחות להרגיש כמו אחת, נכון?
הנשימה חרקה בגרונו של הבחור בשמלה וריאותיו צרבו כאילו הן לא יכולות להכניס מספיק חמצן אפילו שהוא לא זז ממקומו ובטח שלא רץ והתאמץ מספיק בשביל לגרום לתחושה. לא משנה כמה אוויר שאף בהתנשמויותיו המהירות הכאב החונק לא שחרר. זה הרגיש כאילו הפחד צימח אגרוף ברזל שנסגר סביב חזהו וסחט את ליבו כמו שעושים לתפוז אבל במקום מיץ מרענן כל מה שזלג היה דם ותחושה מרה שסידני לא ידע את שמה.
למזלו, כנראה שהעולם החליט לרחם מעט על הבחור המבולבל בבגדי הבחורה כי הננס הצבעוני שם לב להתקף הפניקה בקנה מידה קטן שהתרחש למרגלותיו של העץ והוא הפסיק מנאומו חוצב הלהבות וחזר למשימתו – למצוא את ה- 'והם חיו באושר ועושר' של סידני. משימה שנראתה הרבה פחות קלה ככל שעבר הזמן והוא העמיק את היכרותו עם המקרה המוזר של הבחור בשמלה בשעת אחר צהריים מוקדמת.
"לשאוף דרך האף, לנשוף דרך הפה. לאט-לאט ילד, לאט-לאט. בדיוק ככה," לפריקון הקשת בענן כרע לצידו של הבלונדיני המבוהל, הניח יד מנחמת ומעגנת על כתפו והנחה אותו במילים רגועות באופן מפתיע דרך תרפיית נשימה.
זה עזר. לא כמו קסם (אף שלא כדאי לשלול את האופציה שהיה מעורב גם לחש או איזה נפנוף שרביט כשמדובר בלפריקון) אבל עדיין, זה עזר. הנשימה המאומצת של סידני החלה לשכוך לקצב טבעי יותר והלב שלו הפסיק להרגיש כמו אסיר לפני הוצאה להורג – מנסה לברוח דרך כלוב הצלעות ונסחט עד טיפת החיים האחרונה.
"כל הכבוד," הננס טפח על כתפו בעידוד כשהעיניים הכחולות, קצת אדומות מהבהלה ועדיין פעורות הרבה יותר מדי, ננעצו בפניו. הוא הרשה לעצמו לחייך ולהרים גבות עבות כמו זחלים מוזרים. "חייב להודות, לא ציפיתי לתגובה כזו, אתה ממש לא הולך לעשות לי עבודה קלה, הא?"
סידני הניח בפיזור נפש שלפריקון הקשת בענן לא מצפה לתשובה אך בכל זאת מצא את עצמו מהנהן בהסכמה – עבודה קלה זו לא תהיה. באופן כללי, לא יהיה קל לאף אחד. בעצם, אולי רק לנסיך, הוא מעצבן, לאנשים מעצבנים תמיד יותר קל או לפחות ככה זה נראה מהצד.
"אני לא רוצה להיות בחורה," הבחור בשמלה הרגיש צורך להצהיר. זה עזר להוריד קצת מהמשקל שרבץ על חזהו והפריע לו לנשום, להצהיר ככה שלהיות בחורה הוא לא רוצה ולא מעוניין לנסות. כמובן, זו לא פתר את בעיית החתונה או הפרפרים בבטן והרצון לנשיקה מהנסיך אבל זה היה חוק יסוד חשוב למדי להמשך שמירת השלווה הנפשית שלו. סוג של – העולם יקרוס וכולם יגדלו גלגלי שיניים במקום אצבעות ועדיין סידני ישמור על הזכות להצמיח שערות על החזה וזקן.
"זה בסדר ילד, אין שום צורך. אמרתי לך, יש כל מיני וכל מינים, אתה מוזמן להיות אם מי שתרצה כל עוד זה בהסכמה ושניכם פיכחים." הלפריקון השעין את סנטרו על ידו והשקיף על פניו של הבחור-שגילה-שהוא-לא-נמשך-למי-שציפה. "זה לא יהיה כל כך נורא, הנסיך בבירור מעוניין בך כבחור כי כמו שכבר סיכמנו כבחורה אתה לא ממש סמל החן והיופי."
סידני נשך את שפתו בשביל להחניק קריאת עלבון אינסטינקטיבית, הוא כרגע הצהיר שהוא לא רוצה להיות בחורה אז לא אכפת לו איך הוא נראה בתור בחורה גם אם האינסטינקט להעלב כשמעליבים אותך הוא חזק להפליא. "אולי..." הוא אישר בחצי פה כשמוחו דילג מעבר להעלבות הריגעית ופענח את שאר המשפט. "הוא לא נראה מופתע, זה בטוח. ואולי, אני חושב, שאפילו מוחמא?"
"מוחמא אתה אומר?" הננס חיכך את סנטרו באצבעותיו העבות תוך המהום נמוך, צליל שהזכיר לסידני את סבו, שתהיה מנוחתו עדן. האיש הזקן נשמע כמו קומקום כל אימת שחשב, כאילו הפעילות המוחית באמת יוצרת חום שמרתיח מים לאדים שחומקים בשריקה דרך האף.
"נסיך אמיץ יש לנו, מקבל את עצמו בכזו קלות," הערכה כנה נטוותה לטון קולו של לפריקון הקשת בענן. "למה לא יכולתי לקבל אותו במקום את הבחור בשמלה שלא יודע מה הוא רוצה בעצמו?" הוא המשיך ושאל את האוויר הרענן של קרחת היער והרס את ההמחמאה הקודמת בתלונה אנוכית. מה שמוכיח - פעם לפריקון, תמיד לפריקון.
"כי נסיכים אף פעם לא מלווים בפיה סנדקית," סידני ענה לשאלה הרטורית ברצינות שלא הגיע לה פשוט כי לא רצה לאפשר לשקט לחזור לרבוץ עליהם כמו שמיכה עבה שמעודדת מחשבות שבהחלט, לא רצה לחשוב.
"כן, באופן מפתיע ילד, אתה צודק. נסיכים גדלים בטוחים בעצמם או לפחות אומרים להם שהם בטוחים בעצמם ולרוב זה מספיק בשביל לחסוך את כל האנגסט הזה של שנות ההתבגרות. ביטחון עצמי, אני אומר לך, זאת מילת המפתח!" הלפריקון הגיב בדיוק כמו שהבחור המחופש ציפה – בשצף קצף של מילים נמרצות שקיפצו בין הצמרות הירוקות-עד ולא איפשרו לאף מחשבה להשמע. שקט מבורך בתוך הראש ורעש צורם ומבריח ציפורים מבחוץ.
למען האמת, הסערה שהקים הננס בלבלה כל כך את שוכני היער השלווים שמשפחת עכברים אחת, מבוהלת מהבלאגן, איבדה את דרכה וברחה, מהר כמו חץ שלוח, ישר לכיוון הזוג המוזר – הבחור בשמלה והננס בבגדים הצבעונים יותר מכל פרפר. לא ברור מי הופתע יותר מהמפגש, אמא עכברה ועשרים גוריה או הבחור המחופש שסבל מפחד לא מוסבר מחובבי הגבינה הקטנטנים.
סידני – שאכן סבל מהפוביה המביכה למדי – זינק על רגליו (במזל, לא נופל משולי השמלה שהסתבכו סביב קרסוליו) ופצח בריקוד קוויקסטפ מהיר וחסר סדר או בן זוג שמטרתו היחידה הייתה לחמוק מהעכברונים, מטרה שכנראה הייתה מושגת ביתר קלות אילו הבחור המחופש היה ניחן בקצת יותר חן. אך משום שחסרו לו כמה מאות גרמים חשובים של חן במקום להצליח לחלוף מעל ראשי המכרסמים הוא הצליח רק לשים לעצמו רגל ולהתרסק על הפנים.
בפעם השניה להיום הוא מצא את עצמו שכוב על הרצפה, מסוחרר וכשמול פניו ניצב סיוט (לא) קטן.
"מצויין!" הלפריקון נשמע מרוגש, כאילו פספס לחלוטין את חרדת העכברים של בן חסותו או שלפחות החליט שהיא מטופשת מספיק על מנת שיוכל להתעלם בלי שהאדישות תגרור תופעות לוואי לא רצויות. "בדיוק מה שהיינו צריכים, קצת סוסים וכרכרה ראויה ויהיה לנו סוף טוב ללא שום בעיה."
"סוסים וכרכרה?" סידני תמה בקול שעומעם על ידי מצע העלים שעליו נחו פניו. הוא התכוון לקום, באמת שכן, אבל קרקעת היער התגלתה ככרית די נוחה וכל הלחץ של היום החל לתת בו את אותותיו כך שלא היה לו כוח להתרומם חזרה לתנוחה קצת יותר אנכית.
"כמובן! כל נסיכה-" הננס המשיך בעליזות לפני שנקטע בגסות על ידי לא אחר מהלא-נסיכה-המדובר.
"לא נסיכה..."
"כן, כן," לפריקון הקשת בענן נפנף בידו בפיזור דעת, כמו סוס שמגרש זבובים – צולף קצת בזנב, בעיקר בשביל להראות שהוא לא מרוצה אבל לא באמת מתאמץ מדי כי זה לא מספיק מציק. "בכל מקרה, ילד. יש לנו עכברים, כולם יודעים שעכברים הופכים לסוסים מצויינים."

***

בבקשה שמישהו שם לב למשחק המילים שלי על סיפור של שרלוק הולמוס, תמיד רציתי לעשות את זה.
דרך אגב, קוויקסטפ זה באמת ריקוד אם מישהו תהה.
מקווה שנהנתם :)

למה כל הפרקים כל כך חמודים? טוב, הלפריקון קסום ומקסים (וייאיי, הוא קוסם אותו לכרכרה) וסידני כושל כרגיל עם העכברים בסוף. החפירות של הלפריקון (שמדבר הרבה יותר מדי, יצור מציק) היו ממש משעשעות ואהבתי גם את זה שסידני חשב על זה שלנסיך קל יותר כי הוא מעצבן ולאנשים מעצבנים קל יותר - זה היה מצחיק ומשעשע כמה זה נראה נכון לפעמים. דרך אגב, למה לנסיכים אין פיה סנדקית? אני רוצה נסיך עם פיה סנדקית. בכל מקרה, את כשרונית - כן, גם בלגרום לדמויות שלך להיות הזויות - וזה פרק ממש חמוד ואני מחכה לפרק הבא.

הקפצה ^^

פרק תשיעי
דלעת לכרכרה

סידני התקשה לקבל את המסקנה הזו; אחת, הוא הכיר סוסים ואהב אותם ולכן הוא ידע בוודאות שהקשר בין סוסים לעכברים לבנים קטנטנים הוא מקרי למדי ושתיים, עכברים! הוא פוחד מעכברים. אה, וכן, יש גם שלוש, אין להם שום דבר שיכול להפוך לכרכרה.
את הסיבה האחרונה הוא ציין ואף הגדיל לעשות והרים את ראשו ממנוחתו על העלים המתים בשביל להשמע בבירור. "אין לנו כרכרה, או משהו שנראה כמו כרכרה או אפילו משהו שמזכיר בצורה מאוד כללית כרכרה."
הננס גלגל את עינייו מהמחזה, בחור בשמלה ששערו הבלונדיני מקורזל ומלא חתיכות עלים וענפים מרצה לו על חסרון בכרכרה, כאילו הוא לא יודע בעצמו שאין כרכרה להשכרה בקרחת היער.
"שמתי לב," הוא שאף אוויר דרך אפו בקול שדמה בצורה חשודה לקול תרועת חצוצרה. "אבל אתה שוכח שאני קסום!" הוא הדגיש את יכולתיו היוצאות מגדר הנורמל במחווה חובקת עולם בשתי ידייו שיצרה, יש מאין, זרים של סרפדים רחבי עלים על הקרקע לרגליו. אלו היו בהחלט זרים יפים, בעלי עלים ירוקים כהים משופעים בשערות לבנות ארסיות ומנוקדים בפירות לבנים קטנטנים ורעילים. מה שנקרא – יופי מסוכן.
אפשר להבין למה סידני לא חש התעלות רוח מהרעיון שלפריקון הקשת בענן יקסום לו כרכרה. בכל זאת, הוא העריך את החיים שלו גם אם לאחרונה הם לא הביאו לו שום דבר מלבד צער ובלבול. בעיקר בלבול.
"אה, תודה. אבל לא תודה, אני מעדיף ללכת ברגל," הבחור המחופש הציע בתקווה שהננס יקפוץ על ההזדמנות לא לעשות דבר אבל, כמובן, כי העולם שונא אותו, הלפריקון החליט שזו הזדמנות פז שאסור לוותר עליה להוכיח את יכולתיו ובדיוק קיבל חרשות סלקטיבית ולא שמע מילה מדבריו. וכך, במקום להקשיב ולוותר הוא החל לתכנן.
"אנחנו צריכים שלושה עכברים ואני חושב ש-" הוא עצר לשניה מתכנוניו וטפח על שפתיו במחשבה, "דלעת? כן, דלעת! זה מה שלימדו אותנו. או אולי בעצם זה היה מלפפון? או חציל?" הננס הסס בחוסר ביטחון, בבירור לא זוכר מה התשובה הנכונה. "לא משנה," הוא החליט לאחר שניות ארוכות של שתיקה. "נסתדר עם מה שיש. אז מה יש לך?"
"כלום?" סידני הזריק הכי הרבה ציניות שהצליח למילה הבודדת בזמן שהדף את גופו חזרה לישיבה. "להזכירך, לא ממש הבאתי סל פיקניק מלא ירקות כשברחתי בפניקה מהבית." פניו של לפריקון הקשת בענן נפלו באכזבה מהחדשות (הלא ממש מפתיעות) והנסיכה-שלא-היה-נסיכה הבחין גם בדוק מסגיר של דמעות נוצץ בעיניו החרוזיות. הננס הצבעוני היה מחזה נוגע ללב בעצבותו.
"לא נורא, לא נורא. נכון, ילד?" הוא עודד את עצמו בעיקר אף שפנה לסידני. "אתה יודע לרכב אז גם רק סוס יפה יספיק. כן, כן, זה יספיק בהחלט. עכשיו, היכן העכברונים האלו?" הוא הסתחרר במקומו במערבולת של בד צבעוני להחריד בחיפוש אחרי משפחת עכברי השדה.
הוא לא מצא אותם, כמובן. העכברונים חיבבו את היותם עכברונים או סתם פחדו מהאורחים המוזרים שהרעישו בקרחת היער שלהם ונעלמו מהשטח בשניה שהבינו שהם רצים בכיוון הלא נכון. הם לא היו בשום מקום בכלל, לא מתחת לכיפות האדומות של הפיטריות, לא בין שורשי העצים האדירים שתחמו את הקרחת ואפילו לא בלתי נראים בינות לעשבים הגבוהים. הלפריקון בדק.
"הם לא פה..." ננס המובן מאליו אמר את הידוע לכל בלסת שמוטה בהלם קל. דברים כאלו לא אמורים לקרות. בשום שיעור באקדמיה המכינה לפיי ולפיה לא הזכירו אפילו במילה את המצב שבו העכברים בורחים והנסיכה (שהיא לא בחורה אבל על זה הוא לא התקטנן) לא מטריחה את עצמה להביא את הירק הנחוץ לכרכרה. איך אפשר ככה? זה באמת לא עובד.
"זה לא מגיע לי. לפריקון ידועים בזה שהם לא חולקים זהב, זה האופי של הגזע, זה לא אני!" הוא טען בזעף ואף הגדיל לעשות ונפנף באגרופו באוויר. זה יכול היה להראות מפחיד אילו היה גבוה מעט יותר ממטר וחמישה על עקבים ולבוש בחליפה שחורה-לבנה במקום בכל הקשת בענן ואז עוד קצת. אך הוא לא והוא גם לא נעל עקבים ולכן בעיקר היה מייצג מלמד על התקף זעם ילדותי. זה די צינן כל רצון של דיסני לגדל ילדים או, אתם יודעים, לפריקונים.
"תראה, אמ, אדוני," הקול של הבחור בשמלה הסס מעט על פניית הכבוד. "אני יכול פשוט ללכת הביתה, מרכבות לא מסתדרות ביערות גם ככה ואני באמת מעדיף ללכת." המילים קצת נערמו זו על זו בחוסר חן משום שסידני שהאמין בכל ליבו ברעיון של שליפת החץ במכה אחת כבר היה בחצי הדרך מחוץ לקרחת היער.
הרי, אין דרך יותר טובה לחמוק מאגרוף של חייל כאוב מאשר פשוט לא להיות לצידו שהוא מבין שכואב לו ודעתו, המצב דומה גם עם ריסוק חלומותיהם של לפריקונים.
לצערו, זו מסקנה שהגיע אליה לאחר ניסיון די כואב. אחד מהציידים של אביו היה חייל לשעבר. לאיש היו סיפורי הרפתקאות מעוררי צמרמורת, רגל אחת מעץ וכישרון מדהים להפוך לכרית חצים תוך שניות מעטות מהרגע שהחל מסע הצייד (זה העלה את השאלה המעניינת של איך הוא הצליח לשרוד שלוש שנים בשדה קרב).
באחד ממסעות הצייד האלו סידני, שהיה אז מספיק צעיר ונוח להשפעה בשביל לציית לדבריו אביו בלי יותר מדי שאלות, נבחר להיות האחות הרחמנייה של החייל לשעבר. הוא לא ממש זכר את הפנים של האיש או מהיכן בגופו הזדקר זנב הנוצות של החץ אבל הוא בהחלט זכר את השיעור שהחוויה לימדה אותו – לא להשאר בסביבה של חייל (גם כזה שהוא רק לשעבר) בזמן שהוא מבין שכואב לו. אה, וגם לא להקשיב לאבא שלו כי זה נגמר בפנס בעין שנשאר סגול וצהוב למשך מעל לשבוע וחצי.
נראה שגם הפעם השיעור התגלה כמציל חיים או לפחות חוסך מכות כחולות כואבות ושינויי צורה לא צפויים כי בו בשניה שבה הבחור המחופש נעלם מאחורי גזעו העבה של אחד העצים הוארה קרחת היער בהילה בורקת של צבעי קשת זרחניים.
חושש מעט ממופע הפירוטכניקה הלא צפוי אבל סקרן באותה מידה הציץ סידני בזהירות מסביב לעץ. עין כחולה אחת פעורה בהלם סקרה את קרחת היער שממנה ברח לפני שניות. הלפריקון עמד במרכז הקרחת, חזהו עולה ויורד כמו מפוחו של נפח משוגע ואינצי עשן מסתלסלים מאוזניים הגדולות. סביבו נערמו – בחוסר סדר וגדלים שונים שכולם קטנים מדי – עשרות כרכרות מפוארות.
הכירכרות התאזנו זו כנגד זו וכנגד גזעי העצים ובלטו בצבען האדום מנוקד מול הירוק והחום הטבעי של היער. המחזה כולו, מלבד היותו מגוחך והזוי, הזכיר במידה רבה חנות צעצועים, אילו חנות צעצועים הייתה מתמקדת בייצור כרכרות עץ אדומות קטנטנות בלבד ומחליטה לפתוח את שעריה באמצע שום מקום, היער.
"אני לא חושב שפיטריות טובות במיוחד בלהיות כרכרות," סידני העיר בשעה שחמק חזרה לתוך הקרחת ממקום מסתורו מאחורי העץ. לצערו, הוא ידע מתי לברוח אבל עוד לא למד מתי לסתום. מאוד חבל, לסתום יותר היה יכול בהחלט להועיל לו, הריי אחרי הכל סייג לחוכמה שתיקה.
"אתה חושב?" הלפריקון ירק דרך שיניים חשוקות בזעם. הבחור בשמלה החל להחרט על החלטתו הפזיזה לצאת מהמסתור. הננס הצבעוני לא נראה רגוע יותר – הוא נראה רצחני. "אתה חושב שלא שמתי לב לזה שפיטריות לא מתאימות? אתה חושב שהתכוונתי ליצור צי כרכרוניות קטנטנות בצבע רעיל? כי אם זה מה שאתה חושב אתה יותר טיפש משחשבתי!"
הננס פסע במעגל צר שגופו רועד מזעף וידיו קורעות פיסות שלמות מזקנו. "קטנטנות!" הוא בעט ברשעות באחת מכרכרות הפטריה הקרובות. "אדומות ומנוקדות!" הוא בעט באחת אחרת ושלח אותה למעוף קטלני שהסתיים בצליל ריסוק שובר לב נגד אחד מהגזעים הכבירים שתיחמו את הקרחת. "פיטריות!" בקריאת זעם אחרונה זו הוא נעצר מצעידתו הזועמת ופנה אל סידני.
"אתה מספיק טיפש להיות דלעת אז אולי תהיה גם כרכרה טובה?" הטון של לפריקון הקשת בענן השתנה מקצה לקצה והפך לנהמה מגרגרת של נמר האורב לטרפו הלא-מודע. הוא התקדם לעברו של הבחור-בשמלה-שלא-ידע-מה-מחכה-לו בצעדים רכים וגב שפוף מעט כאילו הוא מתכונן לזנק בכל רגע ולנעוץ את שינייו בעורק הראשי של בן האנוש. או, כי לפריקונים אולי קמצנים אבל לא ממש קטלניים, להפוך אותו אחת-ושתיים לכרכרה הראויה לנסיכה.
"לא, לא, אני באמת חושב שלא כדאי-" סידני מלמל בחשש בעודו נרתע לאחור על רגליים רועדות מעט. ידיו התרוממו להגן על גופו ופניו ועינייו הכחולות התרחבו מהאימה שברעיון שלהגרר אחרי סוס, באמת, זה היה מסוג הדברים שניסתה להמנע מהם בתור רוכב. בעצם, גם להמנע מלהפוך לכרכרה נשמע כרעיון טוב למדי. הוא לא ממש חיבב גלגלים, לפחות לא כאלו שמחוברים ישירות אליו.
"פפפף, ילד! אתה חייב לשתף פעולה קצת, אחרת אנחנו בחיים לא נתקדם." הננס בטש ברצפה במוקסין צבעוני להחריד מעוטר בפעמון והתקדם צעד נוסף לכיוונו של הנסיכה-שהוא-לא-נסיכה. לצערו, הבחור המחופש לא חש צורך מיוחד לשתף פעולה. למען האמת, ובאמת אם אין אמת מה יש? סידני לא חש יותר חוסר רצון לשתף פעולה בחייו, אפילו מסעות הספינה של אביו נשמעו מפתים יותר.
"תראה," הוא פתח בטון רגוע ושלו אף ששלווה הייתה מצב הרחוק ביותר ממנו כרגע. "אני בטוח שנוכל להגיע להסכם כלשהו, נגיד, אני לא יודע, לא להפגש יותר לעולם?" המשיך והציע בתקווה חלולה. כצפוי, הבקשה שלו נענתה בשלילה על ידי הננס שניער את ראשו כל כך חזק שהבחור המחופש חשש שעוד מעט יתלש הקודקוד המגוחך מהצוואר הדק והמקומט ויתגלגל על קרקעת היער לחה. איזו תמונה מעוררת בחילה.
לפריקון הקשת בענן ניצל את חוסר הריכוז הרגעי של בן חסותו וסגר את המטרים האחרונים שהפרידו בינהם בתנועה שהייתה הרבה יותר מדי מהירה ליצור עם רגליים קצרות כשלו. "מצויין, ועכשיו," הוא הכריז ומיקם את ידו במרכז חזהו של הנסיכה-הלא-נסיכה "הגיע הזמן למלא את יעודך ולהפוך לכרכרה." סידני מצא את עצמו מהרהר בהיסטריה קלה שהוא מעדיף את היעוד הקודם – להיות הכלה של הנסיך, על פני זה החדש.
"כרקירה מג'יקוס!" הננס שאג בפיתאומיות שהחרידה את השקט היחסי שחזר לשרור בחלקת היער המרוחקת שלהם. לשניה, סידני עוד ראה את העצים הגבוהים וקודרי הצבע נרכנים לפנים כאילו הם נשאבים כלפיו, קדים לו לרגע קצר מכוח משב הרוח שיצר הקסם ואז הכל השחיר.
הבחור המחופש הרגיש זרם אוויר עוצמתי מצליף בפניו וגורר את שולי שמלתו המלוכלכים לאחור ואף שיכל להשבע שעינייו פקוחות חושך שחור יותר מכל אפלת לילה הציף את חושיו. הוא הרגיש שהוא נזרק באוויר בעודו עומד במקומו, כאילו היקום סב על צירו ואילו הוא נשאר באותה נקודה בדיוק. היה לו קר כל כך ששינייו נקשו אבל לפני שגלידי קרח יכלו אפילו לחשוב על להווצר הוא הרגיש את עורו מתהלט לטמפרטורה של בשר על האש. בקיצור, אפשר היה לסכם את החוויה כ-אאוץ'.
לפחות היא לא הייתה ארוכה.
כשם שהתחילו התחושות הן גם הסתיימו – במכה פתאומיות כל כך שהעלתה קיא בגרונו של הנסיכה-שהוא-לא-נסיכה. הוא קרס על ברכיו (הוריי, עדיין יש לו ברכיים ולא גלגלים כפי שחשש) והרכין את ראשו לכמה נשימות עמוקות בתקווה שהן יספיקו לאזן את המערבולת שגעשה בבטנו. זה כמעט עבד אבל העולם שונא אותו ולכן, כמובן, בדיוק שחשב שצרות היום תמו נשמע קול מוכר באוזניו.
"עלמתי? האינך חשה בטוב?"
העולם שונא אותו, הוא אמר את זה כבר?
***

אמ יש עוד פרק אחד אחרי זה ואפילוג, אז כמעט סיימנו את הסיפור האמ - מופרך - הזה.
מקווה שנהנתם.

לקסום לכרכרה, ייאיי. זה פרק ממש חמוד וקסום וזה היה ממש משעשע שהלפריקון התעצבן, זה כל כך התאים לו. הוא כושל בקסמים שלח כמעט כמו סידני. זה היה ממש צפוי שהנסיך יגיע בסוף - כי לסידני לא יכולה להיות טיפת מזל טוב - וסגרת את הפרק בצורה ממש טובה לדעתי.

המשפט הזה ממש שעשע אותי. איזה מין יצור קסום מכריז על זה שהוא קסום? זה ממש מתאים ללפריקון אבל משום מה זה באמת מאוד הצחיק אותי. חוץ מזה, מה יש לו לעשות עם סרפדים? מכל הדברים שהוא יכול ליצור הוא בוחר ליצור דווקא סרפדים? הוא באמת מיוחד.

שוב רשמת 'דיסני' במקום 'סידני'. זו שגיאת הקלדה קסומה, הייתי חייבת.
בקיצור, זה באמת פרק ממש חמוד ונחמד וניהניתי לקרוא אותו, את מוכשרת ואת יודעת שאני אוהבת לקרוא את הקטעים שלך ומחכה לפרק הבא (בעצם אותו כבר קראתי אז לאפילוג) ובאופן כללי לעוד קטעים שלך.

תגידו פץ? מוקפץ!

הקיטש אני מתה, ביי ביי עולם

פרק עשירי
אולי בכל זאת יש סוף טוב

איך זה ממשיך לקרות לו? זה כל כך לא פייר. הוא בחור טוב - לפחות בימים שהוא לא לבוש בשמלה כי אז הוא לא בטוח שההגדרה הסטנדרטית לבחור בן זמנו עובדת - הוא הולך לכנסייה בכל יום ראשון. טוב, זה לא מדוייק. הוא הגיע לכנסייה במרבית ימי ראשון שהיו גשומים מדי בשביל לרכב וגם זה היה בעיקר כי לא היה לו שום דבר יותר טוב לעשות אז הוא לא מצא תירוץ משכנע להשאר בבית. דבר שהוא הצטער עליו לרוב חמש שניות אחרי שהתיישב על ספסל העץ הלא נוח לצידם של כל באי הכנסיה המהוגנים.
אבל אי אפשר להאשים אותו, נכון? המסה משעממת עד דמעות ומסיבה לא ברורה מישהו החליט שעוגב זה כלי נגינה לגיטימי לחלוטין. דבר שהוא שגוי מיסודו. ישנם הרבה דברים טובים היכולים להאמר על עוגב כמו; יכולתו המקסימה להעיר את המתים בחריקות צורמניות ומבהילות להפליא אבל אי אפשר לומר עליו שהוא כלי נגינה או הרמוני.
והוא גם מכבד את אביו ואת אימו (החורגת), ואפילו את אחיותיו מדי פעם כשהן לא מעצבנות מדי, דבר שנוטה להדמות לרוב למשימה כמעט בלתי אפשרית כי בכל זאת - אחיות חורגות. כך שזה באמת לא מגיע לו, באמת שלא - הוא בחור טוב.
סידני המשיך וטען בלהט לאף אחד מסויים נגד המזל הרע שרדף אותו בזמן שהנסיך צפה בו משועשע ממושבו על ספסל הכרכרה המלכותית. כן, הבחור המחופש מצא את עצמו יושב על הרצפה מכוסת השטיח העבה והרך של המרכבה המלכותית כי העולם שונא אותו ולפריקון הקשת בענן נוטה לפספס מעט בלחשים. אבל היי, הצד החיובי הוא שהוא לא כרכרה.
"אתה בסדר?" הנסיך קטע את המונולוג המחשבתי אחרי מספר שניות ארוכות בהרמת גבה מעוצבת בשלמות מעצבנת. "כי אתה בוהה בנקודה לא ברורה בקיר מאחורי והפנים שלך כבר הגיעו לגוון מדאיג של ארגמן." הטון והניסוח היומיומי הפתיע את סידני מספיק בשביל שדהרת הרהוריו תעצר בחריקת בלמים צורמת ועינייו הכחולות ינחתו סוף-סוף על פניו של המארח הלא קרוי שלו. זאת לא טעות, הוא מצא את הנסיך כמארח מאוד לא קרוי.
"הא," הבחור המחופש פלט באינטלגנטיות והסמיק לגוון עמוק יותר של אדום. כמה מביך. "א-אני בסדר, הוד מעלתך," הוא גמגם בבלבול בזמן שהתפלל לאלהות כלשהי – כל עוד היא לא הייתה לפריקונית או רצתה שילבש שמלה הוא לא היה יותר מדי קטנוני למי בדיוק – שרצפת הקרשים הכהה תמס והוא יפול דרכה. כמה עצמות שבורות זה כלום לעומת הסטואציה מאדימת הלחיים בה מצא את עצמו.
"אתה יכול להפסיק עם ה-הוד מלכותך האלו, אנחנו מאורסים. אני לא מצפה מהכלה שלי לגינוני כבוד נוקשים שכאלו." הנסיך השעין את סנטרו על ידו והטה את ראשו האצילי. הוא נראה כמו פסלו של האדם החושב, אילו הפסל המדובר היה מופיע בטכניקולור ובעל שער כהה שנופל על מיצחו באלגנטיות לא פיירית.
"מ-אורסים." הבחור בשמלה צבט את ירכו במה שקיווה הייתה תנועה הדיסקרטית ופילל שלא יכאב לו. זה כאב כהוגן. לעזאזל, עכשיו לא רק שידע שהוא לא חולם, יהיה לו גם סימן כחול בגודל מטבע בחלק העליון של הירך.
"כן," יורש העצר המהולל (והמעצבן) הסכים בחיוך, "האחיות שלך הסכימו בשבילך." הוא המשיך ורופף עוד כמה ברגים במוח המעורער במילא של הנסיכה-שלא-הייתה-נסיכה בעודו עוטה את החיוך הרך ביותר שנראה בצד הזה של מגרש הפולו.
"הסכימו בשבילי," סידני המשיך לחזור בהלם אחרי דברי הנסיך בזמן שניסה להמנע מהצורך הקיומי-כמעט להתכרבל לתנוחת עובר ולהטלטל במקום בהיסטריה. זה לא יכול לקרות, נכון?
"כן?" הנסיך החל לחזור על עצמו גם הוא אבל במקרה שלו נראה שהדבר נבע מדאגה משום שמצחו החלק נחרש קמטים וגבותיו התקמרו לכיוון אפו. "החתונה בעוד שבוע ואחותך הבטיחה לבוא לטפל בך עד אז כל שלא תהיה בעיה אם פרטים טכניים קטנים," היורש המלכותי המשיך בטון משדל, מקווה לזכות לשביב חיוך או מי ישמע איזו תגובה נלהבת לחתונתם המתקרבת.
"אני מתחרט." נשף הבחור המחופש והצליח לפספס בכישרון מפתיע את עננת הפגיעה שהשחירה את תויי הפסל המושלמים של
הנסיך. "אני רוצה נקמה! אני רוצה אחיות חורגות מרקדות על גחלים וחתוכות אצבעות!" ביחס ישר לקולו המתרומם של סידני נמסה ההבעה הכאובה מפניו של יורש העצר ושפתיים הדקות התקמרו בקצותיהן למה שאפשר היה לקרוא לו שעשוע אוהב.
"עלמתי," חזר בגיחוך בן המלוכה לסורו בניסיון למשוך את תשומת ליבו המרחפת כרגיל של ארוסו.
"אל תקרא לי ככה!" הנסיכה-שלא-הייתה-נסיכה נסחף ברגשות הסוערים שגעשו בחזהו ולא שם לב לחוצפה בה פנה לשליט העתידי של ממלכתו (וארוסו, אבל את זה הוא העדיף להכחיש עדיין). להפתעתו והקלתו, הנסיך לא נזף בו לפני שהספיק לגמגם התנצלות, "ה-הוד מעלתך, אני מתח-חנן לסליחתך."
לפני שיורש העצר הספיק להגיב, סידני קבר את פניו בידיו בשביל להסתיר את לחיו האדומות שבערו כנגד עורו החיוור מפחד. היום הזה הלך וקיבל גוון יותר שחור מהאפר שניקה מהארובה בבקרים הקפואים של החורפים שבהם עבד צד לצד עם המשרתים בשביל להקל עליהם. אך שלא כבבקרים שבהם אצבעותיו איבדו תחושה מהקור לא הוא היה זה שהושיט עזרה למשרת מטבח צעיר, לא, הפעם היה זה הוא שקיבל את עזרה המיוחלת.
עזרה ממקור מפתיע, משום שהוא לעולם לא היה מצפה שהנסיך בעצמו יגלש מהספסל המרופד ויכרע על ברכיו לצידו של הבחור המבוהל ויציע לתמוך ריגשית בארוסו הטרי במשימה שהכבידה קשה מדי על הכתפיים בשביל שרק בחור אחד יסחוב אותה לבד.
"אולי הגיע הזמן שתקרא לי בשמי?" הטון הרך ומלא התקווה משך את תשומת ליבו של סידני בהצלחה רבה יותר מכל טון אחר, פשוט מההפתעה שבלשמוע אותו יוצא מבין שפתיו המחוטבות של הנסיך. למה יורש העצר - האהוב על כל אדם פחות או יותר - נשמע כאילו הוא מתפלל שסידני - הבחור המחופש בשמלה מלוכלכת - יראה רצון לקרבה, יקרא לו בשמו, דבר שלא עשה אף אחד אדם בממלכה מלבד הקרובים ביותר ליורש העצר.
חוסר הבנה גרמה לעיניים הכחולות של הבחור המחופש לזנק לפניו של הנסיך ומבטיהם נפגשו ונשארו לכודים בזרם רגשות לא מילוליים. החום הבהיר של הנסיך בהק בזהרורים מוזהבים שהיפנטו את סידני לשקוע עמוק יותר לתוכן, לתוך אהבה חמימה וגאווה. למה הנסיך היה גאה בו, הוא לא ידע. אבל בשנייה הזו בזמן, בכרכרה המלכותית הממהרת בדרך העקלקלה לכיוון הארמון, סידני ידע בוודאות שלפחות את הנסיך הוא לא מאכזב.
זאת הייתה הרגשה אחרת, שונה ומיוחדת וההגנות המטופשות להחריד ששמרו את המחשבות על הנסיך באחורי ראשו של סידני התפרקו כמו מגדל קלפים. הוא הוצף בביטחון מוזר, ביטחון שנבע מכך שלצידו של הנסיך יש לו מקום והוא הודה, סוף-סוף, בפני עצמו שהוא רוצה להשאר במקום הזה, בדיוק פה לצידו של הנסיך. הביטחון עטף אותו כמו שמיכה רכה ואיפשר לרגש חדש ללבלב, אחד שעוד היה צעיר מדי בשביל להקרא בשם.
כמעט כאילו ידע על שצף רגשותיו של ארוסו כף היד של הנסיך התרוממה לחפון את לחיו של הבחור המחופש והוא, באופן כמעט לא מודע, הטה את פניו לתוך החום, נותן לתחושה הרכה לפעפע אל מתחת לעורו ולשצוף בעורקיו. הלב שלו פעם בכבדות בחזהו ועדיין הוא הרגיש קל יותר מאי-פעם, קל ואוורירי ומאושר במין אושר כזה שרוקד כמו עיקצוצי חשמל בקצות העצבים ומפתה לצחקק כי אי אפשר ללכוד את השמחה בכלוב הצלעות יותר.
אבל לפני שהצחקוק הראשון הספיק להמלט מגרונו שפתיים רכות נצמדו לשלו והשתיקו אותו בדרך הכי טובה שהבחור בשמלה יכל לדמיין. הפה של הנסיך התאים בשלמות כנגד פיו, מחליק ברכות ומפזר חום מעקצץ וטעם מרענן של מנטה ופאי תפוחים. סידני נאנק בשקט, יותר שחרור של נשימה מצליל. הקול נלכד בינהם, מדרבן את הנסיך להעמיק את הנשיקה.
הבחור המחופש נתן לעיניו להעצם כשהזרועות השריריות נכרכו סביב מותניו והוא, בתגובה, החליק יד סביב צווארו של יורש העצר. זה היה טבעי לתת לנסיך להצמיד את גופם, זה היה הכי קל בעולם לסלסל את התלתלים הכהים סביב אצבעותיו ולמשוך עוד קצת, טיפה יותר קרוב – עד שלא היה בינהם מרחק והם נשמו את אותו אוויר.
הזמן עבר אחרת או לא עבר בכלל בשביל הזוג שישב על רצפת הכרכרה המטלטלת שקועים זה בזה כל כך שהעולם הפך לרעש רקע חסר חשיבות. שפתיהם צמודות וזרועותיהם כרוכות זה סביב זה בלי שום כוונה לשחרר אי פעם. זה כנראה היה מראה מגוחך למדי לצופה מבחוץ - שני בחורים מבוגרים יושבים חבוקים על רצפת כרכרה כשיש ספסל רך ונוח סנטימטרים ספורים מהם ועדיין אף אחד מהם לא עושה שום רושם שבכוונתו לזוז.
ואכן, אם הייתה זו בחירתם לעולם לא היו מתנתקים אבל, לצערם, ישנם חוקים שאינם ניתנים לשבירה ואחד מהם הוא הצורך באוויר לחיים.
סידני שבר את הנשיקה ראשון. הוא נרתע לאחור מילמטרים בודדים ולקח נשימה עמוקה אף שמעט רועדת. הנסיך, חושש שארוסו מרוט העצבים ישתגע אם יתן למוח המגוחך שלו לחשוב, מיהר להצמיד את מצחיהם זה לזה כך שכל מה שהבחור בשמלה יכל לראות היה ברכות השוקולד של עיניי יורש העצר שהתרככו במה שנדמה היה להיות כמעט הערצה אליו.
"עכשיו אתה מוכן סוף-סוף לקרוא לי בשמי?" הנסיך שאל בלחישה שסידני יותר הרגיש על שפתיו משמע באוזניו.
"כ-כריסטיאן," השם הרגיש נכון בפיו אף שהייתה זו הפעם הראשונה שהשתמש בו אי פעם. הייתה תחושה מפחידה של קרבה בללחוש את שמו של היורש המלכותי באוזנו של הבחור המדובר. כן, אולי זה היה קצת מפחיד ושונה אבל זה גם עורר את אחת התחושות הטובות ביותר שסידני הרגיש בחייו - חום מפעפע, כמו אלפי כנפיים טופחות, שלבלב בחזהו.
כריסטיאן עצם את עינייו לשניה והבעה של עונג עיגלה את התווים החדים של פניו. "אתה לא יודע כמה אני שמח שהתאמצת להגיע לנשף," המילים בטון המחוספס מהתרגשות ואושר לא צפוי ליטפו את עורו של הבחור המחופש כמעט כמו מגע אמיתי והנשיקה הרכה שהנסיך הצמיד ללחיו להדגשה רק חיזקה את תחושת הריחוף המנותקת שהתחילה הנשיקה הראשונה שלהם.
הם, מכל בחינה חשובה, היו בעולם משלהם ובעולם הזה, המתקתק להפליא, סידני לא הרגיש צורך להעמיד את כריסטיאן על טעותו ולספר לו על ההתערבות. למען האמת, הוא נשבע במהירות, אם הדבר יהיה תלוי בו, יורש העצר המקסים לעולם לא ישמע אפילו זנב רמז על הסיבה האמיתית שבשלה הוא עטה בגדי נשים והתגנב לנשף המלכותי.
כן, זה יהיה הכי טוב.
הנסיך לא ידע והוא לא יתחרט על זה שהוא בחר ללכת נגד כל מוסכמה חברתית (אף שלא חוק, לדבריו) בגלל מה שהיה בזמנו חוסר הבנה ואחיות מרושעות. עכשיו, סידני ידע שזה לא המצב. כמה מוזר, החרדה שקדמה לנשיקה לא הרימה את ראשה המכוער כלל אחרי המעשה. לא, הוא הרגיש רק סוג מוזר של אושר מעורב במתח אבל זה צפוי הוא הרי בכל זאת, עמד להתחתן.
להתחתן! הינה דבר שלא ציפה לעשות ובטח שלא עם האדם המסויים הזה ואף שזה היה הלם לא קטן למערכת, הבחור בשמלה החליט שזה באמת לא כל כך נורא. נכון, האירוע עוד שבוע וזה מעט זמן להתרגל אבל אנסטסיה התנדבה לעזור אז לא יהיו משרתים חטטנים עד אחרי שהכל יגמר ובמזל, חתונה קתולית היא חתונה מאוד עיקשת וחסרת פשרות כך שלא יהיו חרטות אחרי המעשה.
"על מה אתה חושב, עלמתי?" כריסטיאן שבר את הדממה הרכה ששררה אחרי הצהרתו בחיוך מרוצה וחזרה לסורו.
"לא שוב." סידני משך בעדינות בשערות הדקות שהסתלסלו סביב אצבעותיו בתור עונש. "לאיזה מין נסיך יש כל כך הרבה סרקאזם?" יורש העצר לא ענה, מלבד אולי בגיחוך מעצבן ונשיקה רכה ומהירה על שפתיו המצפות של ארוסו.
הבחור-שאולי-בכל-זאת-רצה-להתחתן נמס בשמחה לתוך מגעו של בן זוגו לחיים והשניים שקעו חזרה בשיחה חסרת המילים (אבל בעלת שימוש רב בפה) שבה עסקו לפני שחוסר אוויר כפה עליהם לקחת נשימה ולשוחח מעט.
הם כנראה היו צריכים לדבר על העתיד ולהסכים ולהכיר יותר טוב אבל לזה יהיה את כל הזמן אחרי החתונה ובאמת, מישהו יכול להאשים אותם בניצול זמן הנסיעה בגנבת כמה נשיקות אסורות? הם ידברו אחר כך, יש להם את כל החיים בשביל זה אבל הדרך לארמון תסתיים עוד פחות מעשר דקות.

***

אני כל כך מכחישה שכתבתי את זה.