אני מתנצלת מראש על כך שכל יום בחודש הזה תצטרכו לקרוא על הילד המוזר והלגמרי לא בסדר הזה.

---

תיאודור כמעט ריסק את הטלפון שלו כשהשעון המעורר צלצל באותו הבוקר. אם הוא היה בולע הרבה כדורי שינה, אפילו השעון המעורר המעצבן הזה לא היה מסוגל להעיר אותו. המחשבה הזו גרמה לו לרצות לנסות את זה. הטלפון ימשיך לצלצל ולצלצל בלי שאף אחד יכבה אותו, וכאשר אמא שלו, או אולי אפילו אחותו, תפתח את הדלת בשביל להעיר אותו, הוא כבר לא יהיה שם. הוא לא יהיה שום דבר חוץ מקליפה ריקה.
השעון המעורר צלצל שוב והעיר אותו ממחשבותיו. תיאודור תפס את הטלפון וזרק אותו בחוזקה לצד השני של החדר, שם הוא פגע בקיר ונשבר. נו טוב, חשב, אני במילא לא משתמש בו.
הוא התרומם לישיבה על המיטה ושפשף את עיניו. הוא מצמץ כמה פעמים בשביל להרים את קורי השינה, ואז קם והלך אל הארון שניצב מול מיטתו. הוא פתח את דלת העץ והביט פנימה. יחסית לגודל של הארון, לא היו לא כמעט בגדים. היו כבר ימים שבהם לא הלך לבית הספר בגלל שהיו חסרים לו בגדים ללבוש.
בפעמים האחרות הוא היה בבית חולים.
הוא זרק על עצמו חולצה שחורה ומכנסי ג'ינס אקראיים ויצא מהחדר. אמילי, אחותו הקטנה, כבר אכלה את ארוחת הבוקר שלה והביטה בו במבט נוזף כשירד במדרגות שבע דקות מאוחר יותר מהרגיל.
איך הוא שנא את הדייקנות שלה.
"אני צריך שתעירי אותי מחר," אמר לה בזמן ששפך דגני בוקר לקערה.
"למה שאני אעיר אותך?" היא ירתה לכיוונו. כנראה היא באמת רצתה שידייק יותר בזמנים.
הוא משך בכתפיו. "אז אני אבקש מאמא."
עד שתיאודור סיים לאכול אמילי כבר הייתה מוכנה ליציאה. הוא ניסה לחנוק את עצמו בכוח בערך שלוש פעמים, בלי הרבה הצלחה. כנראה זה היה למזלו. איזה סוף עלוב זה יהיה, להיחנק מדגני בוקר. רק המחשבה הזאת עוררה בו בחילה.
עד שתיאודור סיים להתארגן אמילי כבר לא הייתה בבית. אפילו לא אמרה לו להתראות, החצופה. הוא נשף בבוז והלך להגיד שלום למייפל, החתלתול שלו. לפחות מישהו אחד מעריך אותו בבית הזה. הוא ליטף את גבו של הגור הקטן, שגרגר בהנאה. אם זה היה חוקי להתחתן עם חתולים, ואם הפרש הגילאים בניהם לא היה גדול כל כך, הוא כבר ממזמן היה מתחתן עם החתול. כמה חבל שזה לא אפשרי.
הגור רץ אחרי הנער עד לדלת הכניסה, שם הוא היה צריך לדחוף אותו אחורה בכוח בשביל שלא יצא יחד איתו מהבית. הוא היה צריך את כל כוח הרצון שלו בשביל לסגור את הדלת אחרי ששמע את היללה שבורת הלב של החתלתול הקטן. זה היה החלק הקשה ביותר בכך שהיה לו חתול. ממש התעללות בלב המסכן שלו.
תיאודור התחיל את הצעידה אל בית הספר. היא לא הייתה כל כך ארוכה, אבל הרבה פעמים משהו עיכב את תיאודור בדרך. לרוב בגלל השטויות שהוא בעצמו עשה.
בכל פעם שחצה במעבר חציה שאל את עצמו האם לחכות שמכונית תדרוס אותו או להמשיך ללכת. הוא היה צריך להמשיך ללכת בכוח בחלק מהפעמים. הוא לא היה יכול לתת לעצמו למות בצורה כזאת. הוא יהפוך לסתם עוד שם חסר חשיבות ברשימה ארוכה של אנשים חסרי מזל שמתו בתאונות דרכים.
או בעלי מזל רב, אם תשאלו את תיאודור.
אבל אחד הפחדים הכי גדולים שלו היה למות בצורה שכזו. ממש אחרי הפחד הכי גדול שלו, להיות תקוע באותו החדר יחד עם המון אמיליות זועמות. במיוחד בגלל שאמילי תמיד כעסה עליו, עד שהוא היה מגיע למצב שבו הוא כמעט מת.
המוות שלו לא היה יכול להיות מוות ככ חסר משמעות ושגרתי כמו תאונת דרכים. לא, המוות שלו היה צריך להיות הרבה יותר יפה מזה. מוות שאף אחד לא ישכח לעולם. אנשים יזכרו את השם שלו בכל העולם. תיאודור, הילד שמת את המוות הכי יפה ומדהים ומקורי בעולם.
צופר של מכונית משך אותו מהרהוריו. הוא מצמץ כמה פעמים עד שהבין שהוא עומד באמצע הכביש, מביט בשמיים בחלמוניות כשחיוך מטופש מרוח על פניו. הוא חייך לנהג המכונית בהתנצלות ומיהר אל המדרכה. היה לו מזל שהנהג בכלל עצר, אחרת זה היה יכול להיות הסוף שלו. הסוף הכי עלוב וגרוע בהיסטוריה. "הילד שנדרס בגלל שחשב על המוות." אפילו המחשבה הזאת גרמה לו לרצון עז להקיא.
הוא נאנח בהקלה כשנעמד על המדרכה. בלי עוד שטויות עד סוף הלימודים, החליט.
תיאודור נכנס בשערים הגדולים של בית הספר והסתכל סביב. בית הספר יהיה המקום הכי טוב למות בו, החליט. הוא פשוט יהפוך את האמירה "למות משעמום" למילולית.
הוא חייך לעצמו לנוכח המחשבה והמשיך להתקדם לכיוון הכיתה שלו.
לא היה שום צל של ספק, הוא שנא את בית הספר יותר מכל דבר אחר. לא בגלל שהוא שנא ללמוד, ולא בגלל שהוא מיהר להגיע הביתה כל יום מחדש. זה היה בגלל שהשעמום גרם לו לעשות דברים מטומטמים שהוא לא היה עושה אם הוא היה במקום אחר.
כמו להדק את עצמו בסיכה של שדכן, לדוגמה.
הוא זרק את התיק שלו על השולחן והתיישב בכיסא שממול. הוא הניח את ראשו על השולחן ובחן את התיק שלו בעניין רב.
בקרוב הוא יפסיק ללכת לבית הספר, הזכיר לעצמו. בקרוב הוא לא ילך יותר לשום מקום.
המחשבה הזו מילאה אותו באנרגיה מחודשת. הוא הזדקף בכיסאו, חיוך מרוח על פניו.
הגיע הזמן לשרוף יום נוסף בגיהנום הזה שנקרא החיים.