סרט ללא שם || אנדה, לפעילות "אתגר אביב"

[זאת שאוהבת את שירשיר]

לא ממש אוהבת את השם, פשוט לא ידעתי איך לקרוא לזה ><
אבל הפעם יצא לי קצת יותר ארוך :)
אשמח לת"בים~


בניגוד אלייך, כשאביב מחליטה משהו היא עושה הכל עד שהיא מקבלת אותו. אז כשהיא הודיעה לך שאתן הולכות לסרט בערב, ידעת שאין סיבה לנסות להתנגד אפילו.
אתן הולכות ברחוב החשוך, אורות הפנסים מאירים לכן קצת את הדרך. אביב מדברת על הסרט שאתן הולכות לראות, אבל את לא באמת מקשיבה, המחשבות שלך במקום אחר. את מפחדת שהיא תשים לב, אבל היא יותר מדי מרוכזת בדבריה.
אתן מתקרבות לקולנוע. התור קצר, והכסף לכרטיסים כבר מוכן ביד של אביב. עכשיו היא מסתכלת עלייך. הבעת פניה נראית קצת מודאגת, כאילו היא רוצה לשאול אם את בסדר. את מהנהנת קלות ומפנה את מבטך. קשה לך לשקר לה, אבל אין לך כוח להסביר מה עובר עלייך. גם את לא יודעת. הדבר היחידי שאת מרגישה זו מין תחושת ריקנות כזאת, שמעולם לא הרגשת לפני. את לא רוצה סתם להדאיג אותה, את מעדיפה לחכות שזה יעבור.
אתן בראש התור. אביב מושיטה את הכסף למוכר, והוא מושיט לכן את הכרטיסים. אתן נכנסות לאולם הקולנוע ומתיישבות.
עכשיו את כבר מתחילה להתחרט שהסכמת לבוא. כל מה שאת רוצה זה להתכרבל בשמיכה הרכה שלך ולישון.
הסרט מתחיל. את אפילו לא יודעת איך קוראים לו. את מסתכלת על אביב, מנסה לראות את הסרט מתוך עיניה. את לא מצליחה. פתאום נורא מתחשק לך להניח את הראש על כתפה, ולעצום עיניים. את עושה את זה. היא מסתכלת עלייך במבט מופתע, אך לא אומרת כלום.
הסרט ממשיך. את תוהה אם כדאי לך לפקוח את העיניים ולנסות לצפות בו קצת, אבל נעים לך ואת לא רוצה להרוס את זה.
השיער החום של אביב נכנס לך קצת לעיניים, אבל זה לא מפריע לך. יש לו ריח נעים של קוקוס, השמפו שבו היא תמיד משתמשת.
הזמן עובר בלי שאת מרגישה, ופתאום אביב זזה קצת, כמו מבקשת שתרימי את הראש כדי שתוכל לקום. אבל את לא רוצה. לא להרים את הראש, לא לקום, לא לחזור הביתה. את לא רוצה שהרגע הזה יגמר.
פתאום את מרגישה צורך לספר לה הכל. את לא באמת יודעת מה יש לך לספר לה, את פשוט רוצה לנסות להסביר לה איך את מרגישה. את לא רוצה לשמור את זה בבטן יותר.
אבל המילים לא יוצאות. במקום זה אתן קמות ומתחילות להתקדם לכיוון היציאה. בחוץ קריר, אבל אין לכן שום דבר ללבוש. אתן צועדות בשתיקה, ומדי פעם את מרגישה שאביב מסתכלת עלייך. את יודעת שהיא מבינה שעובר עלייך משהו, היא פשוט לא רוצה ללחוץ. בראש את אומרת תודה, את לא יודעת מה היית עושה בלעדיה.
את תדברי איתה כשתהיי מוכנה. בינתיים את יכולה לנסות להבין מה עובר עלייך.

[Farseer]

אז, דבר ראשון יופי של קטע.
דבר שני, תראי, השם מתאים. כן, מבינה למה את לא מרגישה שהוא כאילו מושלם אבל הוא מתאים ומתכתב עם העלילה אז נראה לי שזה ממש אחלה :) וגם, אין לי רעיון אחר להציע בלי להשמע ממש קיטשי (כאילו לחכות, או חושך בעולם קולנוע או לראות סרט בעיניים עצומות וכו') אז יאיי!
עכשיו בנוגע לקטע, ברצינות זה יופי של קטע. בעיקר התיאור של הרצון לומר ואי הדיבור וגם זה שלא תמיד מבינים מה מטריד. את מתארת מצוין את הרגש אבל האמת, לא בטוחה שהבנתי את הסיבה לגוף שני פה, למה לנתק את הקורא מלחוש את הדמות? כאילו למה שתגידי לנו שזה קורה לך במקום פשוט לתת לנו לחוות? (זאת שאלה אמיתית. אני מבינה שזה מגניב לכתוב בגוף שני אבל מה המטרה?), זה לא שזה לא יצא טוב, זה יצא מצויין, הקטע ממש בסדר אבל כאילו, למה הבחירה?
אמ, האמת, הייתי רוצה טיפה יותר תיאורים חיצונים (של המקום והאווירה), אני מבינה שאת רוצה להתרכז ברגש של הדמות אבל לא יודעת, יכולת להשתמש באווירה בקולנוע בשביל לחזק את הרגש, יש הרבה תועלת בתיאור נוף וסביבה.
בכל מקרה, מחכה לקרוא עוד קטעים שלך!

[זאת שאוהבת את שירשיר]

דבר ראשון, תודה רבה :)
בקשר לבחירה לכתוב בגוף שני, אני חייבת להודות שלא חשבתי על זה מהבחינה הזאת. זה סגנון חדש בשבילי, שמאוד מאוד מוצא חן בעיניי, ואני חושבת שפשוט רציתי להמשיך להתנסות בו.
את בהחלט צודקת בקשר לתיאורים. כן רציתי להתרכז ברגש של הדמות, אבל זה לא אומר שהייתי צריכה להתעלם מהדברים האחרים. בפעם הבאה אנסה להרחיב קצת יותר.
תודה שוב :)