בכיתי בסוף של 27 שמלות.
בכיתי כשסיימתי לקרוא את היינו שקרנים.
בכיתי כשקראתי את תיאור ההתאבדות של טריסטן בלוך, כל כך רגוע ואמיתי כשהוא רכב לעבר גשר שער הזהב, ולמותו.
בכיתי כשקיידנס סינקלר גילתה על עולם ההזיות שלה, על הדברים הנוראיים שעשתה, על כך שהכל קרה באשמתה. על אובדן האהבה בינה לבין גאט.
בכיתי על המוות של לקסי ומארק. לפעמים, אני עדיין בוכה על דרק.
בכיתי למשמע מילותיו של אריק אבר, התיאור המושלם לפרידה, וגם בכיתי למשמע קולו של טיילר ג'וזף, אומר מילים שפחדתי לבטא.
בכיתי כש… הוא הקדיש לי את זכיתי לאהוב של עברי לידר, כי ידעתי שמבחינתו השיר עלי מדבר. הוא זכה לאהוב אותי.
הוא טועה. אני זכיתי.
אני בוכה בקלות ממש מצחיקה, כל כך קל לערער אותי ולצפות בי נשבר, כמעט כל דבר עושה לי טריגר. לדיספוריה, חרדה, פוסט טראומה, דיכאון, הזיות. בערך כל בעיה שיכולה להיות. מפחדים ומחלות עד התקפים והפרעות, הכול יש לי.
ולאחרונה אבחנו אותי עם אישיות היסטריונית, היסטרי תמידית, מה שמסביר מדוע אני מתערער כל כך בקלות, למה אני יכול להתפרק מכל שטות, למה אני בוכה בסרטים וספרים אבל קצת יותר קשה לי לבטא רגשות בחיים האמיתיים, הכול מוגזם, הכול גדול, כאילו הגבירו את הווליום לעוצמה שאי אפשר לסבול, ואני לכוד בתוך הסערה, אוטם את האוזניים, מנסה להירגע, עוצם את העיניים ו
בוכה.
ואז מרגיש חרא על זה, כי אני ממילא הומו ונשי ובנים לא בוכים, אז לפחות לסטריאוטיפ הזה אני רוצה להתאים, כדי לחפות על זה שאני לא אוהב בנות ולא כל כך בקטע של ספורט
ולבכות זה אסור, גברים לא בוכים
גברים לא מרגישים
גברים לא היסטריים
גברים אוכלים ונהנים מהאוכל, גברים לא מתפרקים כשמזכירים להם סבל, לא - גברים אמורים להיות חזקים.
ואני קוקסינל מזדיין שבוכה בסרטים ובסופים של ספרים.
שרואה את הדמויות כמו שהן, נכנס לסיפור ועמוק לחייהן, מצפה, מחכה, ממש מייחל לסוף טוב עבורן, אז
שקורים להן דברים נוראיים שמובילים למותן
או דברים מרגשים שמשפיעים על כולם
אני לא יכול פשוט להתעלם, מבינים?
אני לא יכול להיות חסר לב ולהשאיר את הברזים סגורים
אני צריך להראות לדמויות הפיקטיביות המחורבנות האלה שלתקופה קצרה, הפכו להיות כל החיים שלי, שלי אכפת
שאני אוהב ותומך וכאן בשבילן
לא עוזב, גם אם הן לא קיימות
כי לי אכפת ממה שהן עוברות
ואם קרה משהו משמעותי, אזיל כמה דמעות, כי
מתי אי פעם ראיתם דובון אכפת לי בהתקף חרדה?
אני ראיתי.
ובכיתי,
על סבלו
והצעתי נחמה,
למצוקתו
וניסיתי לעזור לו לעבור את מה שהוא עובר, כדי שבמחשבות שלי לא אצטרך להתעמק, כדי שאוכל להתנתק מחיי לכמה שעות ולהתחבר בחזרה רק בסוף הסדרה
רק כשאדע מה קרה
וכשמייקל מת בג'יין הבתולה, בכיתי בלילות במשך שבועות, ולא הפסקתי לצפות כדי לוודא עד הסוף ש
ג'יין בסדר והמשיכה הלאה, ולא נלכדה לטירוף אלמנות, אלא הבינה שבחייה יש את מתיאו ושעליה להמשיך קדימה, בלי להסתכל לאחור, בלי להתפרק
ואם ג'יין הבתולה מצליחה, אז למה אני לא, גאדמיט?
למה אני מתחיל לבכות למראה או משמע ספרים, שירים, סרטים וסדרות?
למה אני שקוע עד הראש בצרות, שהן בכלל לא שלי, אני מזכיר, אלא של דמויות פיקטיביות?
למה אכפת לי אם טריסטן התאבד או אם דרק, מארק ולקסי אינם?
למה אכפת לי אם ריק סנצ'ז ניסה להתאבד ובוג'ק הורסמן התפכח וקווין וג'יין מאושרים לנצח?
למה אני בוכה כל כך בקלות מסדרה או ספר או כל פאקינג שטות?
ולמה על חיי האמיתיים, על הבעיות הקיימות
כמו הפלאשבקים, המחשבות, ההתקפים, החרדות
מאלה, החשובות, אני מתעלם, אך מאלה שאלי כלל לא נוגעות, אני מתרגש ומתבכיין?
כי… גאט מת, עם האהבה שלו לקיידנס, וזאת הייתה אשמתה. וזה מפחיד אותי נורא.
כי יוניטי עזבה את ריק, מה שהוביל לניסיון התאבדות ריאליסטי מבעית.
כי לקסי מתה, ואז מארק, ואז דרק. ולמרדית' אין עוד אף אחד חוץ מאלכס.
כל הדברים האלה יכולים לקרות גם לי.
וזה כל כך, כל כך, מפחיד.
ואני עדיין חושב, הפעם, על הצרות שלי.
אז… מישהו שאני אוהב מחליף אותי.
אני מנתק קשרים מבלי לשים לב.
אני קר ומנוכר ולא מספיק אוהב.
לפעמים אני חושב, אולי די בטוח
שאני רוצה להיפרד ולרוץ ולברוח
רחוק רחוק, להישאר כמה שיותר לבד, בלי אף אחד. רק אני. בלי מישהו שיטיף לי שאני לא בסדר, בלי שום עדר לטבוע בו, לברוח ממנו, להירמס על ידיו.
לברוח אולי גם מזה שאני לא מספיק גבר.
מזה שאני בוכה תוך שנייה ומדבר עם הידיים, שאף פעם לא אהבתי בת ואני לא הכי דומיננטי ברוב המקרים ו, וואלה, אני לא אסרטיבי ובטח שלא אגרסיבי, ממש לא החלטי ולמען האמת, די פתטי, לא ספורטיבי בשיט אבל אולי די פואטי, ואין לי זין. לא נולדתי זכר. אז עכשיו אני צריך להוכיח לכל השאר שאני גבר טיפוסי, ואני באמת גבר טיפוסי, פשוט אחד קצת יותר רגשן והומו ונשי.
אבל לחשוב, זה יותר מדי עבורי, אני מעדיף לחרוש על אותם סדרות, ספרים, שירים וסרטים
לבכות מסופים וקטעים די צפויים
קשה לי מדי להתמודד עם החיים, הכול מוגזם ורועש ומלא צבעים
וזה נחמד לפעמים
לשכוח מהכול ולבהות במרקע הטלוויזיה כמו זומבי
להרגיש לאט איך אני מתנתק מכל מה שקורה לי
להיעלם לכמה שעות, לטבוע בעולם אחר
ו… לבכות מלא. ויודעים מה? זין על זה. אני מספיק גבר.