קינת דוד || תם

לא עבר ביטוא & לא סגור על השם ופתוח להצעות

אני כבר כמעט לא מפרסם פה אבל אתם מכירים אותי וכשאני חושב על דמות פעם אחת (1) היא לא יוצאת מהראש שלי שנתיים אז קחו את אור המתוק שלי

---

לאור תמיד היה קשה עם יום הזיכרון. הוא תמיד הרגיש שהזיכרון של הנופלים מתיש אותן, מושך אותו מטה בצורה מסויימת. הידיעה שאנשים מתו - מתו, איבדו את החיים שלהם, לא מתקיימים יותר - כדי שהוא יוכל ללכת לישון באמצע הלילה אחרי שנפגש עם חברים עושה לו בלגן בחזה. במהלך כל היום הוא תמיד מרגיש קוצר נשימה כלשהו, כאילו יש איזו יד רפאים שסוגרת לו לאט לאט על הלב כדי שיהיה לו יותר קשה לפעום. הוא לא סיפר לאנשים את הדברים האלה אף פעם - בעיקר בגלל שהוא חשב שהוא באמת מגזים - ולכן תמיד היה בשקט ביום הזיכרון. אבל עכשיו היו לו חניכים, וטקס להעביר, והוא היה צריך להקריא את קינת דוד.

הצבי ישראל, על במותיך חלל -
איך נפלו גיבורים?

המילים הדהדו קצת במיקרופון, אבל אור המשיך. הוא ידע שקרן, שיושבת ליד ההגברה, תדע לטפל בזה. הוא זוכר את הפעם הראשונה שקרא את קינת דוד באמת, בכיתה ז׳, אחרי דיון סוער עם כמה ילדים בכיתה על הרמיזות ההומוסקסואליות שם. הם טענו שאין דבר כזה, והוא התעקש שיש, אז הוציא את הטלפון באמצע שיעור והתחיל להקריא. רק אז הוא התחיל להבין את המשמעות מאחורי המילים האלה, את היכולת שלהן לשנות את ההבנה שלו של המציאות. חללי צבא היו קיימים מאז ומעולם, בין אם דוד המלך באמת כתב את השיר הזה ובין אם לא. השיר הזה נכתב על חללים, הוא נכתב על אנשים שיצאו למלחמה ומתו והתקיימו ואז הפסיקו.

אל תגידו בגת, אל תבשרו בחוצות אשקלון -
פן תשמחנה בנות פלשתים, פן תעלוזנה בנות הערלים.

הוא פעם דיבר עם סיוון על איך שישראל שמחה מהמוות של האויבים שלה. הם דיברו על כמות החיוכים ומלמולי הניצחון בכל פעם שמתפרסמת ידיעה על חיסול מחבלים. שניהם הסכימו שיש משהו לא בסדר בתוך הסיטואציה הזאת, ובסופו של דבר הגיעו למסקנה שזה האושר מעצם המוות. העובדה שאומה שלמה שמחה על אובדן. לא כי לאנשים ההם בהכרח הגיע לחיות, אלא בגלל שהאויבים שלהם מוצאים סיפוק בחיסול הקיום שלהם. סיוון אמרה שיש אנשים ששמחים מאוד על כל מוות של חייל ישראלי, ואור הסכים איתה, אבל משהו בידיעה שזאת המדינה שלו ששמחה על מוות של אחרים הפריע לו לישון באותו ערב.

הרי בגלבוע, אל טר ואל מטר עליכם ושדי תרומות,
כי שם נגעל מגן גיבורים, מגן שאול בלי משיח בשמן -

כשהייתה את הצפירה בערב יום הזיכרון כשהיה בכיתה ח׳, הוא היה בטקס בשבט. כולם עמדו והסתכלו על הרצפה - גם חניכי ד׳, שהדבר האחרון שהם מסוגלים לעשות הוא לעמוד בשקט בלי לזוז במשך דקה שלמה. כולם היו בשקט, בדממה, בלי תזוזה, אבל כל אחד מהאנשים שעמדו הרגיש הד של מחשבות. אז, באמצע הצפירה, שתי ציפורים החליטו להילחם על מקום על איזה ענף. זה קורה הרבה בשבט, בעיקר בגל לשהם גם מאכילים אותן, אבל זה היה הרגע שאור הבין שבעצם, בכל שאר העולם החיים מתנהלים רגיל כרגע. הוא עומד בשקט, בלי לזוז, רק עם המחשבות של עצמו במשך דקה, פעמיים בכל שנה, וזוכר חיילים שמתו כדי שיוכל לעמוד ולזכור אותם, ובכל שאר העולם אנשים צוחקים, הולכים לבית הספר ומתלוננים על הבוס שלהם.

מדם חללים, מחלב גיבורים,
קשת יהונתן לא נסוג אחור וחרב שאול לא תשוב ריקם.

אור תמיד תהה לעצמו איך הפחד לא מכלה אותם. הוא לא הצליח לדמיין את עצמו בשדה הקרב, עם נשק ביד ופיצוצים מסביבו וחברים פצועים וכל דבר שיכול להשתבש, אז קל וחומר שלא הצליח לדמיין את עצמו לא משתתק מהפחד. הוא מעולם לא היה שם - מעולם לא התקרב לשם - ועדיין לא הצליח להבין איך אפשר לעמוד מול איום שכזה, שבאמת, אין שני לו. אויב שכזה שכולם מפחדים ממנו, אחד שממנו אפשר להסתתר אבל לא לברוח, אחד שבסופו של דבר, כולם לוחמים נגדו ואיתו. כל פעם שתהה לעצמו איך אפשר לעמוד מול המוות ולירוק לו בפרצוף, הבין שככל הנראה אף אחד לא מבין.

שאול ויהונתן, הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו.
מנשרים קלו, מאריות גברו.
איך נפלו גיבורים בתוך המלחמה?

ככל שגדל, הבין כמה לא גדולים החיילים שמתים. כשהיה בן עשר או באזור, חשב שחיילים הם גדולים. שהם אנשים חכמים, חזקים, עצמאיים, כאלה שיודעים מה הם עושים. אנשים שאפשר לסמוך עליהם. שהחיילים שמתו, מתו בגבורה רבה, בגאווה, עם המבט הכי הרואי ובוגר על הפנים שלהם. ככל שגדל, הבין כמה הם בכלל ילדים. לעזאזל, הוא בן שמונה עשרה, יש חללי צה׳׳ל שיותר צעירים ממנו. והוא ילד. הוא וכל מי שהוא מכיר. הפעם הראשונה שהבין את זה הייתה בקיץ בין כיתה ט׳ לכיתה י׳, כשכל המדריכים שלו התגייסו באותם שלושה שבועות. הוא הבין בזמן הזה שבעצם, אלה לא חיילים מוצלחים ומוכשרים ששולחים להגן על המדינה. אלה ילדים שמחזיקים כלי נשק.

יהונתן, על במותיך חלל.
צר לי עליך, אחי יהונתן, נעמת לי מאוד.
נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים.

אור חשב לעצמו, לפעמים, ברגעים שהמוח שלו לא נתן לו שקט או מנוחה או כל רגע של רגיעה, מה הוא יעשה אם יקרה משהו למישהו שהוא מכיר. מה הוא יעשה אם לרשימות המפונפנות בבית הספר או בשבט יתווסף שם ששייך למישהו שהוא מכיר. הוא למד מזמן לא להסתכל על חללי צה׳׳ל כמכלול אלא כיחידים, ועדיין - ההבנה שהסיכויים שיתווסף לרשימות שם שהוא מכיר ויודע לא נמוכים כלל מחזקת את יד הרפאים על הלב שלו. הוא מפחד מדי לחשוב על שמות ספציפיים - למרות שהוא לא מאמין בכלל בעין הרע, שווה לא לקחת סיכונים. ועדיין. יש לו רגעים שהוא תוהה לעצמו מה היה עושה אם. ואז הוא מבין שהוא לא יודע מה היה עושה אם. הוא פשוט היה עושה.

איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה?

הוא סיים את ההקראה, אמר לקהל שהוא יכול לשבט והלך למאחורי הבמה. הוא לא כל כך דיבר עם אף אחד - מי שלא הכיר אותו היה רגיל, ומי שהכיר אותו ידע למה - והסתכל על גינת הירק לשעבר שלהם, למרות שהוא בכלל לא ראה אותה. הוא תהה לעצמו מה חשב מי שכתב את קינת דוד כשכתב אותה. מה עבר לו בראש באותם רגעים, איזה אובדן הוא חווה, מה המשמעות של האובדן הזה בשבילו. האם יש אובדן אחר שדומה לאובדן מלחמה. השאלות האלה המשיכו למלא את המחשבות שלו גם במהלך הצפירה. הפעם לא היה שום רעש מסביב, אלא שקט. דממה, אפילו. כאילו אפילו הטבע הבין שצריך להיות בשקט עכשיו.

שתי הערות טכניות לפי תגובה בונה:

בגלל שהם

לשבת...
באמת תם? אתה צריך לצאת קצת מהתנועה נראה לי.

אז ביקורת, חייבת להודות, לא חושבת שאי פעם ראיתי מישהו משתמש בקינת דוד בשביל סונגפיק, זה מאוד מיוחד. זה מתאים לרעיון מאוד וזה שזה בערך שיר? שכולנו מכירים מחזק את העוצמה שלו כי הוא לא איזה זר מנוכר שבחיים לא ראית באמצע הקטע ואז הוא לא מושך את תשומת הלב אלא רק מוסיף מגינה לתיאורים.
יום הזיכרון הוא בהחלט לא יום קל ואני חושבת שהרבה אנשים מרגישים בו הרבה מאוד דברים שונים והצלחת להעביר יפה את מה שאור מרגיש וגם קצת את האופי שלו (הקטע עם הרמיזות ההומוסקסואליות והקטע עם השמחה לעיד על מוות) שזה לא דבירם שלרוב קל לעשות בסונגפיק ובכלל בקטע שמעביר בעיקר רגש.
אני בהחלט מכירה את התחושה של הצילו, החיילים האלו, הגדולים והאמיצים האלו, הם ילדים. זה נכנס חזק שאתה יושב ברכבת ויש חייל גולני אחד שישן מחובק עם הנשק על הכיסא לידך או איזה צנחן שותה שוקו. התחושה היא בעיקר הצילו, מי נותן לילדים האלו שעוד לא יודעים כלום מהחיים שלהם למות? לדעתי, העברת את התחושה הזו בצורה מאוד מוצלחת עם התיאור של המדריכים שלו שמתגייסים ועם זה שאתה פוחד למצוא שם שאתה מכיר ברשימת הנופלים (בלי קשר, אצלי הפחד תמיד הוא לשמוע את השם בטקס יום הזיכרון שמקריאים את שמות הנופלים).
עכשיו, בקשר לדברים שקצת צרמו לי. אתה כותב טוב, אף אחד לא יקח לך את זה אבל היה פה קצת מחסור בתיאורי מראה. יש פה הרבה תיאורי רגש וזה ברור כי ניסית להעביר רגש אבל כן, הרגיש לי שחסר קצת תיאורי מראה, נשימות בין הרגשות. אתה ממש יכול להשתמש בתיאורי נוף או אנשים בשביל להעביר רגש ולפעמים יש בזה הרבה טוב. שאתה מתאר רגש אתה קובע לקורא מה הוא בעצם אמור להרגיש, שאתה מתאר סטואציה ריגשית אתה מאפשר לקורא לחוות את הרגש שאתה מתכוון שהוא יחווה בצורה שבה הוא מכיר את הרגש, לדעתי, זה מחבר את הקורא יותר מבחינה ריגשית.
אבל כמו שאתה יודע, זו רק דעתי וממש שמחתי לקרוא קטע שלך שוב!

הו, אמ, שניה של דוגמא למה אני מתכוונת בהערה שלי:
(להתעלם מזה שזה גרוע להחריד, להתעלם!)
רגשות:
החזה שלי התכווץ שהלכנו. פופי, הכלבה של אסף נשארה מאחור ליד הקבר. ידעתי שהיא לא מבינה לאן הבעלים שלה הלכו ולמה הוא לא איתה. חשבתי שאם היא הייתה יכולה להבין מה קורה אולי היה לה קל יותר, לה המילה מוות לא אמרה דבר רק שאסף לא יגרד אותה מאחורי האוזניים יותר.
תיאור:
שלושה אנשים בחולצות כהות התרחקו אחרונים מהקבר החדש. לצד הרגבים העוד-לא-מהודקים-מזמן של הקבר הטרי שכבה על גחונה כלבת זאב, ראשה הגדול נח על כפותיה הקידמיות וזנבה חבט בקרקע באיטיות. היא מחכה. הריח של הבעלים שלה קבור בריח של אדמה הפוכה ושורשי עשבייה. הוא צריך לחזור כל רגע, נכון? למוות אין הרבה אחיזה במוחה של חיה שהזמן מחולק למתי אוכלים ומתי ישנים.

האמת ששכחתי לגמרי שתיאורי מראה קיימים חחחח אזכור זאת לפעם הבאה