אופסי יצא גרוע

---

עבר כבר שבוע מאז שהשתחרר מבית החולים, אבל ראיין בקושי יצא מהחדר שלו, שלא לדבר על מהבית.
במשך כל הזמן שעבר הוא היה עסוק במשחקי וידיאו. הייתה לא כל קונסולה אפשרית. אולי התאונה הייתה חלק מהסיבה. ההורים שלו קנו לו בערך כל מה שביקש ברגעי ההקלה ההם שבהם גילו שהוא בסדר.
אולי הם פחדו שלא יהיה להם למי לקנות משהו בקרוב.
ללא צל של ספק ההורים שלו התחרטו עכשיו על הקניות שעשו. ראיין שיחק בכל משחקי המחשב שיצאו, במיוחד בדלטה רון, המשך למשחק האהוב עליו. הוא סיים את המשחק שעתיים לאחר שהתחיל, אבל הוא שיחק בו שוב ושוב ושוב, פותר כל פאזל כמעט מאה פעמים, מוצא את כל ביצי ההפתעה שמוסתרים עמוק בתוך המסלול. המשחק הזה עודד אותו. לעשות משהו קבוע כל הזמן עודד אותו. ההומור האידיוטי שבמשחק עודד אותו.
הוא היה חייב עידוד.
ההורים שלו כבר היו ממש מודאגים, שביום השישי הם החליטו להרחיק אותו ממסכים. הם לקחו לו את כל הקונסולות השונות והעבירו את המחשב לחדר שלהם. הם השאירו לו רק את הטלפון.
הבדיחה הייתה על חשבונם, כמובן. היו לו מספיק משחקים בטלפון.
כנראה שכל בן אדם אחר היה חושב שהמשחקים הם תוצאה של התמכרות. אבל זה לא היה. הוא הרגיש כאילו הוא חייב לקחת הפסקה מהחיים. גם לפני התאונה הוא שיחק הרבה, אבל עכשיו הוא הרגיש שהוא חייב את זה בשביל לשרוד. הוא ידע שאם הוא יפסיק לשחק, אפילו לשניה אחת, הוא ישקע בדכדוך ורחמים עצמיים. הוא ידע שהוא לא יוכל להפסיק לחשוב על התאונה. או על אייס. הוא העדיף בהרבה לטבוע בעולם פנטזי עם אלפים ודרקונים, או עולם מדע בדיוני עם רובוטים וחייזרים. זה היה כמו ללחוץ על מתג של החיים ולהפסיק את כל הצרות והבעיות שלו, גם אם רק לשעה אחת. חצי שעה. רבע שעה. חמש דקות. הכל היה בסדר.
כנראה הוא היה מרגיש ככה גם אם הוא היה קורא. אין סיכוי שההורים שלו יחרימו לו ספרים, דבר שהיה נראה די אידיוטי לראיין. מה שהפריע להם היה שהוא היה תקוע רק במסך במשך כל היום, בלי לצאת מהחדר אפילו בשביל לאכול או לשתות, אבל אם הוא היה עושה את זה בזמן שהוא קורא ספר זה היה הופך את זה לבריא יותר. אבל הוא בכל זאת לא הצליח להתרכז בקריאה, אז הוא וויתר על הרעיון מראש.
אבל אלו היו שבעה ימים קשים לא רק מצדם של ההורים של ראיין. גם ראיין בעצמו חווה ימים לא קלים, למרות כל הפעמים שבהם לחץ על המתג לכיבוי הצרות שלו. ראיין תמיד הלך לישון מאוחר, עסוק במשחקי וידיאו ולא שם לב לשעה בכלל, ותמיד התעורר מוקדם, לרוב בגלל סיוטים. פעמים רבות ראה בחלומותיו את אייס, וכל פעם שהיה מתעורר היה בטוח שהוא עדיין בבית חולים. שהיא עדיין חיה. אבל לא עבר הרבה זמן עד שהערפל התנדף מעל לזיכרונותיו, והוא היה נזכר בכל מה שקרה. ברגעים האלו היה לו קשה לצאת מהמיטה. הוא לא היה יכול להביא את עצמו למצב שבו הוא אפילו מגיע לטלפון שלו. אלו היו הבקרים הכי גרועים.
אבל ברוב הלילות היה חולם על התאונה. המוח שלו היה משלים את הפרטים שהיו חסרים בזכרונו בדרכים מעוותות, מהדברים הקטנים כמו צבע או סוג האוטו, עד להבעות הפנים המחרידות של הילדים או של הנהג.
אבל היה פרט אחד שתמיד היה נשאר דומה.
הכאב שהרגיש.
ראיין מעולם לא האמין שאפשר להרגיש כזה כאב בחלום. הוא אף פעם לא ידע שאפשר להרגיש כאב בתוך חלום נקודה. אבל כל פעם שהתעורר הוא עדיין הצליח להרגיש שאריות מהכאב שהלך והתפוגג לאטו, משאיר אותו רק עם זיכרון חלול.
זה היה שבוע שלם של מסכים, סיוטים ועיגולים שחורים מתחת לעיניים.
ביום השביעי אמו החליטה שהגיע הזמן שיחזור לבית הספר.
זה היה אסון.

•••

ראיין שכב על המיטה בעיניים פעורות לרווחה. הוא לא הצליח להביא את עצמו למצב שהוא סוגר אותן. הוא אפילו לא הצליח למצמץ.
הוא לא ידע למה הוא חיכה. דפיקה בדלת? צלצול הטלפון שלו, שהשתתק כבר מלפני שעה או שעתיים?
אולי הוא באמת יצור איתו קשר. אולי הוא לא אבוד לעד.
הוא לא היה יכול לתת לעצמו לישון, אפילו לא שניה.