רעש הרגליים הנגררות על רצפת הפרקט העכורה הדהד במסדרון שבקומה השנייה.
ציורים צבעוניים היו תלויים על הקירות סביבם וכמה נורות שמן הונחו על מדפים ומגירות בשולי הדרך. למרות המאמצים המסדרון עדיין היה נראה חשוך ומדכא.

לוקאס הסתכל על גב הנער שהלך מלפניו. בגדיו נראו גדולים עליו ונפלו על גופו כמו שמיכה. עורו היה מלוכלך ומלא חברבורות וגופו צנום מידי. שערו נגזר בצורה לא סימטרית, למרות שאיך שהוא שאב את האור מהחדר וגרם לשערותיו הבלונדינית לבהוק פיצה על זה.

הוא האט את קצב הליכתו וכך גם לוקאס. הקטור הסתכל על הדלתות הסגורות מסביבו ובחן כל אחת ואחת מהן. נראה היה שהוא מתלבט מה לומר. לוקאס החליט לעזור לו ולהתחיל הוא את השיחה. "אני-"

"ז- זה החדר ש- של ג'ני." הקטור מלמל. קולו היה חלש ולוקאס בקושי שמע אותו. לא נראה ששם לב לכך שהנער שעמד מולו התכוון להגיד משהו אלא היה מרוכז מידי במרצפות הריצפה. לוקאס דפק על דלת העץ עליה הקטור הסתכל וחיכה לתשובה שלא הגיעה.

לוקאס דפק שוב וגם הפעם שום צליל לא נשמע מהחדר. אישוניו של הקטור התרוצצו במרחק ונעצרו על עיניו של לוקאס. "אולי היא למטה." לוקאס אמר.

הקטור העיף מבט אל הדלת ממול לזו של ג'ני לפני שזז להבאה. לוקאס המשיך בעיקבותיו של הקטור, מקשיב וחוזר בראשו על השמות שגמגם. הוא לא רצה להביך את עצמו בלבטא את אחד מהשמות שלא נכון.

"זה של נורן." הקטור הצביע על אחת מהדלתות ואז הסתובב והחווה על האחרונה שנשארה. "כריס."

הקטור הרים מבט לעבר סיום המסדרון. הוא לא זז עד שלוקאס השתעל קלות כדי להזכיר לו את קיומו. הקטור התיק את מבטו מהקיר והלך למדרגות.

"אני יכול לראות אותם?" שאל לוקאס בתקווה. מאז הדלת הראשונה הוא לא דפק על עוד דלתות בגלל הפרצוף המפוחד שהופיעה על פניו של הקטור כאשר עשה זאת בפעם הראשונה. "הרי אם אני אראה אותם יהיה לי יותר קל לזכור את השמות שלהם."

"אה..." הקטור נראה לחוץ.

"ומה עם הדלת שלא אמרת לי כלום עליה?" לוקאס הלך אליה. כשראה שהקטור לא עונה הוא הניח את ידו על הידית ופתח סדק קטן.

קול חד של השתנקות נשמע. לוקאס הספיק לראות דמות נמוכה עם שערות בלונדינית מפוזרות לפני שהיא כיסתה את עצמה בשמיכה ופלטה יבבה. לוקאס סגר את הדלת מהר.

הקטור נעץ בו מבט מלא בתדהמה וברח במורד המדרגות. לוקאס הרגיש נבגד וקצת מטופש. הוא לא היה אמור לפתוח את הדלת הזו ועכשיו הוא לבד.



שעות מאוחר יותר המחשבות כמעט הכריעו את לוקאס. ראשו החל לכאוב שוב מהעוצמה של הדברים שהתערבבו לו בראש והדממה מחצה את אוזניו.

לוקאס הניח שכל תושבי הבית כבר נרדמו, והוא עצמו ישב על הספה בה נרדם בבוקר אותו היום,בזמן שמיכה מכסה את גופו. הנורה שבמרכז החדר כובתה לצורכיהם של אן ואית'ן שישנו בחדר באיזור ונתנה לחושך להשתלט על החדר וללוקאס להיות מודע לכך שיכולת ראיית הלילה שלו השתפרה.

לא שזה שינה לו משהו. זה רק הראה לו את הליכלוך הספציפי בו בהה במקום לבהות בחלל הריק. מקודם, לוקאס בילה את זמנו בישיבה בסוף המסדרון בקומה השנייה. פעילות זו שנראתה כה חסרת חשיבות בהתחלה גילתה ללוקאס שאין אנשים בוגרים יותר מאית'ן בבית הזה וזה היה פרט מידע חשוב. הוא רק לא ידע אם זה מבהיל או מקל עליו.

ארבעת הקירות שלוקאס היה דחוס בינהם הזכירו לו יותר מתמיד שני בתים נוספים בהם היה יכול להיות באותו רגע. אימו ואחותו קפצו אל ראשו. הוא היה בטוח שהן מרגישות הקלה על כך שהסתלק מחייהן. הוא התחרט על כך שלא ברח מוקדם יותר והעמיס עליהן פחות דברים להתמודד עימם, אבל עמוק בפנים לוקאס הצטער שזה היה צריך לקרות מתחלחילה.

הערפד האידיוט הזה. דפוק. בלעדיו כלום מזה לא היה קורה. בלעדיו לוקאס היה נמצא עכשיו במיטה בחדר שלו ומקלל את העובדה שיש לו מחר לימודים. בלעדיי הוא היה רואה סרטים על ערפדים עם החברים האידיוטים שלו והכל היה טוב ומושלם.

רעש הקפיץ את לוקאס והוא התרומם על רגליו במהירות. ליבו פעם במהירות ונשימותיו האיצו. לא, לא יכול להיות. זה לא שוב קורה לו.

לוקאס הכריח את עצמו ללכת לכיוון הרעש, מתנגד בכל כוח רצונו להזהרות שצרחו חושיו. כל גופו רעד ושפתו החלה לרטוט. החולשה שבה ותקפה אותו בלי רחמים. הוא נשען על הקיר בפתח המטבח ובהה במה שראה מולו.

הקטור הרים אליו מבט. הוא ישב על הכיור ונראה אשם בהרס שהיה מולו. עוגת תותים מפוארת נמרחה על הריצפה והעיפה פירורים לכל עבר. יבבה דקה מפיו של הקטור חתכה את השקט ששרר באיזור.

רגליו של לוקאס כבר לא יכלו להחזיק את עצמו והוא מצא את עצמו מחליק אל הריצפה. ידיו רעדו בעוצמה ונשימותיו התגברו והתחזקו. הקטור התקרב אליו בחשש, נזהר לא לגעת בעוגה המעוכה.

"א- אני-" ניסה לוקאס להסביר למה הגיע למצב הזה. "אתה- זה הזכיר לי- חשבתי שאתה-"

לוקאס קבר את ראשו בין רגליו ונתן לדמעות לזלוג על פניו. הוא בכה כמו שלא בכה זמן רב. הזכרונות מאותו לילה חשוך בו הכל התחיל הפחידו אותו. הוא פחד פחד מוות מלהרגיש את מה שעבר אז שוב.

משהו חמים שהשתפשף ברגלו קטע את מחשבותיו של לוקאס. הוא הרים את מבטו וראה זאב קטן ורזה יותר ממה שצריך לידו.

לוקאס העביר בפרוותו יד רועדת. "הייתי לבד בבית." קולו יצא לא יציב והוא משך באפו. "ואז הוא הגיע. לא ראיתי אותו בהתחלה, אבל הוא היה שם. אני חושב שבמשך ימים. זה היה מפחיד. זה היה כל כך מפחיד."

נראה היה שהזאב הבין למה לוקאס התכוון. צער נראה בעיניו וילל יללה שקטה.

לוקאס חייך חיוך קטן. למרות שהוא היה מזוייף, לוקאס כן הרגיש הקלה כלשהי. אומנם היה חשוך והזכרונות הכו בו, אבל הוא לא היה לבד. זו הייתה הפעם הראשונה בה דיבר על הנשיכה שלו. הלב שלו הרגיש קל יותר.

הקטור נראה מרותק לדבריו של לוקאס ולוקאס המשיך לשחק בפרוותו עד שסיים את דבריו והזאב נרדם על רגלו. לוקאס התיק את מבטו מצורתו הפרוותית של הקטור ועיניו התרוצצו בחדר, קולטות את העוגה המרוחה על הריצפה.

לוקאס נאנח. נראה שמצפה לו לילה ארוך.