הקטעים שלי נהיים קצרים יותר ויותר. פעם הם לקחו לי שני עמודים מינימום.

---

ראיין התעורר באמצע הלילה, מבוהל ושטוף זיעה, עם כאב חד ברגליו שהתפוגג לאטו. הוא שוב פעם חלם על יום התאונה. בדיוק את אותו החלום. הפעם הייתה זאת מכונית שחורה שהתקרבה במהירות. הפרצופים של כל מי שסביבו התעוותו בחיוך ענק, מסופקים מהמראה.
אבל הפעם זה היה שונה.
הוא עמד לפגוש את האנשים האלו.
עד כמה שהיה ידוע לו, לא עשו לילדים האלו כלום. אף אחד לא סיפר לו שום דבר אחר. אולי סתם לא רצו להעלות בו זיכרונות, לא שזה עזר ממש. הוא במילא זכר הכל.
ראיין הרים את מבטו אל החלון. עדיין שרר חושך בחוץ, וגשם קל טפטף מהשמיים. הוא התרומם וסגר את החלון שמעל מיטתו. הוא לא טרח לקום בשביל לסגור את החלון המרוחק יותר. עמוק בתוכו הוא קיווה שהעובדה שכמעט ולא הלך כל השבוע תגרום לכך שישאר בבית, למרות שאמו התעקשה שיחזור ללמוד. היא הבטיחה שהיא תחפש בית ספר אחר, אבל עד אז היא רצתה שהוא לפחות ינסה להשלים את החומר.
הוא לקח את הטלפון שלו מהשידה שליד המיטה והדליק אותו. השעה הייתה שתיים בלילה. במקום לנסות לחזור לישון הוא הקיש את קוד הגישה ונכנס למשחק הראשון שראה. מהר מאוד המוזיקה מילאה את השקט ששרר מסביב, מחרישה את קול הגשם היורד, וראיין היה שקוע כל כולו בתוך המשחק. עד שהצליח לסגור סוף סוף את המשחק עברה כבר חצי שעה, והעייפות כמעט הכריעה אותו. אבל הוא לא רצה לחזור לישון. הוא לא רצה לחלום שוב.
ראיין הפנה את מבטו אל הקביים שהונחו על יד המיטה. כנראה שהוא בכל זאת נאלץ ללכת, למרות שלא רצה. חוץ מזה, הוא הרגיש שהוא חייב לממש את ההבטחה שלו לאייס. מה יעזור לו ללכת אם הוא לא משתמש ביכולת הזו בכלל? הוא תפס את הקביים וסידר אותן בצורה הנוחה ביותר שהצליח, ואז התרומם לעמידה ברגליים רועדות. הוא הרגיש איך כל האוויר מתרוקן מראותיו שעשה זאת. הוא עדיין לא התרגל לקימה. הוא תהה איך יצליח להסתדר בבית הספר שרק הקימה מרגישה כמו ריצת מרתון.
הוא התקדם בצעדים אטיים אל עבר המטבח. כשהצליח לפתוח את דלת המקרר, למרות הקביים, הביט לרגע קצר במה שיש בפנים ואז החליט לחמם לעצמו פסטה. הוא לקח את הצלחת אל שולחן האוכל והתיישב. הוא בקושי אכל בשבעה הימים שעברו, והוא לא קלט עד כמה רעב הוא היה עד אז. הוא אכל בקצב איטי, כי הוא בקושי אכל מאז התאונה. הוא ידע שהוא יקיא אם יאכל יותר מדי, והשתדל שהדבר הזה לא יקרה.
עד שסיים את האוכל עברה כבר עוד חצי שעה, והוא כבר היה מותש לגמרי. הוא אפילו לא טרח לשטוף את הצלחת לפני שהלך אל חדרו והתמוטט על המיטה.
הגיע הזמן לישון.

•••

למרות כל המאמצים שלו להישאר ער, בסוף העייפות הכריעה את ראיין והוא נרדם לכמה שעות. כשהתעורר היה כבר אור בחוץ.
בהתחלה הוא היה בטוח שזה סתם עוד יום חופש רגיל, אבל אז נזכר בכל השיחות מאתמול. הוא הרים את הטלפון שלו וראה עוד עשרים שיחות שלא נענו.
הוא התקשר אל אמילי והצמיד את הטלפון ביד רועדת אל אוזנו. הוא פחד לגלות מה היה חשוב כל כך.
היא ענתה עוד לפני הצלצול הראשון. "ראיין? הוא אצלך?"
היא נשמעה לחוצה.
ראיין ניתק במהירות.
הפעם הוא כבר לא היה יכול להכחיש את זה.