ככ אין לי כוח לכתוב את זה גאד

---

באותו הבוקר ראיין התעורר בעקבות הניעורים העדינים של אמו, בדיוק כמו שעשתה כשעוד היה ילד קטן והיה רק בבית הספר היסודי.
אז היא באמת הייתה רצינית בנוגע לבית הספר.
ראיין התארכן באיטיות, עדיין מסתבך קלות בלבישת במכנסיים, ויצא מהחדר. הוא התלבש באיטיות, אכל באיטיות, הלך באיטיות, למרות שזה לא היה בכוונה, וקיווה בכל הזמן הזה שאמא שלו תספר לו שזאת הייתה רק בדיחה אחת גדולה ותצחק.
זה לא קרה.
הוא באמת עמד ללכת.
בסופו של דבר הוא וויתר על הניסיון להבריז ויצא החוצה במהירות. אם הוא חייב ללכת לבית הספר, עדיף שיעשה את זה לבד ויכין את עצמו לקראת זה.
כשיצא עמדה מולו השכנה שלהם, שנשענה על הגדר של החצר שלה ועישנה סיגריה, שיערה המקורזל פרוע סביב ראשה כמו ענן, כאילו רק התעוררה לפני רגע ודבר ראשון שהלכה היה ללכת לעשן.
זה לא נשמע כל כך בדיוני, כמובן.
הוא זכר את הפעם הראשונה שראה אותה. זה היה כשהוא עוד היה ילד קטן, והעור השחור שלה הבהיל אותו כל כך שהוא התחמק ממנה במשך שבועות. היה נראה שהיא סלחה לו כבר מאז, כי היא הנהנה לכיוונו והחוותה עליו עם הסיגריה המעלה עשן. "הגיע הזמן שתצא כבר מהבית," אמרה.
ראיין הנהן ומיהר ללכת משם. זה היה נכון שהוא כבר לא פחד ממנה, אלא התחמק ממנה מסיבה אחרת. לפעמים היא הייתה יכולה להיות בוטה מדי.
כשעבר את הפניה האט את קצב ההתקדמות שלו וחזר ללכת באיטיות ברחוב, כמעט נופל בכל פעם שמישהו נתקע בו. אנשים נתקעו בו די הרבה. כשהגיע לבסוף אל בית הספר הוא הרגיש את הרעד בגופו. הוא לא היה מוכן עוד לחזור לשם. הוא הסתובב אל הכביש שמול השער והביט בו בריכוז. כאן זה קרה.
האנשים כאן ממש טובים בניקוי של דם.
ראיין עמד שם הרבה יותר זמן ממה שחשב, כי פתאום שמע קול לצידו. "מה שזה לא יהיה שנפל לך, אין סיכוי ששום מכונית לא דרסה אותו." ראיין הרים את מבטו במהירות וראה נער עומד לידו, מביט בכביש בריכוז כאילו הוא מחפש משהו.
ראיין הרגיש כאילו הוא עומד לבכות. הנער הזה - הוא היה די בטוח שקוראים לו תיאודור - לא ידע עד כמה הוא צודק.
"אמרתי משהו לא בסדר?" שאל תיאודור בבלבול. ראיין רק הניד בראשו וניגב את הדמעות מענייו. הוא התכוון ללכת משם, אבל אז הנער עצר אותו. "חכה רגע!"
ראיין החזיר אליו את מבטו, עדיין שקט. היה סיכוי שהוא לא זיהה אותו? זה יוכל להיות מדהים. אחרי רגע של שתיקה מתוחה תיאודור המשיך, "גם אתה לומד פה?" היה נראה כאילו הוא היה מעדיף שהאדמה תבלע אותו מאשר להמשיך ולדבר עם ראיין.
ראיין הרגיש שמשהו נצבט בלבו והתכווץ קצת. ברור שהוא לא רצה לדבר איתו. הוא היה סתם פריק. הוא הנהן באטיות, מביט במדרכה בריכוז.
תיאודור חייך, "איזה קטע, גם אני!" ואז הוא צחקק במתח, לגמרי לא רוצה להמשיך את השיחה הזאת. "אני לא חושב שנפגשנו אי פעם קודם?"
ראיין הביט בו לרגע בשתיקה. אז הוא באמת לא ידע מי הוא. "אנחנו לומדים יחד מתמטיקה," אמר. הצליל הראשון שיצא מפיו מאז שהנער הגיע.
תיאודור הסמיק במבוכה, וראיין לא באמת הבין למה. "טוב, אני לא באמת שם לב מה קורה בשיעור מתמטיקה. אני עסוק מדי בלישון." אמר, כאילו בהתנצלות.
ראיין לא הצליח לעצור את זה עוד ופלט צחקוק קצר. הנסיונות הנואשים של תיאודור לפתוח שיחה היו כל כך...
הוא לא היה יכול לסיים את המחשבה.
"אני צריך ללכת לכיתה," אמר לבסוף. הוא לא היה מסוגל להישאר שם יותר.
הוא כבר היה באמצע הדרך לשערים כששמע את תיאודור מדבר מאחוריו. "אני תיאודור," אמר.
ראיין נעצר והסתובב לכיוונו, חיוך קטן התגנב לשפתיו לפני שהצליח לעצור אותו. "אני ראיין," ענה, ואז הסתובב והלך משם אל הכיתה.

•••

ראיין לא ידע מה לעשות עם עצמו. היה לו את המבחן במתמטיקה להתכונן אליו, אבל הוא לא היה יכול להביא את עצמו ללפתוח את המחברת אפילו.
הוא לא יכל לחשוב על מתמטיקה בזמן שהילד שישב לידו באותם שיעורים נעדר.
הוא תהה אם תיאודור היה פועל בצורה שונה אם הוא היה יודע איך ראיין באמת הרגיש כשהיה איתו. אם היה יודע שהוא היה האדם היחיד שגרם לו לחייך.
אולי הוא היה צריך לספר לו על כך בזמן.