שלושת המוסקטרים, לשלושת המוסקטרים. 3>

אהמ...

בתיאבון!

שם הפיראט: קפטן סוסונפארו
סיפור חיים סוחט דמעות: אז קפטן סוסונפארו נולדה בכפר קטן ולא מוכר, ושם, היא ואמא שלה היו מגדלות ענבים.
אבא שלה נפטר ממחלה נטולת תרופה
והיא ואימה נשארו לבד לדאוג לעצמן.
יום אחד, היא שמעה על אוצר כלשהו שהוחבא לפני המון שנים, ובעצת אמא שלה, היא החליטה שהיא הולכת לחפש את האוצר.
כשהיא מצוידת במטבע וחצי, ובהמון יין, היא יצאה אל הלא נודע
מראה חיצוני: שיער בלונדיני מתולתל, כמעט תמיד אסוף. יש לה בנדנה שחורה קשורה על המצח, עיניים ירוקות ושפתיים עבות. יש לה אף קטן, עם נמשים, ונזם זהב שהיא קיבלה מתנה מאבא שלה לפני שהוא מת.
אופי: אימפולסיבית, לא חושבת לפני שעושה משהו, ותעשה הכל, גם אם זה יעלה בחייה, בשביל לעזור לחברים קרובים ולמשפחה. מי שפגע בה, היא לא תסלח בקלות, ועד שהוא לא ישלם את ה"חוב" היא לא תוותר לו.
תחביבים: חץ וקשת. היא אוהבת לירות בחץ וקשת, ומתאמנת מאז שהייתה קטנה. היא אוהבת לשיר, ולעצבן אנשים שהיא אוהבת סתם לכיף כי משעמם לה. (תודה, שיר. את ההשראה שלי בתחביב הזה3>)
הארות\הערות\הצעות\תלונות\שאלות\מענות\בקשות\מחשבות\תהיות\טענות: \צ'יטוס דולפינים: השם האמיתי של קפטן סוסונפארו זה דיאנה היל.

שם הפיראט: קפטן דולפין ספארקלס, או פשוט דולפין.
סיפור חיים סוחט דמעות: טוב, אז קפטן דולפין ספארקלס ננטש כשנולד, בגלל שההורים שלו היו פיראטים ולא רצו שהתינוק שלהם יפריע בחיי הפיראטיות שלהם. איש נחמד בשם ג'וני ויקיפדיה מצא אותו וגידל אותו עד גיל 11, אבל ג'וני ויקיפדיה נעלם באופן מסתורי וכנראה מת. דולפין ספארקלס ברח, ואז החליט שהוא רוצה להיות פיראט צעיר, וכך הוא התחיל את חיי הפיראטיות שלו, ובדרך מצא את שני חבריו למסע...
מראה חיצוני: קפטן דולפין ספארקלס הוא פיראט עטור בזקנקן ושיער בלונדיני וסבוך. הוא חובש על ראשו כובע של פיראטים עם סמל של דולפין עם רטייה, והוא עצמו רוב הזמן לובש רטייה למרות שהוא לא באמת פצוע בעין - זה פשוט נראה מגניב אזז הוא עושה את זזה.
אופי: קפטן דולפין ספארקלס הוא בעל אופי חברותי יחסית לפיראטים. הוא נאמן לשני חבריו למסע, ולא רוצה לעולם לנטוש את חייו כפיראט - הוא מרגיש כאילו זה ייעודו בחיים.
תחביבים: קפטן דולפין ספארקלס אוהב לאכול הרבה צ'יטוס דולפינים (יש להם אספקה גדולה של צ'יטוס דולפינים), ולספר בדיחות קרש גרועות, ולמצוא אוצרות ששווים הון.
הארות\הערות\הצעות\תלונות\שאלות\מענות\בקשות\מחשבות\תהיות\טענות: תורך שירשיר!

הודעה זו נערכה ע"י Dark Dolphin ב Jun 22 2020, 13:44 PM

שם הפיראט/ית: קאנה, לוחמת הדרקון הפראית
סיפור חיים סוחט דמעות: טוב, אז אבא של קאנה לא מת, וההורים שלה לא נטשו אותה. מפתיע, נכון? מה שכן קרה, זה שחטפו אותה. קאנה גרה אצל הוריה עד גיל 4 וכמה חודשים, שם היא חייתה חיים פשוטים וטובים. לילה אחד, פרץ גנב מרושע אל הבית שלהם, לקח אותה ממיטתה וברח. הוא מכר את קאנה לסוחר מפחיד, שגידל אותה עד גיל 12 בחברת פושעים, גנבים, רוצחים ואנשים חסרי נשמה מכל הסוגים. כבר בגיל 10 היא ידעה להרוג, וסך הרציחות שלה עלה וגבהה כל פעם כשיצאה ל, כמו שהסוחר קרא לזה, ביקור נחמד אצל ראש העיר.
בגיל 13 הסוחר שגידל אותה נעלם, ומעולם היא לא מצאה את עיקבותיו. בגלל שכל מה שקאנה הכירה היו החיים שלה כחלק מהקבוצה שלו, היא יצאה לחפש אותו. אחרי שהשאיר לה מכתב שבו כתב שהוא הולך לחפש אוצר קדום, היא חיפשה דרך למצוא את האוצר בעצמה, וככה היא פגשה את שני חבריה הטובים ביותר.
מראה חיצוני: קאנה לא גבוה מידי, אבל גם לא נמוכה. היא פשוט ממוצעת. יש לה שיער אדום ממש, לא ג'ינג'י אלה אדום כמעט כמו דם, והוא קלוע בעשרות צמות קטנות ככה שלא נשארה אפילו שערה אחת פזורה. יש לה עניים שחורות לגמרי, ופרצוף זדוני. יש לה שלושה קעקועים, אחד מעל העין שנראה כמו דרקון סיני, אחד על היד בצורת אש ואחרון על הלחי, קטן, בצורת פרפר. הסיבה היחידה שיש לה את כל הקעקועים האלה היא שהסוחר גם הוא עשה קעקוע, וכדי להרשים אותו היא עשתה גם. שלושה.
קאנה לובשת חליפת מסע, ויש לה חגורה שעליה תלויים שלושת הסכינים שלה. הבגדים שלה בצבעי חום מסוגים שונים, והיא לובשת מגפיים נוחות ללחימה.
אופי: דבר ראשון והכי קל - קאנה משתכרת מהר, והרבה. נהוג למצוא אותה עם בקבוק ביד, בין אם הוא מלא ובין אם הוא ריק. היא מתעצבנת מהר מאוד, ואומנם היא חושבת לפני שהיא עושה משהו, אבל בדרך כלל היא מחליטה שלמרות שהוא שגוי, היא תעשה אותו.
הראש של קאנה תמיד מלא בתוכניות לא ברורות, שאם מישהו ינסה לעקוב אחריהן, הוא כנראה יוביל את עצמו אל מוות בטוח. היא אוהבת לנסות לקחת שליטה, אבל בסופו של דבר היא כל כך גרועה בזה שהיא אפילו לא קיבלה כינוי של קפטן. היא גרועה ממש בלציית לחוקים, והשלב היחיד שבו היא רצינית (ולא שיכורה עד אימה) הוא כשזה נוגע לבעלי חיים (מה ציפיתם?).
לקאנה יש עכבר קטן בשם סקוט, שתמיד מגיח משום מקום, והיא מאכילה אותו קבוע. היא לא באמת יודעת מאיפה הוא בא כל פעם או מה הוא עושה בזמנו הפנוי, אבל היא תמיד מספרת לאנשים שהוא בעצם חתול במסווה.
תחביבים: לזרוק על אנשים בקבוקי רום ריקים (או מלאים, אבל חבל!), לטפל בסקוט ולגנוב לאנשים נעל אחת.
הארות\הערות\הצעות\תלונות\שאלות\מענות\בקשות\מחשבות\תהיות\טענות: שיניתי קצת את הקטגוריה הראשונה, כי, יש פה גם בנות. אהמ.

אממ סליחה על העיקוב.
המחשב מת בלי אזהרה מוקדמת.

...

השקפתי אל האוקיינוס הפתוח.
היד שלי הייתה מונחת על ההגה של הספינה בנינוחות.
השמש זרחה באיטיות, מטפסת מעל קו האופק ונותנת למים הכחלחלים גוון צהוב-כתמתם.
המים היו רגועים, והגלים נשברו על חרטום הספינה בלי להשמיע כמעט אף קול.
שמעתי קולות צעדים מאחוריי.
"בוקר טוב," מילמלתי בחיוך.

אני זורמת שהצעדים היו של קפטן סוסונפארו המדהימה
--------
"מה אתה מחייך? אה. נכון. אתה לא היית האיש ההוא שהכריחו אותו לעלות לספינה לא מוכרת רק בגלל כמות היין שיש לו. אז אני מניחה שאין לך סיבה לא לחייך."

החלטתי שלכל אחד מהם יש חדר. מקווה שזה בסדר.
ובגלל שרות עושה --- ואיתמר עושה ... אז שילבתי. אני מקווה שגם זה בסדר.
-.-.-.-.-.-.-.-.-
התעוררתי כשנפלתי מהמיטה שלי, וזה לא היה בגלל שהספינה זזה. זכרתי במעומעם משהו על אמש, כששוב תיפסתי על הטורן של הספינה, שתיתי המון מהיין של דיאנה, אבל השלב שבו הגעתי לחדר שלי היה מחוק.
שברי זכוכית של בקבוק מנופץ היו פזורים על הרצפה, וכשקמתי, החדר הסתחרר סביבי.
אפילו אחרי כמה שנים טובות, החמרמורת לא הפסיקה. בדרך כלל זה הגיע אצלי בסחרחורות, צריבה בגרון ושרירים תפוסים, אבל הפעם גם הייתה לי בחילה.
יצאתי מהחדר בהליכת זיגזג, תיפסתי במדרגות אל הסיפון וכנראה הצלחתי להגיע בשלום, כי מעדתי רק פעם אחת.
"בוקר" אמרתי לדולפין ודיאנה שעמדו ליד ההגה, וניסיתי למקד את הראייה המטושטשת שלי בהם.

"שוב פעם," אמרתי בגילגול עיניים. "בסוף את תטביעי את הספינה מכמות היין שאתה שותה."
חייכתי ביני לבין עצמי, מסמן את זה בתור נקודה טובה בשבילי כבדיחה.

"אני לא צריכה לנחש מאיפה השגת את היין. הא, קאנה?" פניתי אליה בגבה מורמת. "מתישהו האספקה של היין תיגמר, ואז תוכלו להאשים רק את עצמכם."

הבחילה שלי רק התחזקה עוד כשדיאנה הזכירה את המילה "יין". פניתי אל שוליי הספינה, כנראה במטרה להקיא, אבל בשניה שהסתכלתי במים השלווים הבחילה נעלמה. כרגיל.

"היי, אל תסתכלי עליי דיאנה. אני לא האחד פה שניזון מכמות אינסופית של יין."

"אבל אתה האחד שגרר אותי לספינה הארורה הזו" אמרתי לו ובעטתי בארגז מעץ שהיה שם. פורקת את התיסכול של התקופה האחרונה.

שמעתי את המכה של הבעיטה של דיאנה, והסתובבתי מיד. היד שלי זינקה בטבעיות אל הסכין שלי, אבל אז ראיתי שזה שום דבר. הסתובבתי חזרה אל הים, ונשמתי עמוק.
עוד יום שלישי רגיל באמצע הים.
אבודים.

"אל תדאגי, זה עוד ישתלם," אמרתי. "אני מבטיח."
בהיתי בים בתקווה, ואז שלפתי מהחגורה שלי את המפה עתיקת היומין, ובחנתי אותה שוב בריכוז.
"אני מקווה..."

"זה שאתה מקווה לא עוזר לי!" צרחתי. "העלית אותי בניגוד לרצוני לספינה שלך. היין שלי, המזכרת האחרונה מהבית, הולכת להיגמר. אנחנו באמצע שום מקום. אתה לא מוכן לספר לי לאן אנחנו הולכים, ואז אתה מקווה! שמעתם? הוא מקווה! תמותו כולכם!" בעטתי בעוד ארגז וירדתי אל מתחת לסיפון. אל החדר שלי. אם בכלל אפשר לקרוא לדבר הזה חדר.