כחול וירוק|אלכס

[Felis Fuscus]

מוקדש לדפנה
ותודה לחוי שאישרה לי את השם
ואני רק רוצה לספר לכם לפני שאתם קוראים, שיש אנשים לא נחמדים בעולם הזה. ולא צריך לכבד את הבחירה שלהם להיות כאלו.
אה וסליחה על שגיאות מקלדת אני בטלפון. שוב.
---

לוקה נכנס בריצה אל זירת ההחלקה וזרק את התיק שלו על הרצפה. הוא התיישב על אחד המושבים וחייך לעצמו. הוא אסף את שיערו הבהיר בזנב סוס ונעל את המחליקיים. לא עבר הרבה זמן עד שהוא ביצע סיבובים מורכבים על הקרח.
הוא אהב להחליק. זה גרם לו לשכוח את כל הדברים הרעים שקורים לו. זה נתן לו אפשרות לבטא את כל הרגשות שלו בדרך שמצא ליפה.
הוא זכר את הפעם הראשונה שעלה על הקרח. הוא היה בן חמש ונפל על הישבן כמעט אחרי כל צעד, עד שההורים שלו נאלצו להחזיר אותו חזרה הביתה בעוד הוא בוכה וצורח. המחשבה הזאת העלתה לו חיוך על הפנים והוא המשיך לשרוט את הקרח בעזרת המחליקיים במעגלים.
לא היו לו כמעט חברים. כולם תמיד צחקו עליו, ועל העיניים המשונות שלו. עין אחת כחולה כמו הקרח, ועין שניה ירוקה כמו הדשא. כולם חשבו שהוא מוזר. שהוא פריק. היו רק שני אנשים שאף פעם לא צחקו על העיניים שלו. הם היו החברים היחידים שלו בעולם הזה שכולו שופט רק על פי מראה ולא לפי אופי.
לוקה נשם נשימה עמוקה וקפץ מעל לקרח. הוא נחת נחיתה חלקה וחייך לעצמו בגאווה. זאת הייתה רק הקפיצה הראשונה.
הם נפגשו בכיתה ז׳. זה היה בית ספר חדש, כיתה חדשה, תלמידים חדשים. כל מי שהתרגל למראה המוזר שלו לא היה שם, ובמקום זאת היו רק את התלמידים המפוחדים האחרים. לוקה אף פעם לא באמת הבין מה גורם לאנשים להיות נבוכים כל כך מצבע עיניים. זה לא כאילו הוא היה מפלצת.
אבל מסתבר שזה מה שהסובבים שלו חשבו עליו. מפלצת. ורק בגלל העיניים השונות שלו.
המחשבה הזאת העלתה בלוקה כעס. הוא שוב התרומם לקפיצה, הפעם הנחיתה לא הייתה כל כך חלקה. הוא איבד את שיווי משקלו וכמעט נפל, אבל התייצב ברגע האחרון.
הוא ישב לבדו. השולחן שלידו היה ריק. אף אחד לא העז להתיישב בו. הוא הביט בתלמידים היושבים מולו, ואז בתלמידים היושבים מאחוריו. אין סיכוי שזה שולחן מיותר, נכון?
בדיוק ברגע שבו החליט לוותר ולהבין שגם בבית ספר חדש שום דבר לא עומד להשתנות, נכנס לכיתה ילד בעל שיער חום קצר והתיישב בלי לחשוב פעמיים בשולחן הפנוי.
לוקה לא העז להסתכל על הילד, כי ידע שאם יגלה על הצבע המוזר של עיניו הוא יתחרט על שהתיישב לידו. הילד שם לב לכך ונגע בכתפו בעדינות. ״היי, אתה פשוט מתכוון להתעלם ממני?״ לוקה לא ענה והביט בלוח שלפניו כאילו חייו תלויים בזה. הילד שוב נגע בכתפו. ״אני יודע שאני לא הבן אדם הכי מהמם בעולם אבל אני בכל זאת יצור עם רגשות. זה מעליב.״
לוקה הפנה אליו בסוף את מבטו, והכין את עצמו לתגובה הרגילה. במקום זאת, הילד רק חייך חיוך רחב. ״הסתכלת עליי!״ לוקה הרגיש את לחייו מאדימות במבוכה, והילד המשיך בדבריו, ״קוראים לי ג׳יימס, ואני חדש כאן. אשמח להכיר חברים חדשים.״ הוא אמר, עדיין מחייך.
״אני לוקה.״ מלמל בתשובה, עדיין מסמיק.
ג׳יימס המשיך לחייך. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה לא העירו ללוקה על העיניים שלו, או לא נראו נבוכים ומפוחדים מהן.
גם בזמן שהחליק לחייו עטו גוון אדום עז. הוא לא ידע שאפשר להרגיש כל כך הרבה חום קרוב כל כך לקרח.
ג׳יימס ולוקה התחילו להסתובב ביחד כמעט כל הזמן. ג׳יימס תמיד הצטרף אליו אל הזירת הקרח כשהחליק, ופעם אחת אפילו ניסה לעלות על הקרח בעצמו, עד שהבין שהוא יותר הטיפוס שישב בצד ויצפה.
לוקה הרגיש כאילו הלב שלו בוגד בו. כל פעם שג׳יימס חייך משהו בתוכו התחמם. הוא היה מוכן לעשות הכל בשביל החיוך הזה.
עברו כמה שנים עד שהוא סיפר לו מה הוא מרגיש. הוא חשב שזאת רק התאהבות נעורים סתמית. זה הכל בגלל ההורמונים, ששיגעו לו את השכל. אין סיכוי שהוא יוכל להתאהב בגיל כל כך צעיר, ועוד בבחור... נכון?
אבל זה לא הפסיק להטריד אותו. ובסוף הוא התוודה בפני ג׳יימס.
התגובה שלו לא הייתה מה שלוקה ציפה לה.
ג׳יימס האדים כולו, אך לא במבוכה, כמו שלוקה ציפה, אלא בזעם טהור. ״על מה לעזאזל אתה מדבר, לוקה?!״ הוא כמעט צעק את זה. הם היו בחדר של ג׳יימס באותו הזמן, ישבו על המיטה שלו.
לוקה גמגם במבוכה ולא הצליח להביא את עצמו לענות, אז ג׳יימס המשיך. ״אתה סתם טיפש אם אתה חושב שזאת באמת אהבה. כאילו שמישהו כמוך בכלל יכול לאהוב, מפלצת.״ הוא סינן.
זאת לא הייתה הפעם הראשונה שמישהו קרא כך ללוקה. אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא הרגיש כאילו חטף אגרוף בבטן.
״אתה חושב שלא שמתי לב לעיניים האלו שלך?״ המשיך ג׳יימס בלי רחמים, ״אתה באמת עיוור אם אתה חושב שזאת באמת הייתה חברות. אני בסך הכל ריחמתי עלייך, אתה מבין? בגלל שידעתי שמישהו מפלצתי כמוך לעולם לא יוכל להרגיש את מה שאחרים מרגישים!״
לוקה ברח מהמקום בהזדמנות הראשונה שלו. הוא הבטיח לעצמו באותו היום שלא יתן לעוד מישהו את הלב שלו יותר לעולם.
גם בזירת ההחלקה לוקה הרגיש את הדמעות שזולגות על לחייו האדומות. זעם טהור שמעולם לא הרגיש כמוהו קודם. הפעם כשקפץ הוא התרסק על הרצפה ונשאר שם במשך כמה דקות שהרגישו כמו נצח, רק בוכה בשקט על מה שאיבד באותו היום.
בסופו של דבר הוא התרומם על רגליו והמשיך להסתחרר סביב עצמו, שוב ושוב שוב. הוא לא יתן לדבר כזה להפיל אותו. הוא ימשיך גם אם כולם בסוף יפנו לו את הגב כמו שהאדם הראשון שבאמת אהב עשה.

[Farseer]

זה קטע ממש טוב מבחינת כתיבה, התיאורים שלך מצויינים והזרימה נוחה כך שאין לי באמת הערות בנושא בכלל.
מה שכן, שתי בעיות שהיו לי. דבר ראשון, תראי, התגובה של ג'יימס הייתה אמ, מאוד מאוד לא צפויה. לא נתת שום בניה לכיוון הזה בכלל, ואם כמה שהוא מרחם והכל, צריך לראות את ההתפתחות הזו באיזו שהיא צורה, בין אם כרתיעה בהתחלה או איזה שהיא התנהגות שתלטנית כאילו ג'יימס יותר טוב. קשר לגמרי נורמלי של חברות זה קצת מוזר שינבע רק מרחמים, בעיקר כי מה ג'יימס מרוויח מזה? זאת שאלה חשובה, אם הוא לא אוהב את לוקה מה הוא מרוויח מהקשר? זה מוריד את הערך החברתי שלו והוא גם תקוע עם בן אדם שמגעיל אותו? אם זה המצב הוא כנראה אחד האנשים הכי נחמדים שישנם ואז למה שהוא יגיב בצורה כל כך חריפה?
דבר שני, אמ, מה השנאה הזו לעיניים שונות? כאילו בעולם שלנו זה לא בדיוק המצב... אנשים נרתעים מהשונה באיזו שהיא רמה אבל זה שינוי מינורי ורק במראה. הייתה לי חברה די טובה בכיתה שהיו לה עיניים בצבעים שונים, לא היו לה מזה שום בעיות ולמען האמת, היא הייתה די יפה. אני מבינה שאת רוצה להראות שהחברה שטוחה ורואה רק את המראה החיצוני אבל לבחור בצבע עיניים שזה דווקא לא דבר שימנע מבן אדם להיות "יפה" בעיני החברה זה טיפה בעייתי.
בכל מקרה, זה באמת קטע מאוד טוב ואת כותבת מצויין, אני באמת אשמח לקרוא עוד קטעים שלך.
מה שכן, יש לי אתגר בשבילך, נסי להמנע מאפקט ההלם בכתיבה, את לא צריכה את הקטע הכי דרמטי בעולם, קטעים טובים הם לא דווקא דרמטים. את כותבת באמת מצויינת ואני חושבת שאת יכולה להעמיק גם ברגשות עדינים יותר מזעם ושברון לב.
בכל מקרה, כל הכבוד ואני שמחה לראות קטעים שלך בפורום ומחכה לנוספים!