בוקר ט(נ)ו("ד)ב

הו עצוב :(
אבל ממש נתגעגע 3>
אולי תחזור עוד מעט לראות את ההקדשה
אני באמצע מסע חיפוש גיפים כושל

קצרים:

"למה שתעזוב אותנו?" שאל ראיין, פגוע. "כל הזמן הזה, כל מה שעשינו, כל ההשקעה... הכל היה בשבילך! איך אתה לא רואה את זה?"
"אני רואה!" קרא דניאל בתסכול. "ובדיוק בגלל זה אני חייב ללכת. די, אתם מקריבים יותר מדי בשבילי, ואני בכלל לא שייך..."
ראיין התקרב אליו והביט ישירות בעיניו. "איך אתה יכול להגיד את זה? כל הזמן הזה רק ניסינו לגרום לך להבען שאתה שייך."
"אני..." דניאל הסמיק. "אני שונה מכם. אין לכם מושג."
"אז ספר לנו ויהיה לנו מושג."
דניאל ייצב את התיק על גבו. "לא. אני מצטער, לא אוכל לשוב. לא אוכל לשוב לעולם."
"אבל למה???" ראיין תפס את הכתפייה של דניאל. "אתה חייב לי הסבר!"
"אני לא חייב שום דבר לאף אחד," התרגז דניאל. "תן לי ללכת."
"לי אתה חייב," אמר ראיין בשקט, פגוע. "לי אתה חייב, דניאל."
"למה?"
הם הביטו אחד בשני כמה שניות מבלי לדבר. "אל תביך אותי." ראיין השפיל את מבטו.
"אז תסביר לי."
"קודם תסביר אתה!" דרש ראיין.
"אני... טוב, אם אני אלך מפה אני מניח שזה בסדר לומר את זה..." הוא הביט הצידה והשתדל שלא להסמיק יותר מדי. "אני מאוהב בך. ביי." אחיזתו של ראיין התרופפה מההלם, ודניאל פנה ללכת.
הוא הספיק ללכת כמה צעדים על שראיין התנפל עליו והפיל אותו. "אידיוט!" הוא צעק.
דניאל רק התאמץ להרחיק את פיו מהאדמה. "אתה רצית לדעת!" הוא מחה. "מגיע לך."
הוא קירב את ראשו כך שפניהם עמדו סנטימטרים ספורים אחד מהשני. "אתה אידיוט, כי רציתי להגיד שאתה חייב לי הסבר, בגלל שלי אכפת ממך יותר מכולם."
דמעות עמדו בעיניו של דניאל. "שחרר אותי. בבקשה. אתה מבין למה אני חייב ללכת? אכפת לך ממני כל כך, ואני הולך ומתאהב בך!"
ראיין הניד בראשו לצדדים וחייך. "עדיין לא הבנת, מה?" הוא נישק אותו ברכות על שפתיו. "אתה חייב להישאר."


ראיין התעורר בבהלה. "אני לא מאוהב בדניאל," אמר לעצמו, מוחה את הזיעה.
"אני יודעת," אמרה דפי בישנוניות. "תחזור לישון, ראיינוש."
הוא נכנס חזרה מתחת לשמיכה וחיבק את מתניה של דפי. הוא נישק את עורפה. "רק אותך אני אוהב," אמר, בעיקר לעצמו.
"תודה, חמוד. גם אני אוהבת אותך." היא חייכה ונרדמה חזרה.
אבל כשהוא השתדל להיצמד אליה, להריח אותה, הדבר היחיד שעבר בראשו היה התחושה המופלאה של שפתיו של דניאל על שלו, והצורך העז שהרגיש לנשק אותו.
"רק חלום, ראיין," הוא לחש בחשש.

"דניאל עזב, חוי," אמרה טהר בעצב. "הוא יצא אתמול לפנות בוקר. ראיין יצא לנסות להחזיר אותו."
חוי השפילה את מבטה. "פשוט חשבתי שהיה לו כאן טוב," היא אמרה באכזבה. "השתדלנו לגרום לו להרגיש שייך... למה שיעזוב?"
"אני לא יודעת," אמרה טהר. "אבל אולי זה מה שטוב בשבילו."
חוי הנידה בראשה לשלילה. "לא, אני לא חושבת." היא קמה ממיטתה בהחלטיות. "אני הולכת להחזיר אותו!"
"אבל ראיין כבר יצא!" מחתה טהר.
"אז מה?" היא התחילה להסיר את הפיג'מה שלה מעליה. "מה אם הוא לא יצליח?"
"מה גורם לך לחשוב שאת כן תצליחי?" טהר הניחה את ידיה על מתניה.
חוי סיימה להתלבש. "יש לי כוח שכנוע כזה."
טהר חייכה. "את לא תוכלי להשתמש בשיטות שלך עליי. זה לא יעבוד עחיו."
"אל תדאגי," היא אמרה ורכנה לנשק את שפתיה. "אני אחזור לפני שתספיקי לשים לב."
"רגע!" טהר רצה אחריה אל מחוץ לחדר. חוי הסתובבה אליה בהפתעה, וטהר תפסה את צידי ראשה ונישקה אותה ארוכות. "פשוט-" היא התנשפה. "להשאיר קצת טעם של עוד."
חוי צבטה את לחייה. "ברור, אהבה שלי."

"מה את עושה, טהר?" שאל דניאל.
"אתה חמוד." היא לחצה על אפו. "אסור לחייך למשהו חמוד?"
"כן... אבל..." הוא הרגיש קצת נבוך. "אני יודעת שאני עם ראיין."
היא העבירה את ידה בשערו. "הוא אמר שאתם רק ידידים." היא חייכה אליו.
"אבל... אה... חוי..."
"דניאל, אתה יודע שאתה רוצה אותי."
דניאל הסמיק. "מעולם לא אמרתי את זה.
"לא בקול." היא נישקה אותו.
הוא לא נרתע

"חוי הלכה," אמר דניאל באכזבה.
"כן, שמתי לב..." כריס חשש מהרגע הזה שהם יישארו רק שניהם לבד, הוא לא ידע מה יעשה.
"טוב, לא נורא." דניאל משך בכתפיו. "תמיד נחמד כשזה רק שנינו, לא?"
כריס בלע את רוקו. אסור לו, הוא חייב להיות חזק. "כן..." הוא התמתח וקם ממקומו. "אני עייף, אני חושב שאלך לישון."
"כבר?" שאל דניאל. "בטוח? אולי תישאר קצת?"
הוא ידע שאסור לו, אבל עיניו הגדולות של דניאל לא היו משהו שכריס אי פעם עמד בפניו. "רק קצת," אמר והתיישב.
"למה אתה כל כך רחוק?" שאל דניאל בתמימות והתיישב לצידו של כריס. "אלה רק שנינו, לא צריך מקום ביננו."
"די, דניאל." כריס עצם את עיניו. "אני לא מסוגל להישאר איתך לבד בלי חוי."
דניאל נראה פגוע. "למה לא?"
כריס נאנח. הוא באמת השתדל להחזיק את עצמו, אבל דניאל כזה חמוד ותמים ולא מבין. הוא הניח יד על ירכו. "בגלל שאתה כזה מקסים, שאני לא יכול לעמוד בפניך."
דניאל בלע את רוקו, ולא התרחק סנטימטר מכריס. "וזה דבר רע?" שאל בלחישה.

חוי לא ידעה שאפשר להרגיש ככה בכלל.
גם בפנטזיות שלה כשדמיינה את זה קורה )עם מישהו אחר כמובן) זה לא נראה או הרגיש ככה.
אבל עכשיו עקצוצים, זרמי חשמל שאולי העבירו כאב ואולי זה היה בעצם אושר, עברו בכל גופה וממש תקפו את קצות אצבעותיה. להגיד שזה התחיל מכיוון הלב יהיה לא נכון, להגיד שזה בא מהשפתיים זה שקר גמור. לא היה לזה מקור, זה היה בכל מקום.
וכאילו זה לא מספיק, מגע ידו של דניאל בשערה בזמן שנישק אותה רק הוסיף על כל זה. הרגשה כל כך נעימה, כל כך מתמסרת, כל כך בטוחה ומוגנת.
היא מעולם לא חשבה על דניאל ככה עד היום.
לא היה צורך במילים. ברגע שנישק אותה היא ידעה.
והתחושה הזאת לא עזבה אותה גם אחרי ששפתיהם התנתקו, כשהביטו אחד לשני בעיניים מבלי לדבר בקול אבל כל אחד ידע מה השני חושב, זה כאילו הם דיברו בעיניים, בעודם פשוט בוהים, מתנשמים ומתנשפים, מנסים להבין מה קרה הרגע.
זה לא משנה שאף אחד מהם לא ראה את זה קורה. מהרגע שזה קרה- הם ידעו שכך הם רוצים להישאר כל חייהם.

"אלכס, דניאל," אמרה חוי בטון קשוח של מפקדים. "אני רוצה שתדווחו לי בדיוק מה המצב שם."
"כן המפקדת!" קרא דניאל והצדיע. אלכס הצדיעה גם היא, אבל כאב לה קצת הגרון אז לא היה לה כוח לדבר.
כל החיילים הביטו באלכס בחשש, תוהים מה יקרה לה.
"אלכס?" שאלה חוי וצמצמה את עיניה. "האם קרה משהו לגרונך?"
"האמת שכן," ענתה אלכס בצרידות. "אשמח לפטור דיבור."
חוי זקפה גבה. "טוב. צאו לדרך."
בטן המטוס נפתחה, דניאל ואלכס קפצו אחד אחרי השני.
"אלכס, איך הגרון שלך!" צעק דניאל לתוך מכשיר הקשר.
'הוא לא מבין שכואב לי לדבר?!' חשבה אלכס בעצבים ולא ענתה.
"אלכס???" הוא התחיל לחשוש. היא נפלה לאט יותר ממנו. הוא הסתכל למעלה וגופה נראה רפוי מאוד, יותר רפוי משלו. מה אם הגרון היה תסמין מוקדם למשהו חמור יותר? מה אם לקפוץ עכשיו ממטוס זה ממש לא רעיון טוב?
הוא פתח את המצנח שלו, וכשראה שאלכס עוד לא פתחה את שלה, הוא לא בזבז זמן לרגע. "קוד כחול!" צעק אל תוך מכשיר הקשר שלו. "צריך פרמדיק במיידי!" הוא הרים את ראשו וראה שני חיילים קופצים מהמטוס שעמד במרחק משם. הם נשאו ג'טפאקים שלקחו אותם במהירות אל אלכס, בטרם תספיק לפגוע בקרקע. גם מהקרקע הגיעו חיילים עם ציוד עזרה ראשונה. דניאל שמח שהם היו מהירים כל כך.
אך לפתע נפתח המצנח של אלכס, והוא שמע קול צרוד וחלוש אומר לו בקשר "אמרתי שכואב לי לדבר, אידיוט."

"והקואפל אצל דניאל! הוא טס במהירות על הנימבוס 200 המושלמת שלו, ש-"
"מור! זה לא רלוונטי!" נשפה פרופסור מקגונגל.
"אה... כן, סליחה, פרופסור," אמר מור במהירות. "חוי שולחת מרביצן הישר אל פניו של דניאל! האם זה נצנוץ של הסניץ' או נצנוץ הדם שנוזל לו מהאף?"
"אל תדאג," אמרה דפי והתקרבה אליו, משחקת עם המחבט שלה בידה. "היא תשלם."
"אה... בה..." אמר דניאל וניסה לעצור את שטף הדם מאפו.
"הפסקה!" קראה דפי והתקרבה בתעופה אל מאדאם הוץ'. "השחקן שלי פצוע קשה!"
"זה לא קשה," מחתה חוי. "זה בסך הכל אף שבור. הוא משחק עם האף שלו?"
דניאל רצה לענות, אבל הניסיון לדבר הכאיב לו.
מאדאם הוץ' שרקה וכל השחקנים ירדו אל הקרקע.
"שישחקו כשהוא מדמם!" קרא כריס מהיציעים. "שיהיה משהו מעניין." הוא הביט סביבו, בחבריו שבהו בו במבט מוזר. "פופקורן, מישהו?" הוא הושיט קדימה את חבית הפופקורן הקסומה שקיבל מדודו, שמתרוקנת רק בסוף המשחק. "למה אתם בוהים כי כאילו אמרתי משהו חולני?"

"עזוב אותי, דניאל," השתעל כריס. "זה אבוד. באמת, אין לך מה לנסות."
"אל תז**ן בשכל!" צעק דניאל בכעס. וכן, הוא דיבר ככה, בצנזורה, כי דניאל דתי והוא לא מקלל. "אין מצב שאני נוטש אותך!"
כריס ניסה לצחוק, ודם ניתז מפיו. "ד.. דניאל..." הוא חייך חיוך כאוב. "אני נחשב כמת. הכדור הזה פגע במטרה."
"עובדה שלא!" דניאל הניף את כריס בשתי ידיו, ורק כשנעמד הוא הבין כמה זה גדול עליו.
כריס לא שמן, אבל הוא בהחלט כבד מדי. ידיו של דניאל נעשו חלקלקות מכל הדם, הצבע אזל במהירות מפניו של כריס ודניאל ידע שאין לו זמן רב. הוא ניסה ללכת אך נפל אחרי צעד אחד. אסור לו לוותר ככה על כריס!
"אני מצטער, זה הולך לכאוב," אמר דניאל ברעד. הוא רצה להישמע אמיץ, הוא רצה *להיות* אמיץ, אבל למען האמת הוא פחד פחד אימים.
"מה..." כריס בקושי הצליח לדבר. הוא השתנק בכאב כשאצבעותיו של דניאל נכנסו אל תוך החור שהשאיר הקליע, וסתמו אותו.
"זהו," אמר דניאל בשלווה פתאומית. "עכשיו אתה כבר לא מדמם, הכל יהיה בסדר."
אבל כריס ידע שזה לא משנה, זה כבר מאוחר מדי. "דניאל..." הוא הצליח לומר בהתנשפות מייגעת. "תוציא את האצבע... תציל... את עצמך..."
דמעה זלגה במורד לחיו מלאת הדם של כריס. הוא ניסה להביט בפניו של דניאל, אך ראה רק טשטוש.
"אני לא נוטש אותך," לחש דניאל באומץ. הפעם הוא באמת הרגיש אמיץ. "גם אם זה יהרוג אותי."
"אתה... אידיוט..."
ואלה היו מילותיו האחרונות של כריס.

זאת הייתה שעת לילה מאוחרת כשדניאל דפק בדלת חדרי.
פתחתי את הדלת, משפשפת את עיניי בעייפות ותוהה במקום כלשהו בירכתי מוחי מה לעזאזל הוא עושה פה.
"חוי בצרות," אמר דניאל במהירות והכניס את עצמו אל תוך החדר שלי בלי לשאול אם אפשר.
מרוב עייפות אפילו לא הובכתי כשהוא סגר את הדלת אחריו והתרחק מהידית בגועל אחרי שראה את החזיה שלי תלויה עליה.
"חוי במה?" שאלתי בצרידות וניסיתי לעשות תרגילים בראש על מנת להעיר אותו. שתיים ועוד שתיים זה... מה?
"דפי, אני צריך אותך מרוכזת," הוא אמר בחוסר סבלנות. "חוי יצאה לחסל מישהו לבדה."
זה העיר אותי. "למה שתעשה את זה?" שאלתי בבלבול. "הרי אנחנו רק מתלמדים."
"בדיוק!" קרא דניאל והלך הלוך ושוב, דורך על הבגדים שהשארתי על הרצפה. "אני חושב שאני אלך להציח אותה."
פיהקתי. "אל תהיה אידיוט, אין לך סיכוי לבד. בוא נקרא לאחד המורים."
"אין זמן!" רעם דניאל ופתח את החלון שלי. למה הוא חייב להיות כל כך דרמטי בשעה כזאת?
"אני לא יודע למה פניתי אלייך," הוא אמר עם שמץ של התנשאות לא מכוונת בקולו. "אני מניח שהיה חשוב לי לקבל אישור למעשיי, או פשוט ליידע מישהו. בכל מקרה, אני יוצא!"
הוא קפץ מהחלון וטס לו משם במהירות.
למען האמת קצת קינאתי בו. זה דורש הרבה מיומנות, לטוס ככה. גם הרבה אומץ, לצאת ללב הסכנה בשעת לילה מאוחרת.
נאנחתי וקפצתי אחריו, יודעת שאם גם ככה דניאל יהיה שם, אני כנראה לא אמות.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
פרקים:
(1)
אחרי
"אתה מוכן לשחרר אותי כבר מהשלשלאות האלה?" שאלה דפי בזעם.
"אני לא חושב." כריס חייך בזדוניות. "האם סבלת מספיק?"
"אתה יודע שזה לא קשור אליי!" היא צעקה, וממש השתדלה לירוק עליו אבל לא כל כך הלך לה. היא רשמה לעצמה לא לעשות את זה, במיוחד כשהיא לא מסוגלת למחות את הרוק מסנטרה. איכס, היא בטח נראית כמו טרול. "שחרר אותי! אני הסיכוי היחיד שלהם!"
"האמנם?" אלכס יצאה מבין הצללים.
"אלכס." דפי החווירה. "איך זה הגיוני? את- את-"
"את מבינה, דפי?" כריס שיחק עם אצבעותיו. "את לא הסיכוי היחיד של אף אחד. אפילו לא של עצמך."
"אלכס, אל תשתפי איתו פעולה!" צעקה דפי בהיסטריה. "אל תעשי את זה! הוא לא הטוב בסיפור!"
אלכס צחקה. "ואת חושבת שאני כן?"
*
לפני
"בוקר טוב," אמרה חוי בשיעמום. "ישנת אתמול?"
"לא." דניאל החזיק את עיניו פקוחות. "אני חושב שהגעתי לרמת טמטום חדשה."
"אני לא יודעת אם זה אפשרי, דניאל," חוי צקצקה בלשונה. "אתה כבר כל כך מטומטם."
"תתנשקו כבר וזהו," אמר מור בעייפות והתיישב ליד דניאל. "לפחות אז יהיה קצת אקשן שהוא לא- איכס, הם מתחילים שוב."
חוי ודניאל הפנו את מבטיהם לדלת הכיתה, שם כריס ובלטריקס התמזמזו וחסמו את הכניסה. הם תמיד עשו את זה. לא היה תלמיד אחד בכיתה שאהב את זה.
"בוקר טוב, כולם!" קראה דפי בהתלהבות ודחפה את כריס ובלטריקס הצידה. "מה נשמע, נחותים שלי?"
"מה עדיף- כרילטריקס או דפי?" שאל דניאל באנחה.
"היא לא כזאת גרועה," אמר מור.
"מישהו פה למד להשתמש בכוחות העל שאולי טמונים בו?" דפי התקדמה במבט זחוח. "לא? טוב, לא נורא."
"היא כן," מחתה חוי. כשיהיו לי כוחות אני אשמיד אותה."
"אם יהיו לך כוחות," תיקנה דפי בחביבות. "אני לא חושבת שלכולם יש כוחות. כלומר, לי בטוח יש, אבל-"
"דפי!" צעקה בלטריקס.
"אוי, לא," נאנחה דפי.
"לא דוחפים אותי סתם ככה בלי עונש!"
"לא?" שאלה דפי בתקווה.
"הו, ממש לא," אמר כריס. "גם לה יש כוחות, שכחת?"
"אני הצלחתי לרחף אתמול..." אמר דניאל בשקט.
"אתה תמיד רחפן, זה לא חדש לנו," גיחכה חוי.
"מה את אומרת ניקח את זה החוצה, בלוש?" הציעה דפי.
"בלוש?!" הזדעזע כריס.
"אני לא אתפלא אם פתאום תאבדי את הכוחות שלך." בלטריקס ליקקה את שפתיה. "בואי נצא."
"לא יוצאים!" המורה בדיוק נכנס לכיתה וחסם את דרכה של בלטריקס. "יש עכשיו שיעור."
דניאל כבר הניח את ראשו על ידיו. "תעירו אותי אם אני מתחיל לרחף," הוא אמר בעייפות.
"היי, המורה," אמר מור. "תגיד, זה נכון שכוחות הטוב נחלשים לאחרונה? ואם כן, האם זוהי הסיבה לכך שחלק מבני הכיתה, כמוני למשל, כבר די גדולים אבל עדיין חסרי כוחות?"
המורה נראה מסתייג. "תראה, מור," הוא אמר והוציא טוש מהתיק שלו. "גם אם נראה שלאחרונה כוחות הרשע משתלטים קצת יותר מבדרך כלל, זה לא אומר שהצד שלנו נחלש. ובאשר לכוחות, התבטאות כוחותיו של אדם היא עניין אישי, לא דבר שנובע מהצד אליו הוא שייך." עיניו פנו לרגע להביט בבלטריקס וכריס בדאגה. כולם ידעו שלמרות שהם לומדים בבית הספר הזה, רוב הסיכויים שבסופו של דבר יעברו לצד הרשע. לא בגלל העוגיות, למרות שאם דפי תעבור לצד הרשעים- זה בהחלט יהיה רק בגלל זה.
זה לא סתם ביטוי, כמובן. כולם יודעים שלכוחות הרשע יש עוגיות מדהימות. לא משנה כמה גיבורי על ניסו לגנוב את המתכונים שלהם- אף אחד לא הצליח עד עכשיו.
אחרי השיעור הגיע זמן השיעורים המעשיים, שנעשו בקבוצות קטנות לפי רמת הכוחות.
"את חושבת שאנחנו נהיה הראשונות לצאת לקרב?" שאלה דפי את אלכס.
"כנראה." אלכס נראתה לחוצה. "אני יודעת שהכוחות שלי עובדים מעולה בשיעורים והכל, אבל אני חוששת שברגע האמת אני פשוט אקפא."
בלטריקס נחרה בבוז. "אני חושבת שברגע האמת, אשמח לקטול אותך בעצמי," אמרה בעודה משייפת את אחת מציפורניה, כך שהייתה חדה במיוחד. דפי ואלכס לא הבינו איך היא לא נחתכת מזה.
"מוזר שלשתינו יש יכולת ריפוי ואנחנו הראשונות שהצליחו לגלות את הכוחות שלהן, נכון?" אלכס חייכה. "ככה אפילו אם מישהו מהחברים שלנו ייפגע ולא יוכל להגן על עצמו, אנחנו נהיה שם."
"אז איך את מסבירה את בלטריקס שמסוגלת לחתוך דברים עם האצבע?" אמרה דפי בשקט. "בלי צורך בציפורן הסכין שלה."
"לניתוחים?" הציעה אלכס.
דפי חייכה. "ניסיון יפה," אמרה.
*
הווה
"כואב לי הראש," אמרה חוי ועיסתה את רקותיה. "זה אמו לכאוב ככה?"
"בהתחשב בעובדה שכמעט נהרגת לי מול העיניים, כן," אמר דניאל, עדיין בהלם ממה שקרה רק לפני רגע.
"מניחה שאני חייבת לדפי את חיי, מה?" היא חייכה חיוך קל. "מי היה מאמין."
"את חושבת שהיא בסדר עכשיו?" שאל דניאל בדאגה.
"היא יודעת לדאוג לעצמה," אמרה חוי בביטול. "אל תשכח שיש לה יכולת ריפוי עצמי."
"בכל זאת." הוא ריחף כמה סנטימטרים כדי להיטיב לראות מה שקורה בעיר מתחתיו. היה קשה לקלוט דברים מראש הגג. "אני מקווה שהיא תהיה בסדר."
"מי יפגע בה? בלטריקס נפלה."
"את לא יודעת את זה," אמר דניאל בשקט.
חוי הפסיקה לעסות את רקותיה לרגע. "אוי לא, איפה כריס?"
הדם אזל מפניו של דניאל. "חוי, חייבים ללכת למצוא את כריס לפני ש-"
"למה אתה מתעכב? תטיס אותנו מפה!" קראה חוי ותפסה את זרועו בחוזקה.
"את מכאיבה לשריר שלי," התלונן דניאל.
"אין לך שרירים, אתה חלשלוש מסכן."
דניאל נאנח. חיים בסכנה, עולם במלחמה, חוי עדיין לא תפספס הזדמנות לרדת עליו. הוא טס למעלה, כשחוי דבוקה לזרועו. "לאן?" שאל.
"תוריד אותי אצל טהר, אני אזעיק עזרה. בינתיים אתה חפש את כריס."
הוא עף במהירות הבזק לכיוון חורבות בית הספר. "זה הדבר האמיתי," הוא אמר. "מי היה מאמין שזה קורה."
עשן היתמר מעל מה שפעם היה המקום שדניאל שנא כל כך, והיום התגעגע אליו יותר משחשב שאי פעם יתגעגע אליו. כשהתקרב הוא הרים את צווארונו, כך שכיסה את פיו ואפו. "המצב פה חמור משהיה כשעזבנו!" הוא קרא לכיוונה של חוי.
הם נחתו בקומה השלישית, שקירותיה היו פרוצים לגמרי. "איפה טהר הייתה?" שאל דניאל בלחץ.
"אני אמצא אותה, אתה לך בינתיים למצוא את כריס." חוי דחפה אותו ביד אחת כשהשנייה מכסה את פיה. "אין זמן!"
"בסדר, ניפגש פה כש... בעצם, פשוט נעשה את מה שאנחנו צריכים לעשות וזהו." הוא הסתובב והתכוון לטוס משם במהירות, כששמע את חוי מאחוריו.
"דניאל?"
"כן?"
"אל תמות. כלומר, בבקשה."
דניאל חייך. "אני לא יכול להבטיח שום דבר."

(2)
אחרי
"שמעת על הגברברים של דפי?" שאלה טהר.
"כמובן, אני אחד מהם." ראיין השתדל לחייך, אבל זה קשה כשחצי מהפרצוף שלך נפוח. "כלומר, לא שזה עדיין קיים."
"מה זאת אומרת?" התפלאה טהר. "למה לא?"
"כריס... עבר צד, אני חושב?" הוא גירד בעורפו. "אני לא בטוח מה קרה שם, אבל מאז הפיצוץ עם בלטריקס, לא ראיתי לא את כריס ולא את דפי."
"אוי, ראיין," נאנחה טהר. "אני לא חושבת שכריס אי פעם היה בצד שלנו."
ראיין הביט בה בדאגה. "אני חושב שכן, טהר. אני חושב שהוא פשוט מבולבל."
"בעצם... מבולבל?" ראיין הצביע על הצד הנפוח של פניו. "הוא עשה לי את זה."
טהר החווירה. "לא. הוא... אוי, ראיין, חשבתי שפשוט נכנסת בקיר!"
"חשבת ש-" הוא כמעט נחנק. "מה?! אנחנו באמצע מלחמה ואת מניחה שנכנסתי בקיר???"
"סליחה, סליחה! פשוט- תמיד בבית ספר היית קצת קלאמזי ו-"
"את רצינית???"
"מצטערת," היא אמרה בשקט. "לא התכוונתי ל... אוף, אני טיפשה."
ראיין נבהל. "לא, לא, את ממש לא טיפשה! זה רק- קצת הופתעתי, זה הכל."
"כל כך הרבה דברים קורים ושום דבר לא וודאי!" היא יבבה. "אין לי מושג מי מהחברים שלי חי או מת, אני לא חושבת כמו שצריך, אני-"
הוא הניח אצבע על שפתה, והיא השתתקה מייד. "כשאנחנו חיים בכזה כאוס," הוא אמר בשלווה. "דעי שתמיד יש לך אותי. גם אם אני נכנס בקירות."
היא חייכה. "אוי, ראיין, אין לך מושג כמה זה-"
בום! היא לא הספיקה לסיים את המשפט.
לפני
"תראה משהו מגניב," אמרה סיוון והחוותה בידה לכיוון הזבוב. "אתה רואה שהוא עף בהילוך איטי?"
"נמ... מגניב..." דניאל אפילו לא פקח עין.
"זה מאוד מגניב," אמר אורי בחיוך. "כיף לך שאת מפתחת את הכוחות שלך."
דפי צקצקה בלשונה. "יפה, יפה, יש התקדמות..." היא אמרה בהתנשאות ממקום מושבה. "כל הכבוד, שיבי."
סיוון חייכה.
"אל תתני יד להתנשאות שלה!" מחה אורי.
"למה לא?" סיוון היתממה. "יש לה סיבה, לא?"
"כן... אבל...." הוא הפנה את מבטו אל אלכס. "תעזרי לי פה."
"מנסה להקשיב בשיעור," אמרה אלכס בשקט. "די להפריע."
"אוי, אורי, גברבר חמוד שלי, גם אתה עוד תקבל כוחות." דפי חייכה.
אורי בהה בה, מוטרד בעליל. "גברבר... שלך?"
"שלי," אישרה דפי. "כבר החלטתי מי יהיו הגברברים שלי כשנצטרף למלחמה."
"ולמה שנהיה ה..."
"תראה," היא נשענה קדימה, לכיוונו. הוא ישב לפניה בכיתה. "אני אספק לכם ריפוי בכל עת, ואתם תילחמו למעני."
"רגע!" מור, שישב לידה, הפנה את מבטו אליה. "קודם כל, מה זה למענך? את מוסיפה עוד צד במלחמה? דבר שני, לזה התכוונת כשאמרת שאני גברבר שלך?"
"כן," אישרה דפי בתמימות. "למה אתה מופתע?"
"כי..." מור לא מצא מילים. "שמישהו יגיד משהו."
"אנחנו באמצע שיעור!" ליחששה אלכס בכעס. "סתמו כבר!"
"סליחה..." אורי הסתובב חזרה במקומו, דפי נשענה חזרה לאחור ומור המשיך לבהות בה, מבולבל מאוד.
טהר צעקה בבהלה לפתע.
"טהר? התעוררת בפתאומיות?" שאל המורה.
"לא ישנתי!" היא מחתה. "שמעתי קול בתוך הראש שלי!"
"למחלקה הפסיכיאטרית, הקש אחת," אמר מור.
"אני לא משוגעת!"
"אלה הכוחות שלה, כסילים," אמר כריס במורת רוח. "היא קוראת מחשבות."
"לא, אלה לא מחשבות," היא אמרה בשקט.
"אז טלפתיה." כריס חייך אליה.
עיניה של טהר התרחבו. "גם אתה?"
"כולם יכולים לשדר אלייך, את יכולה לשדר אל כולם," הוא אמר. "אמא שלי טלפתית."
"מה הקול ששמעת, טהר?" שאל המורה בסקרנות.
"שמעתי... לא לסמוך עליך?"
"אני מבין..." המורה הפנה את גבו אל הכיתה ובהה בלוח. "מוזר, כנראה מישהו מנסה לפלג ביננו."
"מי יודע שיש לה כוחות טלפתיה?" שאלה חוי. "זה לא קצת מוזר?"
המורה פנה להביט בה. "זה מאוד מוזר."
הווה
דניאל לא ידע לאן הוא עף, הוא פשוט עשה את זה. המעבר בין הבניינים, שחלקם בערו, לא היה קל. במיוחד לא כשראיין הופיע מולו בפתאומיות.
"היי, גברבר," אמר ראיין בהפתעה.
"אני עדיין מתכחש למועדון הזה," אמר דניאל והסמיק. "וממתי אתה יכול לעוף?"
"מסתבר שיש לי כמה כוחות," אמר ראיין. "נחמד, לא?"
"אתה לא ממש טוב בתעופה." דניאל עף קצת לאחור. "אתה קרוב אליי מדי."
"אולי אני רוצה להיות קרוב?" חיוכו של ראיין התרחב.
"אה... אני..." דניאל צנח כמה סנטימטרים באוויר. "ראיין, אני לא..."
"אתה בטוח?"
"במאה אחוז. נראה לי."
ראיין צחקק. "במאה אחוז זה לא נראה לי," הוא אמר והתקרב עוד יותר אל דניאל. "אנחנו במלחמה, אני לא רוצה לאבד אותך."
"אל תדאג, נוכל לדבר על הכל אחרי המלחמה."
"תמיד כל כך אופטימי." ראיין התקרב אליו עוד יותר, ודניאל נרתע. "אבל בוא נחזור לעניינים- שמעת על בלטריקס?"
דניאל הנהן. "אני לא יודע כבר למה להאמין," אמר. "אבל חייבים למצוא את כריס."
"כמובן." ראיין הביט סביבו. "מי שימצא אותו יביא אותו אל בית הספר?"
"אני לא חושב שאנחנו מסוגלים להביא אותו לשום מקום," אמר דניאל בייאוש.
"אז ננסה." ראיין רכן ונתן נשיקה חפוזה למצחו של דניאל, לפני שהוא הספיק להתרחק. "סליחה. אתה פשוט כל כך מדהים." הוא עופף משם במהירות.
דניאל מחה את מצחו, ורק חשב על חוי.

(3)
אחרי
אלכס הניחה את ידה על חזו של כריס ועצמה את עיניה. "אתה לא פצוע," קבעה. "זה כנראה פסיכולוגי. או משהו שהוא מעבר לכוחותיי."
"לעזאזל!" הוא דפק על השולחן.
"אני יודעת מה קורה..." אמרה דפי חלושות. "זאת בלטריקס."
"בלטריקס בחיים לא הייתה פוגעת בי," אמר כריס בכעס. "שלא תעזי."
"קודם כל, מובן שכן." דפי חייכה. "דבר שני, לא התכוונתי שהיא עשתה את זה בכוונה."
"דפי, את רק מחמירה את המצב שלך," נזפה אלכס. "די."
חיוכה של דפי רק התרחב. "אתה יודע על מה אני מדברת, כריסוש."
הוא קם ממקומו במהירות ותפס את השלשלאות שהיו מחוברות לתקרה, והרים אותן. דפי נתלתה כעת באוויר. "איך את מעזה להמשיך לקרוא לי ככה? איך את מעזה לדבר על בלטריקס אחרי מה שעשית?"
היא הנידה בראשה מצד לצד. "כריס, אתה יודע שלא עשיתי כלום. הסיבה היחידה שאני עוד כלואה כאן היא מפני שאתה כועס על עצמך."
"כועס על עצמו?" אלכס זקפה גבות. "למה שיכעס על עצמו?"
דפי הישירה את מבטה ישירות אל עיניו הזועמות והכואבות של כריס. "בגלל שהוא מאוהב בי."
לפני
"יסמין," אמר דניאל. "מה את עושה פה?"
"אני לא רוצה שתיפגע," היא אמרה בקור. "אנחנו הולכים לפוצץ את בית הספר שלך, עם כל התלמידים."
"מה?!" הוא הזדעזע. "למה שתעשו כזה דבר?"
"דניאל, אתה יודע באיזה צד אני," היא הושיטה את ידיה לפנים, ודניאל הרגיש שגופו קופא. "אני מוציאה אותך מפה, ואז כל החברים שלך הולכים למות."
"לא! את לא יכולה לעשות לי את זה!" הוא צחק בלחץ, ממהר לפני שקולו יאבד בקיפאון. "גם הריגת החברים שלי זו פגיעה בי!"
"לא נורא, זאת פגיעה שאני מסוגלת לחיות איתה."
דניאל ניסה לדבר אך הרגיש שכל גופו קפא. 'טהר!' הוא צעק במחשבתו, בתקווה שתשמע. 'טהר! תוציאי את כולם מבית הספר מייד! הולך להיות פיצוץ!'
יסמין סיימה את מלאכתה וניגשה לתפוס את גופו הקפוא של דניאל. "בוא, אח קטן," אמרה. "בוא תראה למה בחרת בצד הלא נכון. או ליתר דיוק, למה לא בחרת בצד הנכון."
דניאל תהה מה ההבדל. כלומר, מה יותר מדוייק בזה? זה אומר בדיוק אותו הדבר.
בינתיים בכיתה, טהר הקפיצה את כולם בבהלה כשצעקה, "חייבים לצאת מפה מייד!" היא קמה ממקומה.
"שבי ותפסיקי להפריע לשיעור," רטנה אלכס בחוסר סבלנות. "איך נהיה גיבורי על אם אנחנו לא מסוגלים לעבור שיעור אחד בשקט?!"
"אומייגאדאלכססתמיאנחנוחייביםלצאתמיידאחרתכולנונתפוצץונמות!" צפצפה טהר ורצה אל עבר דלת הכיתה.
"מה היא אמרה?" תהתה דפי בבלבול.
"לא, ממש לא," המורה חסם את דרכה. ידו רעדה מעט. "טהר, שבי במקומך."
"הם יפוצצו את כולנו!" היא הזדעקה. "שמעתי את זה בראש שלי!"
"היא חולה," פסק מור. "חולה בנפש."
"אני לא חולה!" היא ירקה תוך נסיונות נואשים לעבור את המורה ולפתוח את הדלת.
"טהר, אני ממש מצטערת," אמרה סיוון וכיוונה את ידה לעברה. תנועותיה של טהר נחלשו והואטו, אך האימה בפניה רק התגברה. "אבל נראה שמשהו לא טוב עובר עלייך."
כריס קם ממקומו לפתע. "חייב ללכת," הוא אמר במהירות והלך אל עבר דלת הכיתה.
המורה נאנח. "לא גם אתה," רטן. "מה קורה פה?"
"בלטריקס אמרה לי לצאת!" הוא צעק בדחיפות, כאילו שמה של בלטריקס אמור לשנות משהו בהחלטתו של המורה.
המורה רק נראה מרוגז יותר. "בלטריקס היא ממש לא זאת שתחליט מי ישרו- מי יוצא מהכיתה ומי נכנס!" הוא צעק, אך טעותו הקטנה הכתה גלים בכיתה.
"יוצאים!" צעקה דפי ואספה את תיקה. "לא נשארים אפילו בעד שלום!"
כל התלמידים רצו אל עבר דלת הכיתה.
"באמת? לא תמורת שלום?" תהתה חוי. "לא שווה את הקורבן?"
"דווקא שאלה טובה," אמרה דפי. "אבל זה היה סתם ביטוי."
המורה עצם את עיניו וכל התלמידים קפאו וריחפו כמה סנטימטרים באוויר. "אני חייל עוצמתי," הוא אמר בכעס. "ובכל זאת מוכן לקחת את הסיכון ולהיות כאן עם ה'גיבורים' העתידיים, למען כל מה שטוב בעולם הזה."
הוא לא שם לב שלא הקפיא את טהר, שעמדה ממש לידו. "כל מה שטוב??? אתה מתכוון מה שרע!" היא בעטה בו והוא כמעט נפל. כל התלמידים נפלו על הרצפה בבת אחת.
הוא הסתובב אליה בזעם. "בך אני אטפל באופן אישי!" גופה החל להתעוות בזמן שריחפה למעלה.
"טהר, תצילי את עצמך!" צעק ראיין והתנפל על המורה בטיסה. "אנחנו נדאג לעצמנו!"
היא ברחה משם כל עוד רוחה בה, למרות הכאבים הנוראים שתקפו את כל גופה.
הווה
"לא הייתה לך זכות, בלטריקס," אמר פלג בכעס. "את לא מחליטה פה."
"אתה תיזהר עם איך שאתה מדבר איתי," היא שלפה ציפורן קטלנית. "אני אחליט מה שבא לי."
"כריס לא שייך לצד שלנו. אין שום סיבה להציל אותו."
היא שילבה את ידיה במורת רוח. "הוא יכול להיות בצד שלנו."
"אבל הוא לא! הוא הצטרף לגברברים הפתטי הזה במקום לבוא איתך!" הטיח פלג וטבעות אנרגיה נוצרו סביב אצבעותיו. "פקחי עיניים, בלה, הוא לא-"
"אל תקרא לי בלה!" היא הצליפה באצבעה באוויר ולחיו של פלג נחתכה.
הוא אחז בלחי שלו בהלם, בזמן שטבעות האנרגיה סביב אצבעותיו נעלמו בפתאומיות. "את... את מעזה..." הוא התנשם והתנשף. "הבוס לא באמת צריך אותך. אני יכול לחסל אותך כאן ועכשיו."
היא צחקה. "כן? בוא נראה אותך! חצי מבני כיתתי המטומטמים כבר ניסו, והנה אני עוד כאן!"
"הם לא אני." טבעות אנרגיה נוצרו מסביב לזרועו. "לכי מפה!" הוא כיוון לכיוונה והיא רק התכופפה וצחקה.
אבל היא לא ציפתה שהוא יידע שהיא תתכופף. היא נפגעה במקום ופרכסה על הרצפה.
בום! הדלת נפתחה בבעיטה. "אה, כריס לא פה?" דניאל מיהר לצאת, אך טבעת אנרגיה קטנה ומהירה פגעה ברגלו. הוא נפל על הארץ ואחז ברגלו הצורבת.
"איפה כריס?" שאל פלג בכעס.
"לא שמת לב שהרגע חיפשתי אותו?" צעק דניאל בתסכול.
"בסדר, אז איפה יסמין?"
דניאל החוויר.

(4)
אחרי
דינה הביטה בחוי בחשש. "אני מצטערת. אני רק השליחה."
חוי רעדה בזעם. "את משקרת," קבעה. "זה מין משחק חולני שלכם. אתם מנסים לשבור את הרוח שלנו, אז אתם ממציאים דברים."
"חוי, את יודעת שאני בצד שלך!" קראה דינה. "תהיי רצינית לרגע."
"גם כריס היה בצד שלנו!" צעקה חוי בתסכול. "נראה שלאנשים אין בעיה לעבור צדדים סתם ככה."
"את באמת משווה אותי לכריס???" הזדעזעה דינה. "אני לא הלכתי והתמזמזתי עם מישהו מרושע כל השנה הזאת, ואני לא חלשת אופי."
חוי מחתה דמעה מלחייה. "גם כריס לא היה חסר אופי."
"לא? אז נראה שהוא וויתר על העקרונות שלו מהר מאוד."
חוי פנתה להביט בה בתוכחה. "הוא לא! בפעם הראשונה הוא הצטרף לגברברים של דפי במקום לחבור לבלטריקס! רק אחרי שהוא התעצבן על דפי-"
"את מבינה, חוי, להתעצבן על מישהו זו לא סיבה לעבור צד," ירתה דינה. "אם את לא רוצה להאמין לי, זאת כבר הבעיה שלך."
הדמעות לא הפסיקו לפקוד את עיניה של חוי. היא רק רצתה שילכו. "אני... אני פשוט לא מסוגלת לתפוש את זה."
"אז כדאי שתכירי במציאות." דינה התחילה להתרחק. "תודיעי לי כשתתאפסי."
"אבל את מבינה שאני לא אהיה מסוגלת להמשיך אם אקבל שזה באמת קרה?" קראה חוי אחריה בתסכול. "את מבינה שאין חיים בעולם בו דניאל מת?"
לפני
ליאם היה בטוח שזה הסוף שלו.
אחד מהשיעורים שלהם בבית הספר לגיבורי על כלל התנהלות במקרים בהם אין להם כוחות על, כך שהוא למד מה לעשות כשיש פיצוץ.
הבעיה הייתה שהפיצוף לא הגיע מאף צד, אלא מתחתיהם. רסיסים גדולים עפו לכל עבר, מחטיפים לו מכות הגונות. הוא הרגיש משהו חודר עמוק לזרועו השמאלית, אבל לא הוציא הגה. או שכן, השמיע שלו נפגעה מהפיצוץ והוא לא שמע כלום.
מצד אחד נדמה שהפיצוץ ארך כמה שנים ומצד שני הוא נגמר מהר מאוד. ליאם ניסה לזחול בין ההריסות אך גילה שידו השמאלית לא פועלת בכלל. "מ... מישהו?" הוא קרא בתקווה, למרות שלא שמע דבר. הוא ניסה להביט סביבו, אך לא ניתן היה לראות דבר בעשן המחניק הזה. "מישהו יכול לעזור לי?"
הוא הרגיש משהו לוחץ על גבו ונאנק בכאב. זה הרגיש כמו יד של מישהו. הוא ניסה להתהפך ולהרחיק את היד, עד שקלט שזאת אלכס.
"שב בשקט," היא אמרה בחוסר סבלנות. "אני מנסה לרפא אותך."
אבל במקום להרגיש יותר טוב, הוא הרגיש דווקא עייף יותר, כאילו במקום להעניק לו כוח חיים היא שואבת אותו. "לא... די..." הוא הרגיש את הכרתו חומקת ממנו. "תפסיקי..."
חושך.
דפי הייתה הראשונה מכולם שהתאוששה. "פעולת תגמול!" היא קראה והניחה את ידה על חזו של ראיין, שהתעורר בבהלה. "אתה איתי בגברברים?"
הוא הנהן במרץ, יודע שעכשיו זה רגע האמת.
"מור?" היא ניגשה אל מור, ממש בשניות האחרונות, בעוד הוא נחנק מרסיס שנתקע בגרונו וגרם לו לדמם במהירות. "אל תזוז," היא רמרה בביטחון והניחה את ידה על חזו. היא עצמה את עיניה בריכוז, משתדלת להפעיל את כל כוחה.
מור השתעל. "איך עשית את זה?" קרא בפליאה.
"אתה בגברברים," היא אמרה ועברה לרפא את אורי, למרות שנראה שהוא לא נפגע יותר מדי. בעיקר חבלות כחולות והלם.
"אני לגמרי בגברברים," אמר אורי בנחישות עוד לפני שקיבל את הריפוי מדפי.
דפי הייתה עייפה, היא השתמשה בהרבה מכוחותיה בבת אחת, והרגישה שנפטרה מהם לגמרי. אבל היא ידעה שנשאר לה עוד מישהו אחד.
כריס השתעל וירק את שבבי העץ שנכנסו לפיו מהשולחן שהתפוצץ עליו. הוא קם והביט בדפי, בזמן שמחה זיעה ועוד איכסה מפניו. רגלו הימנית רעדה, היא התעוותה באופן משונה כשגופו נחבט בתקרה. "בלטריקס..." הוא אמר בצרידות. "היא ידעה על זה..."
"אני יכולה לרפא אותך, כריס," אמרה דפי והתקרבה אליו בזהירות. "רק תגיד את המילה."
בלטריקס הופיעה לפתע מבין העשן. "כריס, לא!" היא צעקה. "הם מפסידים! חצי מתלמידי בית הספר הזה כבר מתים! בוא לצד עם העוגיות הטעימות!"
כריס החוויר והביט באהבת ליבו.
הווה
טהר עצמה את עיניה בריכוז. 'דפי, איפה את?' שידרה בתסכול. 'בואי, יש עוד הרבה פצועים.'
'מטפלת קודם בכריס,' שידרה דפי חזרה, מאיפה שלא הייתה. 'שמרי על הפצועים.'
טהר נאנחה והביטה בכל התלמידים הנאנקים מכאב, מחכים לישועה.
'אלכס, השמיעי קול.'
אלכס לא ענתה כבר מההתחלה. טהר תהתה אם אולי היא נפגעה, למרות יכולת הריפוי העצמי שלה.
זיו הגיע עם מסיכה על פניו. "מה המצב פה?"
"גרוע, ולמה אתה עם מסיכה?" ענתה טהר.
"האוויר פה נוראי," הוא ענה במשיכת כתפיים. "אני יודע שהיכולת שלי היא להרדים, אז אני חושב שזה המעט שאוכל לעשות להקל על כאבם," הוא אמר והתקדם אל עבר המרפאה המאולתרת שטהר הקימה. "אולי גם שינה תעזור להם להחלים."
"אני לא חושבת שזה רעיון טוב," היא אמרה בהיסוס. "שינה זה לא טוב לזעזוע מוח."
לפתע אורי נכנס כשהוא נושא מה שנראה כמו שק דם. "יש לנו עוד פצוע!" הוא קרא בדחיפות. "צריך עזרה!"
"מור?!" הזדעזע זיו. "מה קרה לך?"
"כריס עבר צד," אמר מור בכאב. "איפה טלי וההבטחה שלה לרפא אותנו?"
"די בטוח שמועדון הגברברים התפרק," אמר אורי בעדינות והניח את מור על מזרון שטהר הצליחה להציל מאולם הספורט. "כשכריס בגד."
"איפה דניאל וראיין?" שאל זיו בחשש.
"בטח מתמזמזים להם באיזה פינה," אמר אורי והתיישב בעייפות. "סתם, לא באמת. עבר עליי המון."
"ראיין אמר שהוא הולך לחפש את דניאל," אמר מור בלחישה כואבת. "אז אני מקווה שהם ביחד."
חוי הגיעה בריצה. "טהר! חייבים למצוא את כריס! דניאל הלך ל-"
"את יודעת איפה דניאל?" שאל זיו בתקווה.
"טוב... כבר לא." היא התנשמה והתנשפה. "אבל הוא הלך לחפש את כריס."
"זה ממש לא טוב!" מחה מור וניסה לשבת. "שמישהו יעצור אותו!"

יו
את יום אחד לפני

מגינב!

אין רע בלהזדקן

אולי

אוי חוי
הוא מצא את ה-אחד

מה דעתך שנלך לקבור את עצמינו?

מה דעתך שנלך לקבור את עצמינו?

למה
אני בקושי מוזכר שם
אבל בהצלחה לך

מה דעתך שנלך לקבור את עצמינו?

למה
אני בקושי מוזכר שם
אבל בהצלחה לך

אני אלך לקבור את עצמי בהקדשה

בכל מקרה,תודה טוני3>
מצאת לי עוד איזה 2

מה דעתך שנלך לקבור את עצמינו?

למה
אני בקושי מוזכר שם
אבל בהצלחה לך

אני אלך לקבור את עצמי בהקדשה

בהקדשה הזו
http://hportal.co.il/index.php?showtopic=1...iew=getlastpost

סתם כבר הגבת שם

הודעה זו נערכה ע"י The Girl Who Waited ב Jun 4 2018, 19:53 PM

עד מתי
הנה הגיע בית

היי מור :)

מה דעתך שנלך לקבור את עצמינו?

למה
אני בקושי מוזכר שם
אבל בהצלחה לך

אני אלך לקבור את עצמי בהקדשה

בהקדשה הזו
http://hportal.co.il/index.php?showtopic=1...iew=getlastpost

סתם כבר הגבת שם

לא לא
בהקדשה שלי!!!

*מנסה את הצבע דיפסקיי שאלכס המליצה*


עריכה:*לא מצליח*

היי אלכס