אז מה הבעיה? || מקס

דירוג R.
אז... זה קטע מספר חדש שאני עובד עליו.
משהו בסגנון "היינו שקרנים".
מוזמנים לתבב :)
~~~
הצלעות. זאת הבעיה.
והמותניים.
בלי חולצה, עם דלת נעולה, ישבתי על קצה המיטה, כפות רגליי תקועות עמוק בתוך ערימת בגדים על הרצפה. הורדתי גם מכנסיים, אבל לא תחתונים, ובהיתי בבבואה שהשתקפה אלי דרך זכוכית המראה.
הצלעות והמותניים. כן, זאת לגמרי הבעיה.
"אדם?"
"ר-רק רגע!" קראתי בבהלה והתלבשתי כמה שיותר מהר, פותח את הדלת במבוכה. "היי. הקדמת."
"התגעגעתי," חייכת אלי ונישקת אותי, ולרגע אחד קצר, זה הרגיש שאני יותר נמוך ממך למרות שאני הגבוה מבין שנינו. נתתי לידיים שלך לעטוף אותי וקברתי את ראשי בצווארך, נושם עמוק את הריח הצהוב והאהוב עלי.
"איך נכנסת?" מלמלתי בקול עמום. נישקת את צווארי.
"נתת לי מפתח לפני כמה ימים. שכחת?"
"א-אה. כן. נכון." השתחררתי מהחיבוק ושכבתי על המיטה. "אני מסיים לארוז," הסברתי את ערימות הבגדים והארגזים שעל הרצפה.
"יופי." שכבת לצדי, מחבק אותי. התפתלתי באי נוחות בחיבוק שלך. "הכול בסדר, בייבי?"
"כן." משכתי באפי. "פשוט קצת קשה לי להאמין שאני סוף סוף יוצא מהבית של ההורים שלי. ושאני לבד בבית, גאד, חיכיתי שהם ייצאו לחופשה הזאת."
"כן." האצבעות שלך הרימו קצת את החולצה שלי וציירו עיגולים על הבטן שלי. "לפחות נגור ביחד."
"לפחות? אני מחכה לזה שנים," הסתובבתי אליך ונישקתי אותך, עוצם עיניים ונותן לעצמי לטבוע בנוכחות המרגיעה שלך. "אני אוהב אותך."
"אני אוהב אותך גם." היד שלך רפרפה ונעצרה על הירך שלי, ואני קמתי ודחפתי בגד מהרצפה לארגז.
"צ-צריך לסיים לארוז," מלמלתי והמשכתי לדחוף בגדים באגרסיביות לתוך הארגזים, נושך את שפתיי כדי לא לבכות. "תעזור לי עם זה," המשכתי בעצבנות ואחרי עוד כמה ניסיונות כושלים, השלכתי את הסווטשירט לצד השני של החדר וקברתי את פניי בידיי, מייבב בבכי.
"בייבי. די." הידיים שלך עטפו אותי, חנקו אותי, לא נתנו לי לנשום. דחפתי אותך ונשכבתי על הרצפה, ידיי עדיין מסתירות את פניי.
"אני לא יכול," בכיתי, "אני לא מצליח להחזיק את זה, אני -" השתתקתי. "אני לא מצליח."
"זה בסדר, נסיך קטן." ליטפת את פניי, ידך מהססת לגעת בי. זה שיגע אותי שהתנהגת ככה מהרגע שיצאתי מהאשפוז; נזהר, נוגע אבל לא, משתדל שלא לעשות שום דבר פתאומי או מגונן או אוהב יותר מדי שאני אפרש כחונק. אבל התעקשת להישאר. "אפשר שתעבור בעוד כמה חודשים. אתה לא חייב עכשיו."
"אני רוצה לצאת מכאן," ייללתי בקול חנוק. "אני לא רוצה להישאר. אני פשוט - אני -" נראה כמו מפלצת, ההמשך שכבר שנינו ידענו בעל פה הדהד ברחבי החדר. "זה כל מה שהיה לי. עכשיו אין לי כלום."
"יש לך אותי," אמרת וחיבקת אותי אליך, בעדינות כזאת. יותר מדי. "וכבר דיברנו על זה. אתה יפהפה. ואני אוהב אותך."
"להיות יפה זה כל מה שהיה לי."
"זה לא."
"לא נשאר לי כלום."
"נשאר לך המון."
"אני יצור מפלצתי ושבור -"
"מקס -"
צווחתי בבהלה והתרחקתי ממך. "ל-לא. לא. לא. לא."
"אתה צודק. אני מצטער. היי, קטן. בוא. הכול בסדר." פרשת את ידיך, מזמין אותי להתכרבל ביניהן. התקרבתי בזהירות, בפחד, והנחתי את ראשי על ברכיך. "אדם," תיקנת את עצמך בקול רך. "אתה הנסיך היפה שלי. ואני אוהב אותך כל כך הרבה -"
"די." עצמתי עיניים. "די. זה לא עוזר."
"אני לא יודע איך לעזור."
"נמאס לך ממני. אתה פשוט לא מודה בזה."
"בחיים לא יימאס לי ממך."
"אתה לא יודע את זה."
"היי," חפנת את פניי בידיך, מכריח אותי להסתכל לך בעיניים. "מה הבטחנו לפני שנכנסת לאשפוז?"
"זה כבר לא משנה. אני לא מקס."
"אתה -"
"אל תגיד את זה." עצמתי עיניים שוב והסתובבתי עם הגב אליך. "אל תגרום לי להרגיש יותר אשם על זה שאני כבר לא אני. שאני יצור מריר ועצוב ואומלל ובכיין ומכוער. וזה לא משנה כמה אני אוכל!" צרחתי כששמעתי את ההתחלה של המשפט המוכר, הבלתי נסבל. "זה לא פאקינג משנה, אביב! זה לא משנה כמה אני אוכל! תסתכל עלי!" הורדתי את החולצה, ואת המכנסיים. לא את התחתונים. "תסתכל עלי."
הלב שלי התכווץ כשהשפלת מבט.
"אתה לא מסוגל להסתכל עלי."
"זה לא בגלל איך שאתה נראה, זה בגלל איך שאתה מדבר ומתנהג -"
"אלו הצלקות שלי, אביב!" צרחתי עליך, לא מסוגל לשלוט בעצמי. "אלו הדברים שאני מתמודד איתם ביומיום. אלו הדברים שאני לא יכול להתקלח בלי לראות או ללכת לשירותים או לעשות סקס בלי לראות, ואני מצטער על הכאב ביצים שלך, אבל -"
"למה נראה לך שאכפת לי אם אתה יכול לעשות סקס או לא?!"
"למה אתה איתי?!"
"כי אני פאקינג מאוהב בך!"
"אז תפסיק!" צרחתי. המבט שנתת בי היה כל כך המום, כל כך לא מבין. וידעתי שאתה בחיים לא תוכל להבין. כי אתה לא אני.
"אני לא אפסיק."
"אתה כן."
"אני לא -"
"צא מכאן." השפלתי מבט. "צא. צא. צא. צא. צא." תפסתי בדשי החולצה שלך ומשכתי אותך אלי. "צא," התנשפתי ונישקתי אותך, "צא מהבית שלי. צא." הפלתי את שנינו על המיטה, מנשק אותך. "צא," ייבבתי. "צ-צא," בכיתי כשהשפתיים שלך נישקו את הצוואר שלי. "צא..."
ליטפת את ראשי. "אני יודע. הוא ייצא."
"צא..." כבר לא ידעתי למי אני מדבר.
"מה אתה רוצה שאעשה?" הקול שלך נשמע כאילו אני מתחת למים.
"תמשיך. צא," המשכתי להגיד, שוב, ושוב, ושוב.
"אתה בטוח?"
הנהנתי. "צא." ניגבתי את הדמעות שלי ונישקתי אותך שוב. נישקת בחזרה, ידיך מלטפות את הגוף השדוף והמכוער שלי.
"אתה הכי יפה בעולם."
"צא."
"ואני אוהב אותך יותר מכל דבר אחר."
"צא."
"ואני כאן בשבילך."
"צא."
"ואתה הנסיך הקטן שלי."
"צא." הקול שלי נשבר. "תגיד את זה שוב."
קירבת את פיך לאוזני, ולחשת לתוכה: "אתה הנסיך הקטן שלי."
"כן."
"אתה זוכר את זה?"
"אני חושב."
"תגיד."
"'להיות הנסיך הקטן שלך
זה די והותר עבורי
האגדה הקטנה איתך
זה יותר ממספיק בשבילי
נסיך קטן שלך
אהוב יפה שלי...'" דקלמתי, בוכה ומנשק אותך בין המילים.
הצלעות והמותניים הן לא הבעיה.
זה אני.

אני חושבת שהצלחת לקלוע לתוך המחשבה של מישהו שיצא מאשפוז\מתמודד עם הפרעות נפשיות כאלו ואחרות. אני לפחות, באופן אישי, הצלחתי להתחבר למה שהלך בסיפור הזה.
באופן אישי אני פשוט טיפוס של דיאלוגים מהירים (מבחינת הכתיבה), אבל הקטע זרם, טיפה מהר מדי לטעמי האישי - אבל זו רק אני.
הסיום היה מדויק, יפהפה אפילו.
כל הכבוד על הכתיבה, וכל הכבוד על האומץ לכתוב על נושאים כאלו.

(סליחה על הת"ב הנורא - קשה לי להביע את עצמי במילים, אבל רציתי להביע את ההערכה שלי לקטע)

קודם כל, ממש תודה על הת"ב :)
אני שמח שאהבת את הקטע, פחות שמתי לב למהירות שהקטע הולך בה כשכתבתי אבל עכשיו אני שם לב לזה. אני חושב שבסיטואציה המתוארת זה כן התאים, לא יודע.
אני ממש ממש שמח שאהבת :)

עבר זמן מאז שנתקלתי בדברים שאתה כותב והכתיבה שלך התפתחה והשתפרה פלאים. זה מדהים איך הרמה והאיכות עלתה, ועדיין הצלחת לשמור על סגנון הכתיבה שלך. הקטע ממש זרם לי מול העיניים, כמו סרט.
שמתי לב שעשית אקסטרה שימוש בנקודות על פני פסיקים, למשל. זה קצת צרם לי וקצת הפריע לקריאה קולחת בעיניי, אבל במחשבה שנייה יכול להיות שהשתמשת בכל כך הרבה נקודות כדי לנסות להעביר איזשהו מסר. אם כן אז לא לגמרי ירדתי לסוף דעתך.
אבל אם הגעתי למצב שמה שמפריע לי בקטע זה סימני פיסוק זה אומר שאין לי שום דבר להעיר על התוכן. השבריריות של המספר מאוד אמינה, והצלחת לגרום לקוראים (או לי לפחות) להצליח להזדהות עם דמות שלא שמענו עליה עד לפני רגע, וכבר אנחנו יודעים עליה כל כך הרבה. הרבה כותבים מספרים על הדמויות שלהם באקספוזיציה מעיקה, אבל אתה הצלחת לשלב את המידע המוקדם על הדמות – האשפוז, היחסים עם ההורים, האופי שלו – בצורה שלא מרגישה מלאכותית יותר מדי.
אם זה קטע מספר חדש שאתה עובד עליו, אז מעניין אותי אם הדמות של בן הזוג צפויה לקבל עומק או שהיא תישאר שם רק כדי לעזור לבטא ולאפיין את הדמות הראשית, מבלי שתתפתח יותר מדי. אם בן הזוג לא צפוי להיות דמות עגולה, אז כדאי לעשות את השטחיות שבו פחות מורגשת. על אף שכמו שאני זוכר את הכתיבה שלך, אין אצלך דמות שלא מקבלת את העומק והספייס שמגיע לה.
בקיצור, התגעגעתי לקרוא קטעים שלך, ואני שמח לראות שלא רק ששמרת על הרמה, אלא גם העלית אותה ובגדול.

קיבלתי ת"ב ממאיר אני מרגיש מוערך
הדמות הראשית היא אני. הספר הזה הוא כעיקרון מעין עולם פוסט-אפוקליפטי בשבילי, שהתחיל במחשבה של "מה היה קורה אם היו מכניסים אותי לאשפוז פסיכיאטרי לפני כמה חודשים?"
לא הכניסו אותי, אבל זה מעין "מה היה קורה אם". ביקום אחר, שבו כן הכניסו אותי לאשפוז, ולא יצאתי משם ליותר משבועיים במשך כמעט 5 שנים. בגלל זה יש את כל עניין ה"יותר נקודות מפסיקים" - זאת צורת הדיבור שלי, וגם צורת הכתיבה. אני משתמש בדרך כלל במשפטים נורא קצרים שממשיכים זה את זה.
כל הדמויות הן דמויות אמיתיות בחיים שלי, ולכן, לכל אחת ואחת מהן יהיה את הנפח והצ'אנק שלו.ה בספר, במיוחד לאביב.
כעיקרון, הסגנון של הז'אנר עצמו זה מעין הכלאה בין "ללכת בדרכך" ל"היינו שקרנים" :)