ההשראה לחלוטין נלקחה מהספר האהוב עליי (ארי ודנטה מגלים את סודות היקום תקראו אותו) ומעכשיו כשעליתי לסגור את הדלת לגג וראיתי שלושה כוכבים בשעה שמונה וחצי בערב
דרך אגב שימו לב
אני: חלי יש לי רעיון לקטע האם לעשות את זה גייז או לסביות
חלי: לסביות
וככה יצא שזה לסביות
מלא פלאף אתם תמותו מהפלאף
קרדיט לחלי גם על השמות שלהן!!!!!!
אלה 1002 מילים של כלום פלאף טהור
לא עבר ביטוא

---

אלנה אף פעם לא הייתה נהגת טובה, לא באמת, במיוחד לא כשזה נוגע לאוטו הישן והמתפרק של אמא שלה, אבל זה היה כבר ממש מאוחר ולא היה אף אחד בכבישים בעיר הקטנה שהיא חיה בה, אז היא החליטה לקחת את הסיכון. יש הרבה יותר מקומות להיות בהם בדייט אם יש אוטו שיקצר את הדרך באיזו שעה. במיוחד אם זה המקום האהוב אליה לדייט.
אלנה עצרה את האוטו כמה בתים מהבית של לוסי - היא לא אהבה לעצור ממש מול הבית שלה - ושלחה לה הודעה.
מחכה לך בחוץ! 3>
התשובה הגיעה מאוד מהר.
אני באה 3:
אלנה חייכה לעצמה וסגרה את הטלפון. היא חשבה על הפעם האחרונה שהיא ולוסי נסעו למקום ההוא, והיא הרגישה את הלחיים שלה נהיות אדומות. בפעם האחרונה שהן היו שם, אלנה לחשה ״אני אוהבת אותך״ כל כך בשקט שהיא הייתה בטוחה שלוסי לא תשמע. אבל, כמו בכל רומן רומנטי, לוסי נישקה אותה - נשיקה ארוכה - ולחשה ״גם אני אוהבת אותך״ בחזרה, כשהשפתיים שלהן במרחק כמה מילימטרים. אלנה ניסתה להסתיר את הסומק בלחייה כשלוסי נכנסה לאוטו ונישקה אותה קלות על הלחי.
״היי, מהממת,״ אמרה לוסי בחיוך. אלנה החזיקה את היד שלה ונישקה את גב כף היד קלות.
״שלום גם לך, ילדה יפה*. איך היה היום?״
לוסי הרימה גבה. ״ראיתי אותך היום בבית הספר. וגם אחרי בית הספר. אכלנו ביחד ארוחת צהריים ודיברנו בטלפון לפני שעתיים.״
אלנה משכה בכתפיה, ״עדיין.״
״היום שלי היה נהדר. בעיקר כי בילינו את רובו ביחד, למען האמת. אני אוהבת להיות איתך. ובאופן כללי, אותך.״
אלנה הרגישה את הסומק חוזר ללחיים שלה. היא הסתכלה על לוסי עוד פעם, ושמה לב שהיא עם קצת אייליינר ואודם ורוד-אדום, שאלנה ידעה שהוא הגוון האהוב עליה. היא הייתה צריכה לעצור את עצמה מלקחת נשימה עמוקה כדי להפנים את העובדה שהיא יוצאת עם הבחורה הכי יפה בעולם. ״גם אני אוהבת להיות איתך. ואותך. גם, באופן כללי.״
לוסי הנידה בראשה לכיוון הכביש. ״שנתחיל לזוז? את רוצה שאני אנהג?״
״את לא אוהבת לנהוג, לוס, וזה האוטו של אמא שלי. אין סיבה שנחליף.״ אלנה הסתכלה על האצבעות השזורות שלהן. ״אני צריכה לעזוב את היד שלך.״
לוסי צחקה, והלב של אלנה הפסיק לפעום לרגע. אחד הדברים שהיא הכי אהבה בלוסי הוא הצחוק שלה. ״את יכולה לעזוב את היד שלי. תכף נגיע לשם ותוכלי להחזיק אותה כל הזמן.״
אלנה עשתה את זה, אבל רק כי היא הייתה צריכה להעביר את ההילוכים ידנית ולהחזיק את ההגה בשתי הידיים. לא כי היא באמת רצתה לעשות את זה. אבל לוסי צדקה, ומהר מאוד הן היו מחוץ לעיר הקטנה, נוסעות בכביש המהיר הריק במשך עשר דקות עד שהן היו מספיק רחוקות מזיהום האור והאוויר כמה שהיה אפשר. אז, אלנה פנתה לאחד משבילי העפר שקיימים בכל מקום, נסעה עוד דקה-שתיים והחנתה את האוטו הקטן. הנסיעה הייתה שקטה, אבל זו הייתה שתיקה נוחה. הן לא הרגישו שהן חייבות להגיד משהו.
הן יצאו מהאוטו, סגרו את הדלתות ושכבו על הגב על מכסה המנוע, הראשים שלהם במרחק של כמה סנטימטרים, והסתכלו על השמיים. כל אחת מהן ספרה כמה כוכבים היא יכולה לראות. כשאלנה ספרה עשרים וארבעה, היא החזיקה את היד של לוסי, כאילו נזכרה שהיא נמצאת שם. הן המשיכו לספור כוכבים, אלא שעכשיו לכל אחת מהן היה עוד כוכב לספור - השנייה.
״מאה שישים ושמונה כוכבים,״ הכריזה לוסי. ״ויש לי בונוס של עשרה כי סיימתי לספור לפנייך.״
״יש לי מתאיים ושבעה, אז אני חושבת שאני מנצחת,״ אמרה אלנה ברוגע. ״לא, רגע - מתאיים ושמונה.״
לוסי צחקה עוד פעם. ״למה את יותר טובה בזה ממני?״
אלנה עשתה פרצוף, ״זה לא נכון. חוץ מזה, כל פעם מחדש אני סופרת פחות ופחות כוכבים. זה כאילו הם נעלמים.״
״הם לא נעלמים,״ לוסי אמרה, טון ספק משועשע ספק רציני, ״את פשוט לא יכולה לראות אותם. זיהום אוויר. זיהום אור. הדברים האלה.״
״זה דפוק,״ ציינה אלנה, ״למה אני צריכה להתאמץ כדי לראות משהו קיים?״
״את גם צריכה כדי להתאמץ לראות אנשים אם את בלי המשקפיים שלך,״ הזכירה לה לוסי בחיוך. זה לא שהיא לא הסכימה איתה. היא ידעה שמה שקורה בעולם, כל הזיהום הזה שחוסם את הכוכבים ומפריע לדייט שלהן ממש דפוק. אבל מה היא כבר יכולה לעשות בקשר לזה?
״זה שונה,״ אלנה התווכחה, ״כי את הכוכבים אני אמורה לראות עם משקפיים.״
״ספרת מתאיים ושמונה כוכבים,״ הזכירה לה לוסי, ״עדיין יש שם כמה.״
אלנה המהמה בהסכמה, אבל המחשבות שלה נדדו למקום אחר. ״נראה לך שיש חייזרים?״
״זאת שאלה מאוד אלנה לשאול. במיוחד אם השאלה הזאת נשאלת בדייט.״
אלנה ניתקה את מבטה מהכוכבים והסתכלה על הכוכב הזוהר ביותר מצד ימין שלה. על השיער החלק שלה, על האייליינר המסודר, על קו הלסת, על הצוואר הארוך, על נקודת החן הקטנה מעל הגבה השמאלית שלה. לוסי לא שמה לב לזה, ואלנה הבינה שהיא אוהבת להסתכל עליה כשהיא מרוכזת במשהו אחר. העיניים שלה נראו יותר מלאות, איכשהו.
״אני חושבת שכן.״
״אה?״ הקול של לוסי החזיר את אלנה למציאות, אבל היא עדיין לא הבינה באיזו מציאות היא נמצאת.
״חייזרים. אני חושבת שיש כאלה. אולי הם מסתכלים עלינו עכשיו, רק מחכים לתזמון המתאים כדי להרוס לנו את כדור הארץ.״
״או,״ הציעה אלנה, ״שהם מנסים ליצור איתנו קשר, אבל אנחנו מטומטמים מכדי להבין שזה מה שהם מנסים לעשות. אני חושבת שחייזרים כן ירצו קשר איתנו. או לפחות, עם חלק מאיתנו. בני האדם יכולים להיות ממש סבבה.״
״כן, אבל האם רוב בני אדם שווים את יצירת הקשר הזה ביננו?״ שאלה לוסי. כי קשה לה לחשוב על זה שרוב בני האדם טובים.
״אני חושבת שכן. וגם אם לא, יש כמה אנשים שטוב הלב של אחד מהם מאזן את הרוע של עשרים.״
״ואנשים שהרוע של אחד מהם מאזן את הטוב של עשרים.״
״לוסי! מה אמרנו על חשיבה חיובית?״
לוסי צחקה, ״בסדר, בסדר, אני מצטערת. פשוט קשה לי לחשוב על זה שרוב בני האדם טובים. אני מכירה יותר אנשים רעים מאנשים טובים.״
״את לא מכירה את כל האנשים בעולם,״ ציינה אלנה, ״אולי תוכלי לדעת אם תכירי את כולם. איך את יודעת שרוב האנשים רעים אם לא פגשת את כולם? זה כמו להגיד שיש רק מתאיים ושמונה כוכבים כי רק את אלה את רואה.״
לוסי ניתקה את מבטה מהשמיים והסתכלה על אלנה. ההבעה הניטרלית שלה הפכה לחיוך רך, שהיה גורם לרעד בברכיים של אלנה אילו היו עומדות. ״את צודקת. אני צריכה לחשוב על זה ככה. אולי להשוות את הכל לכוכבים יהיה יותר קל.״
אלנה הנהנה. ״כן. כן, נראה לי שזה רעיון טוב.״

---

* אתם תצטרכו לסלוח על זה שזה נשמע עילג פשוט pretty girl עבד פה ממש יפה

---

ווהו כן מצטער שהסוף לא משהו תכתבו לי ת׳׳בים
עוד פעם מציין שזה לא עבר ביטוא כי אני עצלן אז תעירו לי אם אתם רואים שמשהו לא במקום