לרוץ בנעלי זכוכית - גמור||Farseer, סיפור בהמשכים - מתבסס על האגדה סינדרלה

[Jataro Kemuri]

ייאי :) קיטש זה נחמד.
אז, נורא אהבתי את הפרק, למרות שחלק רב ממנו לא היה מפוסק במקומות מסוימים. אני ממליץ לעבור על זה, אני בטוח שהטעויות יתבלטו אם תקראי קריאה חוזרת.
זה היה פרק מקסים, וסוף סוף יש לנסיך שם :)
שהחתונה תגיע כבר^^
טיי

[Farseer]

אפילוג

רוח חמימה הרקידה את שולי מעילו של כריסטיאן ודגדגה את אפו בהבטחה מלוחה של ארצות רחוקות ומעמקים לא ידועים. הוא עיקם את חוטמו בחוסר שביעות רצון אבל לא הרים את ידו לגרד בו, בעיקר משום שלא הייתה לו יד להרים ולא מאילו טעמי נימוס מפוקפקים. שתיי ידיו היו עסוקות בדברים חשובים בהרבה מגירוד זניח באף; האחת נופפה לשלום לספינה הסחר המתרחקת והשניה נכרכה בביטחה סביב מותניו הצרות של בן-זוגו.
סידני, סמוק לחיים ומחוייך, נשען כנגדו מהרגע שהספינה עזבה את הרציף והחלה משייטת הרחק מהמזח והנסיך בהחלט לא התכוון לשחרר את אחיזתו. הוא נהנה מהמשקל החם שהתאים בשלמות לקימורי צידו, מחמם בלי שום מרפקים דוקרנים כאילו האדוניס הבלונדיני נועד להיות התנור הקטן והפרטי שלו מאז ומעולם.
הוא עדיין התקשה להאמין לפעמים שאחרי הכל הם נשארו ביחד. זה לא היה קל. זו הייתה דרך ארוכה ומלא חתחתים מעצבנים אבל הם הצליחו. הוא הצליח להתחמק מהצורך להתחתן עם נסיכה, למזלו הרב, כי לא התעניין כלל בפרחים הענוגים עם הקימורים הרכים, ולזכות בבחור שרצה. נכון, לסידני עצמו היה חלק גדול בהצלחה הזו אך בכל זאת, יורש העצר הרשה לעצמו לקחת מעט קרדיט.
כריסטיאן צחק חרש מהזיכרון הישן שמחשבותיו עוררו – סידני, מתפתל בחוסר נוחות בשמלת נשף כחולה ועדיין יותר נאה מכל אחת מהנסיכות הקפואות כמו מריונטות בקצה חוטי הנימוס. בהתחלה הוא היה מרענן, שונה ובולט בלסתו החדה ושערו הקצר ואחר כך, אחר כך הוא פשוט היה חלום שמתגשם אפילו שהנסיך לא ידע בזמנו שאי פעם חלם על בן של סוחר עם נטיה משונה ללבוש בגדי נשים על מנת להשיג את רצונותיו.
אביו הסוחר של סידני היה למען האמת הסיבה שעמדו עכשיו בני הזוג המלכותי על המזח והביטו על ירכתיה הרחבים של ספינת הסוחר בעודה מנווטת את דרכה הרחק לאוקיינוס. האב חזר בסוף הסתיו הקודם, יומים לפני שהתקיימה החתונה המלכותית ולהפתעת כולם, התמודד עם החדשות טוב להפליא, במילים אחרות, הוא לא חטף התקף לב על המקום ושלוש כוסות יין הצליחו פחות או יותר להחזיר אותו לחייך (גם עם חיוך מעט שתוי) והוא אפילו נתן את ברכתו לנישואים.
רק למחרת בבוקר, אחרי לילה שלו במיטתו, הוא נזכר לספר מה הסיבה שהוא חזר שלושה חודשים לפני המועד שנקבע. הוא סיפר על איש זקן בעולם מלא מוחות ממולחים שכל רצונם הוא למכור יקר ולקנות זול ועל צי ספינות שצריך יותר מאדם אחד בראשו ובסוף הוא סיפר על אב מתגעגע שצריך בן ממשיך. כמובן, פה צצה בעיה. סידני התכוון להשאר עם הנסיך (לשמחתו הרבה של כריסטיאן) ולאב הסוחר לא היו עוד בנים.
למזל כולם, הייתה לו את אנסטסיה.
חדה כהרגלה לאנסטסיה היה פיתרון יצירתי. הרי ידוע שבמשפחה ישנם שתי בנות ובן ואילו עכשיו יש שלוש בנות (כאן היא עצרה מדבריה ושלחה חיוך רחב עד כדי זדוניות לעבר אחיה) ולכן יש פה חוסר איזון שצריך לתקן. כריסטיאן, לגאוותו הרבה, היה הראשון לעלות על כיוון מחשבתה ושאל אם היא מעוניינת באימפרית סחר והרפתקאות בימים הכחולים.
האחות הבכורה צחקה והסבירה שמקומה, תודה רבה, הוא על היבשה היכן שתוכל למצוא חתן עשיר ולחיות ברווחה אבל אחותה הצעירה דריזלה ניחנה בכישרון לא קטן בכל הקשור למסחר. וכך, עוד באותו הערב נסגרו האב וביתו החורגת במשרד ושוחחו על מפות ומסלולי סחר.
היום הייתה התוצאה המיוחלת של כל אותן שעות בהן שקדו על מפות קלף – האב וביתו יצאו לראשונה יחד לים. דריזלה נראתה מאושרת במכנסי הבורקד הכהים ושערה האדמוני שהסתלסל רק מעט מתחת לקו ליסתה, בעיקר שניתנה לה הזכות להרים את העוגן ולנווט את מפלצת העץ הגדולה אל מחוץ למפרץ וסידני שמח בשמחתה דבר שכמובן שהביא גם חיוך לשפתיו של הנסיך.
באמת, מאז אותו יום שבו צעד לקראתו סידני בשמלה לבנה הוא בילה חלק נכבד מזמנו – החלק הפנוי שבו לא היה עסוק בניהול הממלכה – בלנסות ולעלות חיוך על פניו של בן זוגו. זאת לא תמיד הייתה משימה פשוטה. היצור הבלונדיני היפייפה שלו התגעגע לחופש שבלבישת מכנסיים ואף שהסכים לצורך להמשיך ללבוש את בגדי הנשים לפחות עד שכריסטיאן יוכתר הוא לא תמיד היה מרוצה מהמצב.
הוא רצה לרכב ולא על הצד ורצה לרוץ ולא בנעלי זכוכית, בכלליות הוא פשוט לא רצה להיות כבול בכל כך הרבה מוסכמות וחנוק במחוך לא מספיק מטאפורי. הנסיך ידע את זה וכאב לו לבקש מאהובו לעשות דבר שנגד כל כך את רצונותיו אבל לא הייתה בררה, החברה, אם כמה שלא רצו להודות, לא באמת הייתה מקבלת את המשפחה המיוחדת שבנו להם יורש העצר ובן זוגו.
לפחות בפרידה מאחותו סידני לא נכלא בבדים הצבעונים והחצאיות הכבדות. לא, הוא לבש מכנס עור, כהים ומרוככים משימוש, חולצה לבנה ששרווליה קופלו אל מעל למרפקיו ושערו המוזהב נאסף בזנב סוס שהעניק לעצמות לחיו הגבוהות דגש של חדות שחסר שהקצוות הצהובות מסגרו את פניו. לטעמו של הנסיך, בן זוגו נראה סקסי בהרבה כשהתלבש בנוחות (או כשלא לבש דבר כלל).
עיניו הוארו כך באור מיוחד שרק נצץ ובהק יותר לרקע הים הכחול שגליו ליקקו את המזח כמו לשונות מורעבות של אש קרה. זה היה יפה - הים, וסידני היה פשוט מהמם, כמובן. כריסטיאן הרגיש כמו בן המלוכה הכי בר מזל בכל הממלכות, היצור הבלונידיני הקסום הזה החליט להתאמץ ולעבור על כל מוסכמה חברתית רק בשביל להיות איתו.
הלב שלו התכווץ בגל של אהבה לא נשלטת לבחור שחיבק קרוב לגופו והוא לא היסס להגיב לרגש שחנק את גרונו ולנשק את לחיו של בן זוגו, שפתיו המחוספסות מלטפות קל כמו נוצה את העור החמים. סידני גלגל את עיניו בתגובה אבל הסב את פניו כך שהביט לתוך עיניו הכהות של הנסיך.
"חשבתי שאמרת שאנחנו צריכים להיות דיסקרטים?" הוא שאל בתמימות שהתגלתה כמזוייפת שניה אחר כך כשצחק למראה פניו הורודות של הנסיך. "אלו היו מלותיך, אהובי. לדבריך, מסוכן להראות חיבה בציבור ועדיין מי זה שמחבק אותי כאילו הוא בטוח שאני אברח?"
הסומק הורוד טיפס מלחיו של הנסיך לאוזניו כמו שקרה בכל פעם שהובך מספיק וידע שהוא טועה אבל הוא לא שחרר את אחיזתו מסביב למותניו של בן זוגו. אף אחד לא הסתכל עליהם בכל מקרה, אז זה לא נחשב, נכון? באמת, זה לא שאפשר להאשים אותו, עברו רק שלושה חודשים מאז החתונה והוא ראה את סידני במכנסיים אולי חמש פעמים, זו לא אשמתו שהשליטה העצמית שלו טיפה רופפת.
"אני חושב שהינו פה מספיק זמן ויש איזו פרטיות שקוראת לנו," כריסטיאן מלמל בקול גס שגבל בגניחה וידו חמקה נמוך יותר על גבו של סידני. הבחור הבלונדיני לקח צעד קדימה והתנער מהיד שניסתה לחפון אותו בגנבה בעודו עוטה את ההבעה הכי לא מתרשמת שנראתה בצעד הזה של הגלקסיה.
"זה נס שאני מוכן להכנס איתך למיטה אם זו השורה הכי טובה שהצלחת לחשוב עליה-" בזאת לא יכל הבחור הבלונדיני להמשיך לדבר כי חברו כהה הרעמה החליט שנמאס לו לשמוע תלונות והשתיק אותו בדרך שהפכה כבר מזמן לחביבה על שניהם – נשיקה.
"אתה בא כי אני לא צריך לדבר במיטה," כריסטיאן הצהיר בזחיחות לנוכח פניו הסמוקים ועיניו המזוגגות של בן זוגו, "ואני טוב מספיק בדברים אחרים." סידני לא התנגד להצהרה ורק התרומם על אצבעות רגליו לנשיקה נוספת, זו אף קצרה מקודמתה אך מתוקה לא פחות.
"אני חושב שזה באמת הזמן ללכת," הוא המהם. הנסיך חש את שפתיו מתרוממות לחיוך הכנה שרק אהובו הצליח לחלץ ממנו ומיהר לתפוס בידו של הבחור המדובר ולגרור אותו אחריו לכיוון הכללי בו הורידה אותם הכרכרה המלכותית. הוא באמת, אבל באמת, רצה להגיע למקום שבו להצמיד את הבלונדיני לקיר (או למיטה, הוא לא היה קטנוני) לא יהווה התערטלות בציבור.
הם חצי רצו וחצי הלכו - כי נסיכות לא רצות, הן הולכות מהר - אל הסמטאות שהקיפו את הנמל על מנת להמלט מהחום והעיניים הבולשות אבל הם לא הצליחו להגיע רחוק מדי לפני שקול צורמני כמו זה של מעשן כבד קטע את נתיב בריחתם (נסיגה אסטרטגית כמו שקרא לזה הנסיך בליבו).
"נו, ילד, לאן אתה ממהר?" הקול הלא מוכר לנסיך נהם בחביבות מאיזור מותניהם של שני הבחורים. הם נעצרו באחת והביטו למטה. לרגליהם ניצב יצור מוזר עם מצנפת צעקנית וזקן ג'ינג'י שהחזיק מה שנראה כמו ערמת שמיכות ורודה. כריסיטאן נרתע בהפתעה אבל למרבה תדהמתו סידני חייך והושיט את ידו ללחיצה. הלחיצה נדחתה בנחרה עמוקה וגלגול עיניים אבל יורש העצר יכול היה להשבע שהיצור המוזר חייך.
"כריסטיאן, לפריקון הקשת בענן; הפיה הסנדקית שלי. לפריקון, כריסטיאן-" הננס קטע את ההיכרויות בגסות מסויימת.
"הסוף הטוב שלך. אמרתי לך שזה יסתדר אם רק תהיה פחות קטנוני," הננס הג'ינג'י רטן בזמן שבחן את הנסיך מקצה ראשו ועד חרטומי מגפיו והמהם משהו בהקשר לבחירה לא רעה ונסיכות שהן לא נסיכות אבל מאוד מקשות על החיים.
"עלמתי, אתה בטוח שזה," כריסטיאן התעלם מהפרצוף שבן זוגו עטה למשמע הכינוי והצביע בסנטרו על הלפריקון, "דבר לא מסוכן? בחבילה הזו יכולה להסתתר חרב." הלפריקון נחר ופתח את פיו לדבר אבל סידני מיהר להשתיק אותו בתנועת יד מרגיעה והסבר משל עצמו.
"הוא לא מסוכן וגם אם כן, הוא יצור קסום למה שיסתובב עם חרב?" זו הייתה שאלה לגיטימית והגיונית ולא עזרה להרגיע כלל את יורש העצר שבקושי שמע אותה מעל רעש התיכנונים האסטרטגים שגעש במחשבותיו. להגן על בן זוגו ואהובו היה הדבר החשוב ביותר גם אם בן הזוג שלו לא נראה חושש מדי-
יבבה אומללה דרכה בחוזקה על הבלמים של רכבת המחשבות הדוהרת שלו וכריסטיאן הזדרז לחקור את מקורה. להתדהמתו, הייתה זו השמיכה. רק ששמיכות לא בוכות וכך גם חרבות. לראשונה מאז נפגשו עם היצור המוזר שהצהיר שהוא הפיה הסנדקית של האדם החשוב לו בעולם, הנסיך נפנה לבדוק את השמיכה.
"זאת לא חרב," הוא הצהיר בקול עמום ומצמץ בעיניו הכהות באיטיות בעוד מוחו מנסה לעכל את מה שעיניו רואות.
"כן, גאון, זאת לא חרב," לפריקון הקשת בענן הדף את החבילה העטופה שמיכה לתוך ידיו והוא חיבק אותה אוטמטית לחזהו. "זו תינוקת, נסיכה ועכשיו היא שלכם." הוא סיים את דבריו בנפנוף ראוותני של מצנפתו הצבעונית להחריד ונעלם במטר קשתות.
"מה קרה כרגע?" כריסטיאן הרגיש שיש לו כל הזכות שבעולם להשמע מבולבל, כל המצב היה הזוי לחלוטין. אבל אולי זה לא היה הזוי רע, הוא הרהר לעצמו שנפנה לבחון את הילדונת הקטנטנה שנמנמה בחיבוקו. התוספת החדשה למשפחתם הייתה תינוקת שמנמונת עם אף כפתור, לחיים סמוקות ועיניים כחולות כמו של סידני.
"היא יפייפיה," סידני הציץ מעבר לכתפו ושלח אצבע עדינה להתוות את גבתה הבלונדינית של הנסיכה הנמה. לכריסטיאן לא נשאר אלא להנהן בהסכמה ולחבק את אהובו וילדתם קרוב לחזהו. מי היה מאמין שהחיים שלו יקחו מסלול כל כך מושלם.

הסוף.

והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה...
אף שיכול להיות שזו הייתה טעות לא להזמין את הפיה הרעה למסיבת הולדת הבת שלהם אבל באמת, אי אפשר להאשים אותם. מי רוצה להזמין למסיבה מישהי שחותמת בתואר הרעה?

***

ועכשיו, זה באמת הסוף ואני מרגישה כמו סרט מארוול עם סצנות אחרי הכתוביות.
טוב, זה היה הפרק האחרון והוא היה פרק מזווית הראיה של כריסטיאן, מקווה שנהנתם.

ביי ביי