לאהוב את האמת || שירה

[True Colors]

לאהוב את האמת

© כל זכויות היוצרים על הסיפור "לאהוב את האמת" שייכים לי, שירה, המחזיקה כרגע בכינוי "Team". חל איסור מוחלט להשתמש בו בכל צורה שהיא. אם אני אגלה יצירה עוקבת מכל סוג שהוא, שהאישור עליה לא ניתן/לא באמת ניתן ממני, אפנה, קודם כל, להנהלת האתר המדובר, ואם זה יימשך אפנה לגורמים מעט יותר סמכותיים. אין לשכפל, לצלם, להעתיק, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני, אופטי או מכני אחר כל חלק שהוא מהחומר שבסיפור זה, אחרת אאלץ להסגירכם ל20 שנות מאסר. ©

אוקיי, אז יש לי... הערה. זה סיפור שכתבתי ואני באמת רוצה להשקיע בו. אני כתבתי פה מכל הלב, וכתבתי את זה לא מזמן, ככה שהכתיבה לא כזו... לא ברמה. הכוונה היא שהכתיבה יותר ברמה והיא לא סתם כתיבה כמו שהייתי כותבת בכיתה ד'. שלחתי את זה להרבה חברים שאמרו לי שזה ממש יפה והחלטתי לפרסם פה, אבל אני פשוט רוצה תגובות בונות.

תקציר

ברגע זה אין תקציר.

תוכן עניינים
○ תקציר
○ פרולוג
○
○
○
○
○
○

קריאה מהנה! D:


]פרולוג
][מילים: 725[/color]

"ג'קסון! בוא כבר!" לייסי משכה אותי מהתנוחה שנשענתי על המכונית שלי ותפסה את ידי ורצה איתי לכיתה.
נאנחתי. איך יכולתי לחשוב שאני יכול לשרוד עוד שנה שלמה של סטוצים כשהיא נדבקת אליי?
היא משכה אותי אל תוך הבניין, ואז ראיתי אותה. את רוז.
היא הלכה במסדרונות הבניין, השפילה את ראשה ולא הביטה באף אחד מהלועגים לה.
דמעות נקוו בעיניה, אבל הן לא יצאו. היא לא הראתה לאף אחד שקשה לה. הם יודעים עליה. הם יודעים מה עושים לה בבית. הם יודעים שמתעללים בה בבית ושמרביצים לה.
והם יודעים את זה רק בגללי.
כולם יודעים עכשיו. אין לה מה להסתיר.
אבל הם לא יודעים דבר אחד.
היא אשת זאב.
ואני האלפא שלה. היא הבטא שלי. אני נשכתי אותה, באותו היום שהייתה בסכנת חיים וגססה.
ורק בגללי היא עוברת את זה.
רק בגללי מתעללים בה. רק בגללי ההורים שלה גילו את זה. את היותה מפלצת.
ואני? אני אפילו לא הסתכלתי עליה. לא פניתי אליה. לא דיברתי איתה על זה אפילו פעם אחת.
כבר עשר שנים שהיא מתמודדת עם זה. רק בגללי.
ועכשיו, אחרי מה שקרה אחרי שכולם יודעים מזה, אני יודע שאני חייב ללכת לדבר איתה על זה.
"אני צריך ללכת," אמרתי במהירות ללייסי והוצאתי את ידי מידה.
ידעתי שאני חייב לדבר איתה. על זה שהיא אשת זאב. על זה שהיא הבטא שלי. על זה שלא הייתי איתה ברגעים שהייתי צריך להיות איתה.
הלכתי במהירות למקום שבו היא הלכה ותפסתי בידה.
היא הסתובבה והסתכלה עליי.
"תעזוב אותי." היא אמרה בשקט.
"לא. אני חייב לדבר איתך. בואי." משכתי אותה משם, למקום שאני תמיד נמצא בו כשאני צריך להיות לבד.
"דיי. בבקשה, תעזוב אותי." דמעה זלגה במורד פניה.
הבטתי בפניה. לא יכולתי להאמין שהילדה שגססה ביום ההוא, הילדה שמתעללים בה כל יום, הילדה שנשכתי בהיותה רק בת שש זו היא.
"לא." משכתי אותה למקום הנסתר בגבעה ההיא.
היא נאנחה והתיישבה לידי. "מה קרה?" היא שאלה באנחה.
"אני-אני רוצה להגיד לך משהו." אמרתי. לא חשבתי איך אני אגיד לה שאני זה שנשך אותה. שהיא הבטא שלי, ואני האלפא שלה. שרק בגללי היא עוברת את כל זה.
"את זה אני יודעת." היא אמרה בבוז ושמה קווצת שיער מאחורי אוזנה. "אז מה אתה רוצה להגיד לי?"
הבטתי בפניה. פניה היו סמוקות. עיניה הירוקות נצצו בעצב מהדמעות שזלגו במורד פניה. שיערה החום ברונטי נפל על פניה האדומות מדמעות.
"אני-אני מצטער. זה אני. אני נשכתי אותך." אמרתי בשקט.
היא הייתה המומה.
היא הביטה בי, כאילו עבדתי עליה. אבל הייתי רציני.
"אתה צוחק עליי. נכון?"
היא לא האמינה לי. ברור שהיא לא האמינה לי. גם אני לא הייתי מאמין לה.
"אני באמת מצטער." השפלתי את ראשי. "אני כל כך מצטער."
"אתה-אתה רציני? אתה עשית לי את זה?" היא הביטה בי. עיניה נצצו מדמעות.
"כן. אני כל כך מצטער." גמגמתי. הייתי חייב להגיד לה את האמת. "אבל עכשיו אני מוכן. אני מוכן להיות איתך ולעזור לך." חייכתי חיוך עצוב.
"אתה לא רציני." היא בכתה. "אתה משקר לי."
"אני מצטער. אני כל כך מצטער." אמרתי. שלפתי את הציפורניים שלי, כדי להוכיח לה. להוכיח לה שהיא הבטא שלי.
"לא-" היא הלכה משם. היא רצה. היא פשוט ברחה.
הבנתי אותה. הבנתי אותה לגמרי. אבל אני נולדתי ככה. אני נולדתי כאיש זאב. כל המשפחה שלי הם אנשי זאב.
אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותה. אני זוכר את הפעם ההיא, שחיכיתי לאמא, שהייתה בבדיקה. ואז צוות שלם של רופאים רצו במסדרון, נושאים אלונקה וילדה בת שש שוכבת עליה. לא זזה. דוממת.
זה היה ברור שהיא לא תשרוד. אמרו את זה כל רגע, שהסיכויים שלה לשרוד ממש נמוכים.
אז בזמן שהיא הייתה במחלקה השיקומית של הטיפול הנמרץ התגנבתי לחדר שלה. הבטתי בפניה השלוות בזמן שישנה. היא נראתה כאילו לא קרה לה כלום. ואז נשכתי אותה.

בסוף היום היא נשארה בכיתה כדי לאסוף את הספרים שלה. רק אני והיא היינו בפנים. הלכתי לדבר איתה.
"היי." אמרתי לה.
חיכיתי שהיא תענה, אבל היא שתקה. היא לא אמרה כלום.
"תקשיבי, אני באמת מצטער. אני מבין שזה ממש לא מכפר על מה שעשיתי, שאני הפכתי אותך ל-למפלצת," השפלתי את ראשי. "ואחר כך גם נטשתי אותך. אבל עכשיו אני פה. עכשיו אני יכול להיות איתך ולעזור לך." חייכתי חיוך מריר.
"אני לא מאמינה לך." היא אמרה ולקחה צעד אחד אחורה. "וגם אם זה נכון, לא אכפת לי. אני לא אבטח באף אחד. ובטח שלא בך."
ואז היא רצה. היא רצה אל מחוץ לכיתה, אל מחוץ לבית הספר.
אני הייתי די בטוח שעכשיו היא ביער, רצה בצורת הזאב שלה. לחופש. לרוגע.
זה מה שאני תמיד עושה כשאני צריך להיות לבד. כשאני צריך להירגע.

[Farseer]

אז, אנשי זאב! תמיד מצאתי את זה מגניב והעלילה שלך נשמעת ממש מעניינת. טוויסט מעניין עם הקטע הזה שהוא לא סיפר לה מי הוא עד עכשיו. ממש סקרנית לראות איך את ממשיכה.
רק דבר אחד שלא הצלחתי להבין, איפה הוא היה כל השנים האלו מאז שהיא הייתה בת שש וכמה הוא מבוגר ממנה? כי הוא נשמע כמו בוגר בקטע שהוא נזכר בה בת שש אז אני מניחה שהוא יותר מבוגר? בכללי, לא הצלחתי להבין מה קרה במשך כל השנים האלו, זה מידע שמרגיש לי מאוד חסר, מוזר לי שאם זה לא חדש שכולם יודעים שהיא ילדה מוכה לא עשו כלום והיא לא התחסנה נפשית (כאילו לפחות כלפי חוץ. מציקים לה מגיל שש והיא אמ, לא התרגלה?).
חוץ מזה, אני באמת חושבת שזה יכול להיות סיפור ממש אדיר ואני ממש מחכה לראות את תמשיכי את זה ולאיזה כיוון תקחי את זה. אני ממש סקרנית לראות את ההתפתחות של הקשר שלהם ולקרוא את ההסבר לאיפה הוא היה כל השנים האלו.
הו, ואני מחכה לתיאורי זאבים, תיאורי זאבים זה אדיר.