עוגן לעולם|אלכס, לאתגר חודש הכתיבה

[Felis Fuscus]

אני מקדישה את הקטע הזה לרייני. היא עוד תבין למה 3:

---

כל החלונות היו פתוחים, והוא לא ידע למה.
אמילי כבר יצאה מהבית, ואף אחד מההורים של תיאודור לא היה בבית בשעה הזו. זה היה כאילו הם ממש ביקשו שישדדו אותם. הוא סגר את החלונות באנחה ויצא החוצה מהבית. הוא נעל מאחוריו את הדלת, הוא לא התכוון להיות כל כך לא זעיר כמו אחותו, והתחיל בצעידה הקצרה לכיוון בית הספר.
הרבה אנשים התהלכו מסביבו, אבל הוא לא התייחס לאף אחד מהם. לפחות לא יותר מחמש שניות. הם היו חסרי כל משמעות מבחינתו. הוא ידע שגם להם יש חיים כמוהו, והוא ידע שגם להם יש קשיים כמו שלו יש, למרות שהם ככל הנראה לא היו דומים בכלל. פשוט לא היה לו אכפת מהם.
אבל דווקא באותו היום היה לו אכפת.
הוא קלט אותו כבר בצד השני של הרחוב. נער, בערך בגיל שלו, מחזיק קביים בידיו ומביט בכביש שמולו במבט חלול, ממש כאילו הוא לא מוצא משהו שנפל לו. תיאודור הלך לכיוונו ונעמד לידו, מסתכל גם על הכביש. אולי הוא יוכל למצוא את הדבר מה שזה לא יהיה שהלך לאותו נער לאיבוד.
לאחר מבט קצר בכביש הגיע תיאודור למסקנה. הוא הרים את מבטו אל הנער, וראה שהוא מסתכל עליו בחזרה. תיאודור השתדל לא להראות מופתע ואמר לו מה גילה, "מה שזה לא יהיה שנפל לך, אין סיכוי ששום מכונית לא דרסה אותו." הוא חשב על מה שזה לא יהיה שאבד לו, על איך שהוא מסתובב עכשיו בין גלגלים של מכונית אחת, אולי אפילו מתעופף באוויר חסר משקל לגמרי. הלוואי שתיאודור היה חסר משקל לגמרי. המחשבה הזאת כמעט גרמה לו להזיל ריר, אבל הוא עצר בעצמו מהר. הוא לא רצה להביך את עצמו מול הנער הזה. לא עכשיו. הוא פתח את פיו לדבר שוב, להגיד לו את כל מה שהתרוצץ במוחו, אולי גם להוסיף את דעתו על מוות בתאונות דרכים ולמה אנשים חייבים להפסיק להתאבד ככה, אבל אז הוא ראה את המבט של הנער. הוא היה נראה כאילו הוא עומד לבכות.
"אמרתי משהו לא בסדר?" שאל תיאודור בבלבול. אין סיכוי שהוא עומד לספר לו את כל מה שרצה. לפחות לא עכשיו. למה הוא בכלל חשב על לדבר על זה? הנושא הזה לא יעניין אותו. הוא לא יעניין אף אחד חוץ ממנו. רק אותו.
הנער הניד בראשו וניגב את הדמעות שעמדו בעיניו. הוא תפס בקביו חזק יותר, כאילו התכוון ללכת. תיאודור מיהר לעצור אותו, "חכה רגע!" לא היה שום סיכוי שהוא עומד סתם ככה לוותר על ההזדמנות להכיר מישהו חדש. זאת הייתה הפעם הראשונה שלא ברחו ממנו בצרחות ישר כשהתחיל לדבר. הוא ידע שזה יהיה אנוכי מצידו לרצות חברים, עד כמה שהוא יודע עד מחר הוא כבר לא יהיה פה יותר, אבל הוא היה חייב למצוא עוד דברים שחשובים לו. עוגן אל העולם הזה שיעצור בעדו. אפילו הוא ידע שזה היה מוקדם מדי בשבילו לקום וללכת משם.
הנער הפנה אליו שוב את מבטו והסתכל עליו בשאלה. תיאודור ידע שהוא צריך למצוא משהו להגיד ומהר. "גם אתה לומד פה?" שאל במהירות, ואז הבין איזו שאלה טיפשית זאת. ברור שגם הוא לומד שם, אחרת למה שהוא בכלל יהיה פה?
הנער התכווץ קצת לפני שהנהן, ממש כאילו השאלה הכאיבה לו.
תיאודור חייך. "גם אני! איזה קטע." הוא צחקק במתח כשהבין כמה אידיוטי זה נשמע. ברור שגם הוא למד פה, הרי הוא כבר אמר את זה קודם. "אני לא חושב שנפגשנו אי פעם קודם?" הוא שאל את זה יותר מאשר אמר. הוא בעצמו לא היה בטוח. הוא לא באמת התייחס למה שקרה סביבו בבית הספר, הוא אפילו לא ידע מה השמות של הילדים הלומדים איתו בכיתה.
אולי זאת הסיבה שלא היו לו הרבה חברים.
הנער הסתכל עליו קצת לפני שענה. זאת הייתה הפעם הראשונה שתיאודור שמע אותו מדבר, "אנחנו לומדים יחד מתמטיקה."
אופס.
תיאודור הרגיש איך פניו מתלהטים. הוא ניסה לחשוב על דרך לחלץ את עצמו מהמבוכה. "טוב, אני לא באמת שם לב מה קורה בשיעור מתמטיקה. אני עסוק מדי בלישון." שקר - הוא היה עסוק בלדקור את עצמו עם החודש של העיפרון, שעכשיו כשחשב על זה, כנראה לא היה רעיון טוב במיוחד.
הנער פלט צחקוק שלא הצליח לעצור, ותיאודור הרגיש כאילו הוא הצליח במשימה שלו.
"אני צריך ללכת לכיתה," אמר הנער לבסוף, לאחר שתיקה קצרה.
"אני תיאודור," אמר תיאודור במהירות, בדיוק כשהנער סובב אליו את גבו.
הנער נעצר והסתובב להביט בו. חיוך קטן התגנב לשפתיו ונעלם במהירות לפני שענה לבסוף. "אני ראיין," אמר, ואז הסתובב והלך, משאיר את תיאודור לבדו על המדרכה.

[Farseer]

יאי הם כל כך חמודים.
כבר די אמרתי לך הרבה על דעתי על הקטע הזה, הוא באמת מקסים ומאוד אהבתי את האינטרקציה ביניהם ואני מחכה לקרוא עוד עליהם.
מה שכן, ההתחלה הייתה כזה קצת לא קשורה? אני יודעת שזה באסה עם משפט פתיחה קבוע אבל כן, הרגיש כזה טיפה לא קשור.
הו די שעשעת אותי עם התלונות של תיאו על אנשים שמתאבדים בדריסה. האמת, אני חושבת שזה די אנוכי כי אתה הופך מישהו לרוצח וזה לא ממש פייר בשום צורה?