הזוכה הגדול||כינוי בעברית, לפעילות "זו לא מתיחה"

[כינוי בעברית]

בס"ד

הערה: כל הסרטונים שמוזכרים כאן הועלו ליוטיוב לפני 1 באפריל 2013. קריאה מהנה!

היו אלה עשר שנים ארוכות ומותחות. עשר שנים של ציפייה דרוכה. עשר שנים של שמועות וספקולציות. ובעיקר, עשר שנים בהן התכנס חבר שופטים אנונימי שישב ודן יומם וליל, כמעט ללא הפסקה, במטרה לקבוע מי יזכה בתחרות הסרטונים הגדולה, המוכרת יותר בשם יוטיוב.
אני די בטוח שאתם, הקוראים הצעירים יותר, לא יודעים על מה אני מדבר בכלל, ובעיקר אם אתם בני תשע ומטה. זה קרה לפני שנולדתם, אתם מבינים? בטח רק שמעתם על התקופה הזו בה כולנו גלשנו באתר הזה, ובערוב ימיו אף באפליקציה החדשה שלו, לפני שהאתר נסגר.
אני חייב להודות שהייתי די בהלם באותו היום. הגיל שלי היה אז חד ספרתי ולא לחלוטין הבנתי מה קרה ולאן נעלם האתר האהוב עליי. הייתי נוהג לגלוש בו זמן רב יותר מאשר בכל אתר אחר, אני וחבריי היינו דנים על כל סרטון שהיינו רואים יחד, ואפילו נוצרה תחושת משפחתיות קטנה בין כל המליונים שהשתמשו באתר הזה מדי יום. אפילו אני העליתי סרטון אחד ליוטיוב, כמה ימים לפני שיוטיוב נעלם. היה זה סרטון קצר בן שמונה שניות בו אני רוקד ריקוד מוזר לצלילי השיר "עוד יבוא שלום עלינו" של להקת שבע. אתם יודעים, הלהקה שמוש בן ארי הקים. הסרטון שלי אפילו זכה למספר דו ספרתי של צפיות מבני משפחתי הקרובה. אבל אז הגיע אותו יום לפני עשור שהאתר נסגר, ומאז נותרנו במתח כי מתברר שכל הסרטונים שהועלו לאתר מיום עלייתו למרשתת מתמודדים בתחרות שתימשך עד 2023, במהלכה האתר לא יהיה פעיל, וחבר שופטים אנונימי יכריע מי יהיה סרטון היוטיוב הטוב ביותר שיזכה יחד עם מי שהעלה אותו לתהילת עולם.
השנים חלפו והבאזז סביב יוטיוב הלך ודעך, אבל יום השנה העשירי מתקרב ובקרוב תוצאות התחרות תיחשפנה סוף סוף. כל כך הרבה דברים השתנו בזמן הזה. אני כבר בכיתה י"ב, לומד לבגרויות יומם וליל וחושב על הגיוס לצה"ל. יוטיוב היה עבורי זיכרון רחוק. הפעם האחרונה שבכלל שמעתי על יוטיוב הייתה לפני שש שנים, לדעתי.
ואז התחילו להופיע שלטי החוצות.
תמונות ושלטים של משולש לבן שפונה ימינה בתוך מלבן אדום כהה ומעוגל החלו להופיע ברחובות. אחד מתאי הזיכרון העתיקים במוח שלי נדלק פתאום, כי הסמל הזה עורר בי תחושת נוסטלגיה חמימה. כמה ימים לאחר מכן החלו אתרי אינטרנט שונים, ערוצי טלוויזיה וכמה עיתונים מובילים להזכיר לנו שמדובר בסמל של יוטיוב, ושרגע ההכרעה קרבים. ההתרגשות שהייתה לי אז, לפני עשור, החלה לחזור אליי לאט. פתאום הבנתי שאנחנו לא יודעים דבר על תוצאות התחרות או מה הסיכויים של כל סרטון לזכות או אפילו איך צוות השופטים יקבע מי יהיה הסרטון הזוכה. אבל כנראה שזה כבר הוחלט, הרי היה להם זמן רב לחשוב על זה.
לאט לאט נחשפו פרטים על התחרות, כשבחדשות הודיעו שמדובר בחמש שופטות שישבו במהלך כל אותן שנים, צפו בכל הסרטונים ודירגו אותם לפי הפרמטרים השמורים להן. הסרטון הזוכה כבר נקבע. אמצעי התקשורת השונים בארץ ובעולם החלו ליצור קשר עם אישים בולטים מיוטיוב שאחראיים לכמה מהסרטונים הבולטים יותר. הנוסטלגיה והמתח התערבבו בגוף שלי פתאום, וביד רועדת הושטתי יד לטלפון הסלולארי שלי וחייגתי מספר שלא חייגתי אותו כבר ארבע שנים.
"הלו?" נשמע קול של אחד מאותם חברי יוטיוב שלי. מאז החטיבה לא ראיתי אותו.
"מה קורה?" התלהבתי, "זוכר אותי?"
הוא קרא בשמי. "איך אפשר לשכוח?"
"שמעת? עומדים לפרסם את התוצאות של יוטיוב! נגלה מי הסרטון הזוכה! האתר הולך להיפתח מחדש ממש בקרוב!" אמרתי לו, "רוצה שנצפה בתוצאות ביחד? אני אזמין את שאר החבר'ה!"
"וואו! ברור שאגיע!" הוא התלהב, ולאחר כמה ימים כבר ישבנו כולנו בסלון הבית שלי. החומר למתכונת בהיסטוריה יחכה לי למחר, כי מה שקורה פה הוא באמת היסטורי.
"אני מהמר שגנגנאם סטייל יזכה," הימר אחד מחבריי, "זה שובר שיאים!"
"מה פתאום," אמרתי, "בטח הם יתנו את זה לסרטון קלאסי יותר, כמו 'בייבי' של ג'סטין ביבר."
"אה, כן?" התפרץ חבר אחר, "אני אומר שהם יעשו לנו הפוך על הפוך ובסוף Friday של רבקה בלאק יזכה!"
"איכס! לא!" אמרנו כולנו וצחקנו. באמת שהתגעגעתי אל החברים. המפגש הזה גרם לי לחזור אחורה, לתקופה בה יוטיוב היה להיט עולמי. והנה זה חוזר, כולם כבר מדברים רק על יוטיוב. הכותרת הראשית בעיתון באותו היום דיברה על חשיפת הזוכה בתחרות, הרשתות החברתיות געשו, ואפילו נשיא ארצות הברית מסר את ברכתו לסרטון הזוכה עוד לפני שפורסם הסרטון הזוכה.
הדלקנו את הטלוויזיה בדיוק כשהתחילה תוכנית חגיגית שמשודרת בשידור חי בכל העולם באותו הזמן, התוכנית שתחשוף את זהות הסרטון הזוכה. בישראל, וגם במדינות רבות אחרות, התוכנית מלווית בפאנל פרשנים מקצועי שינתחו כל דבר שנראה פה. בכל העולם הפאנל מורכב מיוטיוברים מקומיים, אלא שבארצנו הקטנטונת קהילת היוטיוב לא כל כך פעילה. אני בטוח שאם היו נותנים ליוטיוב עוד כמה שנים להתקיים לפני שהוא נסגר, קהילת היוטיוב הישראלית הייתה פורחת. אבל כשיוטיוב נסגר ב2013 כמעט ולא היו ישראלים ביוטיוב, ולכן רק שלושה ערוצי יוטיוב הוזמנו לפאנל. היו שם שחר סויקיס, דילן שטרית ונמרוד בן משה. הם בעיקר הימרו על אחד מסרטוני ההארלם שייק שיזכה, כי היה מדובר בטרנד די בולט לפני שיוטיוב נסגר.
את המשדר המרכזי שהועבר בכל העולם בשידור חי הנחו שני אנשים, איאן ואנתוני מערוץ Smosh.
"איזה כיף לראות אותם שוב! התגעגעתי אליהם! אני בטוח שאם יוטיוב לא היה נסגר ב2013, הם היו ממשיכים בדיוק כך, הם לא היו הופכים למאוסים וממוחזרים ואף אחד מהם לא היה פורש מהערוץ!" אמר מישהו שישב אצלנו בסלון. עד מהרה כל אחד מבני משפחתי הביא את קבוצת החברים שלו, וכך פתחנו צפייה המונית באירוע שכל העולם התעניין בו. המלחמות בכל העולם פסקו כדי שכולם יוכלו לצפות במשדר הזכייה של יוטיוב, תינוקות חדלו לבכות, הרופאים בבתי החולים עזבו את משמרותיהם ובתגובה אף חולה לא מת, כי אף אחד לא רצה למות ולהפסיד את הרגע לו חיכינו שנים רבות כל כך.
אף רכב לא נסע בכביש. אף ציפור לא צייצה. ביחס לזה, יום כיפור נחשב לרועש כמו איצטדיון כדורגל.
איאן ואנתוני סיפרו כמה בדיחות בהתחלה, ואז עברו לבורסת ההימורים העולמית. הסרטון שהכי הרבה אנשים הימרו שיזכה היה הצניחה מהחלל ששודרה ביוטיוב בשידור חי כמה חודשים לפני סגירתו, במקום השני היה הסרטון בו צ'ארלי נושך את אצבעו של אחיו הגדול, ולאחריו סרטון כלשהו של פיודיפאי.
"איך אין שם את שיר המונדיאל של שרוטונים?!" הזדעזע אבא שלי.
השופטות נכנסו לאולפן לקול מחיאות הכפיים הסוערות של הקהל הרב שהיה שם. נראה היה כאילו האירוע צולם באיצטדיון ענק.
השופטות הגישו לאיאן ואנתוני מעטפה לבנה עם הסמל של יוטיוב עליה ואז ניגשו לעמוד לצד שולחן זכוכית בצורת מלבן עגול בצבע אדום ככה. על השולחן היה משולש לבן שפונה ימינה, הסמל של יוטיוב. המשולש קצת בלט החוצה.
"המשולש הוא למעשה כפתור," הסביר אחד הפרשנים, "ברגע שילחצו עליו, יוטיוב יחזור לאוויר ונמשיך להעלות סרטונים, בדיוק כמו פעם, לפחות לעשר השנים הקרובות."
השופטות התקרבו לכפתור. עוד רגע והוא יילחץ. אבל קודם צריך להכריז על הסרטון הזוכה...
"זה בטח יהיה השיר Call me maybe!" אמרה אחותי.
"זה בטח יהיה המיקס בין השיר Call me maybe והריקוד של הזברה ההיא ממדגסקר עם הקרקס והאפרו!" אמר אבא שלי. גיחכתי כשנזכרתי בסרטון הזה. יש כל כך הרבה סרטונים טובים... איך הצליחו השופטות להכריע בין כולם?
איאן ואנתוני לקחו את המעטפה. "במעטפה יש שם של סרטון אחד, אחד בלבד, מבין כל המיליארדים שקיימים ביוטיוב," הסביר אחד הפרשנים, "במהלך העשור האחרון, עברו השופטות על כל אחד ואחד מהסרטונים. בחצי מהזמן הן צפו בכולם, ובחצי השני הן הכריעו. היה להן די זמן לעשות זאת והן שלמות עם ההחלטה שנפלה לפני שבוע בלבד, אך זה מעולם לא נראה להן טבעי יותר להעניק את הזכייה דווקא לסרטון הזה, שאת זהותו נגלה בעוד כמה שניות."
הרגשתי את הלב שלי פועם ואת לחץ הדם שלי עולה. כמה מהמועמדים המובילים לזכייה, כמו קייטי פרי וליידי גאגא, ישבו בקהל בשורה הראשונה, מוכנות לעלות לבמה ולשאת נאום זכייה. לא היה אדם אחד שלא צפה במשדר הזה, בין אם בטלוויזיה, במחשב, בטלפון החכם או במחשב הלוח. יכולתי לשמוע את פעימות הלב של הסובבים אותי. הרגשתי שאני מזיע בידיים. איאן ואנתוני פתחו את המעטפה והביטו בשם הסרטון הזוכה. נו, למה הם לא אומרים כבר מי זכה? הם מחזיקים את כל האנושות במתח!
"And the winner is..." הם אמרו, ואז השתתקו והביטו למסך מאחוריהם.
"הם הולכים להקרין את הסרטון הזוכה!" הכריז אחד מהמשתתפים בפאנל. הסמל של יוטיוב נראה על המסך, ואז נראה עיגול מסתובב שמעיד על טעינת הסרטון... וזהו. הסרטון טעון. רק צריך ללחוץ על play. למה הם לא לוחצים?
"נו כבר!" צעק מישהו בסלון הבית.
איאן ואנתוני לחצו play, ועל המסך נראה ילד בן שמונה רוקד לצלילי השיר "עוד יבוא שלום עלינו". חלפו שמונה שניות והסרטון הסתיים. והילד שהופיע בסרטון ממש ממש דומה לי.
איאן ואנתוני הקריאו את שם הסרטון, והם נקבו בשם שלי כשם היוטיובר.
הרגשתי את העיניים של כל חבריי נעוצות בי. את העיניים של כל יושבי הסלון. את העיניים של כל תושבי המדינה. העיניים של כל העולם הביטו בי, נער על סף גיוס לצבא, וראו ילד בן 8 רוקד לצלילי שיר של מוש בן ארי, וזה הסרטון היחיד שהעליתי ליוטיוב אי פעם.
השופטות נראו מאוד מרוצות מהחלטתן ולחצו על הכפתו שמחזיר את יוטיוב לאוויר, אבל כל הנוכחים בקהל נראו המומים. אפילו המנחים נראו המומים. הפאנליסטים לא הוציאו הגה, ונראה היה שגם אנשי ההפקה של המשדר היו המומים כי באיחור בולט נורה קונפטי בכל רחבי האיצטדיון.
וזה מה ששבר את הקרח.
"זכית!!" צעק מישהו בסלון ביתי.
"זכית!" צעקה מישהי אחרת.
"איזו גאווה!" צעקו ההורים שלי, ומהר מאוד נוצרה המולה. כולם חיבקו אותי, נישקו אותי, הריעו לי, ופתאום דלת הבית נפתחה והמוני אנשים נכנסו פנימה ורקדו סביבי. בהמשך סיפרו לי שאנשים קפצו למזרקה בכיכר רבין, ובהמשך קיבלתי טלפונים מראש הממשלה ומהנשיא, לא רק של מדינת ישראל, והרגשתי את החיים שלי משתנים מקצה לקצה...
ואני עדיין מנסה לחשוב על מה לעזאזל חשבתי, אז בגיל שמונה, כשהחלטתי שזה יהיה רעיון טוב להעלות לאינטרנט את הריקוד שלי לצלילי השיר המשונה הזה.

[Buffy Summers]

סיפור קצר נפלא! נהניתי כל כך לקרוא. הכתיבה שלך מעולה ומרתקת כמו תמיד. הצלחת לגרום לי לצחוק, דבר שלא קל לעשות אם אתה לא דן ופיל.
למרות שידעתי מה עתיד לבוא זה עדיין תפס אותי כמעט ולא מוכנה, כיוון שכתבת את זה באופן כל כך משמעותי. עוררת בי כל כך הרבה נוסטלגיה (ודברים שהדחקתי, זה היה לפני חמש שנים!) והרפרנסים הקטנים שלך ממש הצחיקו אותי. תמשיך לכתוב 3>

[Jataro Kemuri]

אני רק אפתח את התגובה בזה שברגע שקראתי את השמות "איאן ואנתוני" התחלתי לצרוח, ואחרי התיאור של סמוש מפיך אחר כך, צחקתי כל כך חזק שכמעט נפלתי מהכיסא.
לא מצאתי אפילו טעות אחת! הקטע זרם בצורה מדהימה, והכול היה כל כך אמין. אותי הסוף דווקא די הפתיע, בניגוד לאלכס מעלי, אבל בכלל, כל הסיפור היה מסופר בצורה מלאת הומור ומדהימה. אני חושב שזה אחד הקטעים הטובים ביותר שאי פעם קראתי שלך, שזה הישג ענק כי, אתה יודע, יש לך טונות של קטעים מדהימים.
בקיצור, תמשיך לכתוב כאן, בבקשה. אתה מדהים.