וואו מלא זמן שלא כתבתי משהו שאני ממש אוהב.
אני ממש משמש אשמח לכל תגובה בונה.

=================

אני יושב, הידיים שרועות על שולחן עבודה, והראש מוטל בניהן, אין לי כוח להחזיק אותו עומד.
העיניים שלי מטיילות, חולפות על הדברים המוטלים על השולחן. כוס קפה חצי ריקה, מחשב, שעון מעורר ישן שמורה על השעה שלוש בבוקר, והמון המון דפים מקומטים.
המבט שלי מטייל למעלה, ואני מסתכל על הקירות שנהיו אפורים במהלך השנים. העיניים שלי נוחתות על המדף ליד החלון.
טוב, לא על המדף, אלא אל מה שמונח עליו. כלוב ציפורים כסוף, שהסורגים שלו נראים צפופים מדי, והוא מעוטר בשלל גילופים, פסלים קטנים ומוצרי טבע שונים, שהם בכלל מזויפים. אני מפהק, מתמתח, וקם. אני הולך לאט לכיוון הכלוב ומוריד אותו מהמדף;
הפרפר שבתוכו עף לכל הכיוונים, מבוהל, ואז חוזר להתמקם בפינה הצפונית של הכלוב, כמו תמיד.
אני מתיישב חזרה בכיסא המחשב, פותח את החלון הקטן שבכלוב ומכניס את האצבע המורה שלי פנימה. הפרפר הלבן נוחת עליה כאילו הוא רגיל לזה, והוא באמת רגיל.
"היי" אני לוחש לו ומחייך; אף על פי שעוד לא הכרתי אותה אני כבר יכול להרגיש את הנוכחות שלה כל פעם שאני משחק עם הפרפר.
זה הגיוני הרי. זה לא שהיה שום דבר מיוחד לגביי. כמו כולם, נולדתי בריא, במשקל תקין. על החזה שלי, כלוא בתוך שכבת עור שקופה, היה מכווץ פרפר קטן ולבן. זה היה הדבר המוזר היחיד. בנים לא מקבלים פרפרים לבנים. אף פעם.
אבל כשנשמתי את הנשימה הראשונה שלי הפרפר בקע החוצה, וכשלכדו אותו הוא לא נפגע, ומאז הוא אצלי בכלוב. עם השנים, על פי המסורת, ההורים שלי מילאו את הכלוב קישוטים שתאמו את תחומי העניין שלי לאותה שנה.
אבל הסיבה שהשאירה אותי ער עכשיו, הייתה שבעוד חצי שעה בדיוק ימלאו לי שמונה עשרה שנים. מבינים, בגיל שמונה עשרה הגורל אמור להפגיש ביני לבינה, הבעלים של הפרפר, הנפש התאומה שלי; ולא הייתי מוכן לפספס אף הזדמנות.
הפרפר נראה מקומט מעט. אולי היא מרגישה רע, אולי היא לחוצה לקראת הפגישה שלנו. אני מרפרף עם האצבע שלי על הכנפיים שלו באות חיבה, ואז מניח אותו על הכלוב להביא מים חמים וסוכר, פרפרים אוהבים את זה.
אני פותח את ברז המים וכשאני מתכופף להוציא כוס מהמגירה אני שומע צלצול בדלת. אני מעיף מבט לשעון היד שלי; עשר דקות לשלוש וחצי, עוד יש לי זמן.
אני נאנח, מניח את הכוס על השולחן וניגש לפתוח את הדלת. מאחורי הדלת עומד גבר צעיר וגבוה, העור שלו בהיר והשיער הבלונדיני שלו כמעט לבן, מראה כמעט ביזארי. אני בוחן אותו ולא יכול שלא לשים לב שקצה האף שלו אדמדם ושהעיניים הירוקות שלו מעוטרות בעיגולים שחורים, שנראים בולטים מאוד לנוכח העור החיוור שלו.
''היי'' הוא אומר וזה נשמע שהאף שלו סתום.
''שלום'' אני אומר, מהוסס. הוא מעביר משקל מרגל לרגל ונראה שהוא מאוד לחוץ.
''אני יודע שזו שאלה ממש מוזרה אבל-''
''אבל?'' אני קוטע אותו, אני נחוש להגיע לנקודה מהר, שלא אפספס את הפגישה הגורלית.
''אתה-" הוא משתעל, אולי מלחץ, אולי הוא חולה. ''אתה נמשך לבנים במקרה?''.
השאלה הזאת תופסת אותי לא מוכן והפה שלי נפער; אני ממהר לסגור אותו.
הפעם זה התור שלי להשתעל, וזה בטוח מלחץ. ''אמממ לא שאני יודע,'' אני מחייך חיוך לחוץ. ''מחפש את...?'' הוא מהנהן. ''בהצלחה'' אני אומר בכנות ומחייך אליו. הוא נראה כאילו לא יזיק לו למצוא מישהו בדיוק בשבילו. אני מניח יד על הכתף שלו. ''בהצלחה אחי'' אני אומר שוב, והוא מחייך אליי.
''תודה''.
''באהבה'' אני צוחק. ''אתה רוצה להיכנס לשתות משהו או...?'' הוא מנענע את הראש.
''זה בסדר, תודה. אני אמשיך ב...אמ, כן.''
''אוקיי'' אני אומר, ואז מוסיף 'בהצלחה' בפעם האחרונה וסוגר את הדלת. אחרי זה אני חוזר למטבח ולוקח את הכוס מהשיש, ממלא אותה במים חמים ושופך בדיוק כף וחצי סוכר חום לתוכה. אני מניח למים להמיס את הסוכר, מערבב בעדינות, ואז אני חוזר לחדר שלי. בדרך אני מסתכל על השעון שוב; השעה שלוש וארבעים. אני מסתכל על הכלוב. הפרפר לא שם.