מלחמת העולם הראשונה || פלג

[imagine it]

נכתב לעבודה בהיסטוריה. דירוג אלימות משהו באיזור PG - PG13 (מוות טראגי). אם אתם מצפים לסוף שמח, אין לכם מה לחפש פה.
820 מילים
תהנו (אפשרי?)

---------

26.9.1914
אל: פריץ הרמן, מחוז לורן, הקיסרות הגרמנית
מאת: וויליאם ברט, ניו זילנד, האימפריה הבריטית

פריץ, זוכר את הפעם ההיא שנפגשנו לראשונה? הכל היה כל כך הרבה יותר פשוט בבר ההוא, כשמבטינו נפגשו לראשונה. זוכר איך מהר מאוד הכל התגלגל? עד שנאלצת לעזוב את הארץ ואז גם להגר לגרמניה. עדיין לא הבנתי את הסיבות שלך, אתה יודע? למה לא עברת להולנד, או בלגיה, או צרפת, או כל מקום אחר? אבל זה לא באמת משנה יותר, בסופו של דבר.
קצת אחרי שעברת התחילה המלחמה. אני מיד גויסתי לצבא הבריטי, כחלק מהברית המשולשת שבה אם אחת מחברי הברית שלנו נתקפת אנחנו חייבים לבוא לעזור.
אני יודע, על פי המכתב שלך, שניסית לשמור על חיי יום יום רגילים עד כמה שאפשר גם במהלך המלחמה, למרות היותך חלק מאוד אקטיבי ממנה. אני שמח שפגשת חברים חדשים, ושביקרת במקומות יפים. אני מאמין שאפגוש אותך בקרוב, וכשאפגוש אותך סוף סוף נוכל לדבר על מה שנרצה ונעשה מה שנרצה, למשך זמן לא מבוטל.
התכנית הזאת שאמרת במכתב שלך, איך קראת לה? שלופן? שליפן? אני לא זוכר כבר. בזמן כתיבת המכתב הזה היא כבר הופעלה, למרות שהיא כבר נכשלה, כפי שאתה יודע. כמה קשה זה לשמוע על התכנית הזאת שעבדו עליה כל כך קשה כפי שסיפרת לי ורק אחרי כל ההתלהבות שאני בטוח שהייתה לכם, להבין שהיא נכשלה?
ובהמשך המכתב ההוא גם כתבת על הקרב הזה, טננברג הזה, נשמע ממש מפחיד. לפחות את הקרב הזה הצלחתם לעבור. השם הזה ממש עזר למורל, נכון? מורל זה חשוב מאוד, כנראה. חבל שזה לא היה המצב בקרב הראשון על המארן.
למרות שהיה לנו את הקשר שהיה לנו, אני עדיין מסתייג מניצחון של מעצמות המרכז על מדינות ההסכמה. איך אתה מסוגל לרצות בניצחון של
לפני חודש בדיוק, הביאו את הפלוגה שלי למקום כלשהו שאני מעדיף שלא להזכיר את שמו מחשש שלא אוכל להמשיך לכתוב את המכתב הזה.
שם, כפי שאתה בטח יודע, נתנו לכל אחד בפלוגה רובה שאמרו שהוא חדש ושרוב מה ששידרגו בו זה הדיוק שכעת ברמה מאוד גבוהה. אחר כך העבירו את כל הפלוגה יחד עם עוד הרבה פלוגות אל המארן, ושם התחיל הקרב.
המארן – וואו, איזה מקום מדהים הוא היה. המים הזורמים, רעשי הזרם והרוח, כשהגענו לשם התפעלנו מהמקום במיוחד. ואז התחילו היריות.
אפילו עם אלפי ההרוגים משני הצדדים שהיו בקרב, יחד עם קולות היריות והחברים שמתים, כל המראה המחריד הזה, שאני בטוח שראית אותו כמחריד בעצמך, גם הוא היה כלום לעומת הרגשת האימה, הכעס והפחד שעלו בי כשראיתי אותך.
למה היית שם? מי שם אותך שם? למה הוא עשה את זה? הוא לא יודע שהחיים שלך יקרים כל כך, ושרק עצם הסיכון באיבוד שלהם צריכה להיות סיבה מיידית שלא להציב אותך שם, לשים שם איזה חייל נידח אחר ולשים אותך במקום שאתה באמת מתאים לו. לדוגמה, למה לא היית במקום שבו ממש ממציאים את הדרך ללחימה, ולא את הלחימה עצמה? למה?
כל כך פחדתי עליך באותו רגע. אבל אז חשבתי על זה שוב והבנתי – אתה חכם מספיק כדי להגן על עצמך כמו שצריך. אני מכיר אותך טוב מספיק כדי לדעת שאתה תמצא את הדרך הטובה ביותר להגן על עצמך ויחד עם זאת לבצע את מה שלא תהיה הפקודה שאמרו לכם לעשות.
מישהו שעד אז היה חבר שלי, שלא אזכיר את שמו מהפחד שאקרע את הדף, כיוון את הרובה שלו על הפלוגה שלכם וקילל כמה קללות מאוד חריפות. לא זיהיתי אותך באזור, ככה שלא ניסיתי לעצור אותו. הוא לחץ על ההדק, וכמה חיילים שם נפגעו. ואתה היית בדיוק מאחוריהם, מנסה לגרור אותם למקום אחר כדי לטפל בהם. אבל הוא החליט שזה לא נעלה לו מספיק, ובא לירות שוב.
קפצתי עליו. נבהלתי כל כך רק מהרעיון שתיפצע, שהפלתי עליו את כל משקל גופי בכדי שייפול, בעודי צועק "לא!" בכל הכח. הוא הספיק לירות, ואתה נפגעת.
כשראיתי שנפצעת, כל כך כעסתי. יריתי לו בצוואר, לקחתי ממנו את הרובה וזרקתי רחוק משם. ורק אז, אחרי שמה שמשום מה האינסטינקט שלי החשיב כחשוב יותר, רצתי אליך. הכדור פגע בך ישר בלב, וניסיתי לעצור את הדימום. כפי שאתה יודע, זה לא הלך לי טוב, וצפיתי בך מדמם למוות. כל הדברים שמסביבנו, המים הזורמים, קולות היריות כל הזמן, צרחות של אנשים – הכל נעלם פתאום, וכל מה ששמעתי היה את המילים האחרונות שלך, הלחישה הצרודה והחלושה הזו, שהביאה מילים שלא אשכח, אפילו בעולם הבא. אל תפחד.
והנה אני פה, כותב את המכתב הזה לאדם מת, על דברים שהוא יודע. יושב פה ומפחד מהעתיד.
למה אני עושה את זה לעצמי? ויותר חשוב, למה אתה לא איתי פה, להגיד לי לא לפחד? למה אתה לא פה, להגיד לי שיהיה בסדר, ושבקרוב נוכל לחזור להיות ביחד? למה זה לא יכול לקרות?
אבל זה כן יכול לקרות. רק בדרך אחת, אבל אין דבר שלא אעשה כדי להצטרף אליך.
אני עומד לעשות את זה. נתראה בעולם הבא, ואני מקווה שאגיע לגן עדן, יחד איתך.

[Farseer]

זה בהחלט חתיכת אתגר שלקחת על עצמך. תמיד קשה לכתוב על תקופות שונות מאלו שאתה חי בהם כיום וזה דורש הרבה דימיון. זה רעיון מאוד מעניין, ומאוד מעניין לבצע אותו בצורת מכתב. אני באמת חושבת שזה ממש מגניב.
כמה הא, בעיות שעלו לי שקראתי את הסיפור:
דבר ראשון, הא, קצת היה לי חסר רקע. לא על מלחמת העולם הראשונה, הרקע הזה היה בהחלט מספק ומאוד אינפורמטיבי (גם קראתי אחר כך על הקרבות המוזכרים) אלא על הרקע שלהם, על מערכת היחסים שלהם. היה קצת לא ברור מה הקשר שלהם או איך הם נפגשו ואיפה...
דבר נוסף, התיאור של המוות של פריץ היה לי קצת מוזר... בעיקר שטוב, אין לי מושג איך וויליאם עדיין חי? הוא נכנס לשורות האויב וירה במישהו מהמחלקה שלו. אני מניחה שיש הרבה מאוד בלאגן בקרב אבל זה כאילו, לא מצב שהייתי מצפה שהוא יצא ממנו בחיים.
בכל מקרה, זה באמת קטע מאוד מעניין ואני מחכה לקרוא קטעים נוספים שלך.
הו, ורק עוד דבר קטן אחד - אני יודעת שזה מכתב אבל בגלל שזה בכל זאת קטע, כן חסרו לי קצת תיאורים, הדברים התרחשו מעט מהר וקצת בבלאגן. אני יודעת שמדובר בדמות שמספרת לדמות אחרת סיפור ששניהם מכירים אבל אנחנו כקוראים לא מכירים וזה מרגיש טיפה מהיר.
אוקיי, עכשיו באמת זהו. מחכה לקטעים נוספים ובהצלחה!