המחשבות שלי לא הגיוניות || מקס, תיאור מוות, אם זה עושה טריגרים

אשמח לת"בים
~~~
יש לי מחשבות לא הגיוניות
יש לי מחשבות לא הגיוניות
יש לי מחשבות לא הגיוניות
יש לי מחשבות ט ו ר ד נ י ו ת
יש לי מחשבות שטורדות את מנוחתי
יש לי הליך מחשבתי א ו ב ס ס י ב י
יש לי מחשבות שלא עוזבות
יש לי מחשבות אובססיביות
המחשבות שלי לא הגיוניות
הנה דוגמה, רוצים לראות?
ברגעים אלו ממש אני חושב על הבחור שאני אוהב, שנסע אלי בדרך הביתה מהבסיס והיה מעורב בתאונת דרכים ועכשיו? עכשיו הוא על אלונקה באמבולנס, או מרוח על המדרכה, והוא מונשם ולא בהכרה, והוא על סף מוות והוא ימות בלעדיי
הוא ימות רחוק ממני
רק כי הוא רצה לחזור לביתו ולהיות איתי.
ברגעים אלו ממש, המוח שלי מצייר פורטרט מדויק של התאונה, של האלונקה, של המע"ר או המע"רית שזאת הפעם הראשונה שלהם במקרה טראומה, כשהם רוכנים מעל גופו של הבחור שלי, מעסים את ליבו ומנשימים אוויר לפיו, עושים הכול, כל מה שאפשרי, רק לא לשמוע מפי הרופא או הפרדמדיק או הנהג, שמקרה הטראומה הראשון שלהם הוכרז כמוות. בעוד אני, לא מודע למה שקרה, מחכה שהוא יחזור אלי הביתה וייכנס איתי מתחת לשמיכה. מתחיל לדאוג, והמחשבות, לא עוזבות, מתרוצצות בראשי, מה אם קרה לו משהו רציני?
ארגיע את עצמי, אולי פשוט אכתוב הודעה, אולי אפילו אתקשר. הטלפון שלו יהיה בזירה, מרוסק, ואף קול לא יענה או יאשר לי שהוא בסדר.
מנת דם תיתלה, ועוד אחת, O שלילי שוצף לתוך גופו של האהוב שלי דרך העירוי, אבל כל המנות לאט יתבזבזו מבלי שניתן כלל להבחין. אתם יודעים איך זה דימומים פנימיים.
שלב בית החולים, רופאי טראומה מוסמכים שרואים בו סתם מקרה יקחו אותו אל תוך חדר המיון, אל חדר הלם, אל המיטה, שוק חשמלי והחייאה, תבררו עם המשפחה, עוד דם, עוד מנות, ועיניו נותרות עצומות, ואני, נותר מאחור.
שעת המוות, שש ארבעים ושתיים בערב. מצאו שם, מצאו מספר. אני איש הקשר לשעת חירום.
יתקשרו אלי רופאים מחדר המיון.
"עשינו כל מה שיכולנו."
זה מה שהם יאמרו. אני יודע כי זה מה שהם תמיד אומרים, הם תמיד מנסים, אבל תאונות דרכים זה כמעט תמיד מוות בטוח. מסלול עילי, מסלול תחתי, כל כך הרבה פציעות ודימומים, נוירו, אורתו, טראומה, גסטרו, כולם כאן נדרשים כי כל הפציעות חמורות, זוועתיות
כן, אין על מקרי טראומה של תאונות.
אני יודע כי אני שומע מחברים שמתנדבים במד"א. וכולם מספרים על מקרה הטראומה הראשון כאילו התגשם להם חלום, גם אם לא הצליחו להחזיר דופק, גם אם המטופל אינו בין החיים, עיניהם תמיד נוצצות, מאושרות, מלאות חדווה על כך שלפחות זכו לנסות.
והמשפחות נותרות מאחור, שבורות.
המחשבות שלי טורדניות
המחשבות שלי לא ה ג י ו נ י ו ת
דבר כזה לא יכול לקרות
המחשבות שלי טורדות
את מנוחתי
וזה היה החלום שאתמול חלמתי
מהלך החשיבה שלי אובססיבי וטורדני
יש הטוענים שיש לי אוסידי
אני לא יודע דבר
אני מאחור נותר
ומחשבותיי, מתרוצצות
הן לא עוזבות
מודאגות לשלום יקיריי ולשלומי שלי
הכול יהיה בסדר
הם יחיו, נכון? זה לא יהיה הגיוני
שהם ייפגעו, הרי זה לא יקרה לי
זה לא יכול לקרות לי
זה אני, וזה לא יהיה הגיוני שהם ייפגעו כי הם האנשים שלי והם חייבים לחיות
המחשבות שלי לא הגיוניות
נכון?

מה זה? זה סיפור? זה שיר? זה ספוקן וורד? זה יצור כלאיים מופלא אחר? שיהיה מה שיהיה, זה כלל מאפיינים משתי הסוגות וזה הלהיב אותי. אתה גם משחק פה עם מילים ואותיות ("ט ו ר ד נ י ו ת", "א ו ב ס ס י ב י") וגם יוצא וחוזר מהשבלוניות של שירה לסיפור.
עוד משהו שממש אהבתי כאן זה הדרך בה אתה מבצע את המעבר בין מה שעובר על הבחור לבין מה שעובר על הדובר. אצל הבחור הכל מהיר, אינסטנט, רצף של פעולות קצרות. וכשזה מגיע לדובר, הכל קצת יותר איטי... עד שזה חוזר לקטע של השירה ושוב הכל יותר מהיר.
יש משהו אחד שלקח לי זמן להבין: "או שלילי שוצף לתוך גופו של האהוב שלי דרך העירוי," לקח לי זמן להבין שהתכוונת לסוג דם O מינוס. אני אמנם לא מבין בדברים האלה, אבל לא בטוח ש"O שלילי" זו הדרך הנכונה לקרוא לזה, אלא פשוט "O מינוס", וגם לקח לי שנייה להבין ש"או" זה O. אבל זה באמת הדבר היחיד שהפריע לי קצת. יותר אהבתי את הביקורת ה(לא כל כך) סמויה שלך על המע"רים שאוהבים את האקשן ומקרי המוות - הרי בשביל זה הם שם, זה התפקיד שלהם - והם קצת שוכחים שמאחורי כל אדם מת יש חיים שהסתיימו ואנשים שימשיכו לחכות לו לנצח.
לסיכום, הצלחת לצמרר אותי בקטע הזה. הצלחת ממש לגרום לי להתחבר לדובר, וזה ראוי להערכה.

כעיקרון מהניסיון שלי, אומרים "O שלילי" או O נג" (O neg) כשמדברים על סוג הדם ^~^
ממש ממש שמח שאהבת את הקטע, וכעיקרון, זה אמור להיות ספוקן וורד אבל אפילו אני כבר לא כל כך יודע מה עשיתי שם??
אני מרגיש ממש מוערך כל פעם שאני מקבל ממך ת"ב וואו