שיט יצא כושל

---

זו הייתה שעת בוקר מוקדמת ברגע בו הודיעו לו שהיא מתה.
הוא ידע שהוא אכזב אותה.
ראיין הביט ברגליו בעוד שמעות עולות בעיניו. הוא אפילו לא יכל לעשות בשבילה משהו פשוט כמו ללכת.
הוא נזכר שוב ברגע שבו זה קרה. הוא נזכר שוב ברגע התאונה. כל זה קרה רק בגלל שהוא התנהג כמו אידיוט וחשב שהעולם באמת יכול להיות מקום טוב. רק בגלל שהוא נתן לתמימות שלו להוביל במקום השכל הישר. אם רק היה מראה לכולם את מה שהם רצו לראות במקום מי שהוא באמת, אז שום דבר מזה לא היה קורה.
אבל הוא גם לא היה פוגש אותה.
הוא היה ג'נדר פלואיד מחוץ לארון, וזאת הייתה הבחירה הכי גרועה שעשה בחייו. זאת הסיבה שכל הסיפור הזה קרה. הוא האמין שאנשים כבר לא חיים בעבר. שהם כן יקבלו אותו כמו שהוא. הוא לא הבין שדברים כאלו מעצבנים אותם, אז הוא התגאה בזה. זאת הייתה טעות.
לא כולם לקחו את זה בצורה קשה. האמת הרוב אפילו לקחו את זה די בסדר, ניסו להבין איך יהיה לו נוח שיפנו אליו בשביל שלא יקרה מצב מביך, למרות שהוא ידע שהרבה מאוד אפילו לא מבינים מה ג'נדר פלואיד אומר. אבל היה את החלק הקטן הזה ששנא אותו בגלל זה. הם התעללו בו מילולית ופיזית כל יום יום, והם היו מספיק גרועים בשביל כולם.
זה קרה בבוקר, כשראיין רק הגיע אל בית הספר. הם ראו אותו מגיע, אותם שלושה ילדים שנהגו להציק לו תמיד. הם התחילו לדחוף אותו ולהרביץ אותו. זה שעשע אותם, כמו תמיד. הוא ידע שמה שקרה אחר כך היה תאונה. הוא ידע שהם לא התכוונו שמה שקרה יקרה. הוא ידע ששום בן אדם בריא נפשית לא היה חושב אפילו על לעשות דבר כזה בכוונה.
הוא עדיין זכר את המבטים של השלושה, מתמלאים באימה בזמן שראיין מעד לאחור ונפל אל הכביש. באותו הזמן הוא לא באמת הבין מה קרה. הוא זכר שהכל קרה בהילוך איטי, כאילו השעון הגדול של העולם נתקע.
הוא לא זכר שום דבר ממה שקרה לאחר מכן.
שהתעורר בבית החולים סיפרו לו שהוא היה ישן במשך עשרה ימים. כנראה נפגע באמת קשה. אבל לא חשוב כמה חמורות היו הפציעות שבגוף שלו, הרגליים שלו נפגעו הכי קשה. הן היו מרוסקות לחלוטין. אפילו לאחר הניתוחים שעבר בשביל להחזיר את הרגליים שלו לקדמותן, דבר שלעולם לא יקרה, הוא לא העז לנסות להזיז אותן. הוא פחד לנסות להזיז אותן. הוא פחד לנסות להזיז אותן ולגלות שהן נהרסו לנצח.
הוא השתמש בכיסא גלגלים, אבל הוא לא היה טוב בלהתנייד לבד, דבר שהקשה עליו מאוד. גם כשניסה הוא תמיד נתקע בקירות. הוא לא ידע להסתובב או לעצור, לפחות לא בזמן.
זה גם היה הרגע שהוא פגש אותה.
הוא ישב בקפיטריה של בית חולים, בוהה באוויר. זה היה הרגע שבו היא הניחה את ידה מולו וניערה אותו מכל מחשבותיו. הוא הרים אליה את מבטו בבלבול, והיא הצביעה על מפית שהייתה מונחת מולו. "אני יכולה?" שאלה.
ראיין הושיט לה את המפית, עדיין מופתע קצת מכך שהחלה לדבר איתו. היא לקחה את המפית והחלה לנקות את הלכלוך מהשולחן. כנראה היא הייתה ממש חולת ניקיון, או שנשפך לה משהו.
"תודה לא תזיק," אמר לאחר שהתנער מההלם הראשוני.
היא הרימה את מבטה. "כן. תודה."
"בבקשה."
היא חייכה אליו חיוך קטן, וראיין לא היה יכול שלא להחזיר חיוך. זאת הייתה הפעם הראשונה מאז התאונה שבאמת חייך.
הם המשיכו לדבר, וגם לאחר הפגישה הזאת הם נפגשו עוד ועוד. הוא גילה שקוראים לה אייס. הוא גילה שהיא חולה בניוון שרירים, ולא יכולה ללכת. הוא גילה שגם היא חלק מהקהילה הגאה, ולא הבין איך היא מסוגלת להיות כל כך פתוחה לגבי זה, לספר את זה לאנשים בכזאת אגביות.
הוא ידע גם שהיא עומדת למות. ניוון שרירים הייתה מחלה חשוכת מרפא. אבל הוא בכל זאת המשיך להיות איתה, נותן לעצמו להתאהב בה יותר ויותר בכל פעם שדיברו. בכל פעם שחייכה אליו את החיוך הציני שלה.
זה לא עזר לאף אחד משניהם. זה רק כאב יותר כשהיא מתה.
הוא שם לב לכך שהיא הולכת לדועכת אל מול עיניו בימים האחרונים, אבל הוא הדחיק את זה. הוא חשב שאם הוא יתעלם מהבעיה היא תעלם מעצמה. איזה מחשבה אנוכית זו הייתה. במקום להיות איתה ברגעיה האחרונים, הוא רק המשיך לברוח מהבעיות שלו עצמו. עד כמה שהיה ידוע לו, היא מתה לבד בגלל האנוכיות שלו.
היא רצתה ממנו רק שני דברים כשהייתה בחיים. שיהיה גאה במי שהוא, לא משנה למי זה יפריע, ושיחזור ללכת שוב.
הוא היה מוכן לעשות רק אחד מהדברים. לפחות לבנתיים.
הוא ניגב את הדמעות ואז הביט ברגליו בריכוז. בפעם הראשונה מזה חודשים, הוא ניסה להזיז אותן.

•••

זאת הייתה שעת ערב מאוחרת כשהטלפון צלצל. ראיין הביט בצג. מספר לא מזוהה. הוא ענה לשיחה והצמיד את המכשיר אל אוזנו. "הלו?"
קול בהול ענה מהצד השני. "תיאודור איתך?"
ראיין הניח שזאת אמילי, אחותו הקטנה של תיאודור, הנער שהיה חבר שלו בשנתיים האחרונות. "לא, למה?" שאל.
נראה שהתשובה רק הלחיצה את הילדה יותר. "אתה יודע אולי איפה הוא יכול להיות?"
ראיין הביט בקיר שמולו. כבר בצהריים עלו בו חשדות, אחרי השיחה המוזרה עם תיאו, אם אפשר היה בכלל לקרוא לזה שיחה. יותר מונולוג מצד תיאו. הקול הקטן בראשו הזהיר אותו לא לנסות לבדוק את המקרה. הוא רק יהפוך את הכל לאמיתי. הוא העדיף לחיות בחוסר ידיעה ובבורות רק לעוד כמה זמן, לפני שרגשות האשם יציפו אותו.
הוא ניתק את השיחה בלי לענות.