אל השמש האמיתי || פלג

[imagine it]

כל הרעון של הסיפור עלה לי מBTD 6 (המשחק), "The True Sun God" והתיאור שלו "Tremble Before The Awesome Power Of The True Sun God!!!".
אזהרת אלימות - דירוג PG13 בערך.
כן זה סיפור עצוב.
אגב זה הסיפור הכי ארוך שלי עד עכשיו (1732 מילים)
#סוף_שמח_לא_פה

-----------------------------------------

זה היה לילה.
ברק האיר את השמיים בעוצמה, אור לבן חזק כל כך שכאב לי לרגע להסתכל עליו. מיד לאחריו השתרר החושך הכבד שהיה בימים האלה.
אני הייתי במיטה, עד כמה שאפשר לקרוא לזה מיטה, מנסה לישון. אחרי בערך חמש שניות הגיע הרעם, באופן לא טבעי. לרוב הרעמים מגיעים רק אחרי עשרים שניות לפחות, אבל אנחנו מדינה מיוחדת.
אני מאמין שאתם מדמיינים לעצמכם אותי בתוך חדר שינה. זה לא המצב - אני גר בבית של חדר וחצי. סלון קטן וחדר שירותים שבקושי יש בו מקום לאיש. והמיטה שאני נמצא בה? כל מה שהיא זה כמה קרשים שמצאתי וערמתי בצורה שאני נכנס בה.
נשמע צלצול חזק ברחבי הבית. זיהיתי את זה בתור פעמון בדיקת הבית השבועית.
הגיע המן להוציא לאור את התכנית, התכנית שעבדנו עליה כבר שבועות ארוכים, מסתתרים במחתרת או מעמידים פני לא יודעים דבר.
הפעמון צלצל שוב. פעם עוד הייתי נבהל מהבדיקות הללו, מוודא שלא נותר דבר מהפעם האחרונה שנפגשנו כאן.
אבל כל מה שנשאר מהפעם האחרונה היה דם. על הקירות והרצפה היו פסים ארוכים של דם, מה שיכול לגרום למי שלא יודע מה קרה כאן לדמיין איך חברי המחתרת שלא הצליחו להימלט סיימו את חייהם. נאסר עליי לנקות את פסי הדם כדי שאזכר במה שקורה למורדים בכל פעם שאראה אותם. אבל הם לא ישברו אותי.
צלצול שלישי הרעיד את הבית. כולנו יודעים מה קורה אם לא פותחים אחרי הצלצול השלישי, אז כדאי לי ללכת לפתוח.
פתחתי את הדלת, ולמרבה ההפתעה ראיתי שם את שני חברי המחתרת היחידים מלבדי ששרדו. הבגדים שמותרים במדינה שלנו הם רק עיצוב בגדים אחד, אפור, ולכן לא באמת אפשר לזהות על פי הביגוד. לאחת, מושיקה, הייתה את השרשרת האופיינית לה, עם החוט הזה, שמעולם לא הבנתי ממה הוא עשוי, שקשור לאבן הזאת שהיא כל כך זוהרת - איך היא לא מפחדת שיתפסו אותה?
מושיקה החזיקה את הפעמון, עם אצבע על כפתור הצלצול. השני, תום, החזיק רובה שמכוון ישר אליי.
שלושתנו הופתענו מהקיום של האחר. בכל זאת, אם הם חיים, זה אומר שהם לא מתו עד עכשיו.
"שקט," אמר תום בלחישה, לפני שהספקתי לדבר.
"זה זמן הבדיקה השבועית, פנה את הדרך!" הוא אמר בקול רם, והבנתי את התכנית שלהם.
זזתי ונצמדתי לקיר כאילו זו הייתה בדיקה אמיתית. מושיקה שמה את מדבקת הבדיקה על הדלת וסגרה אותה. תום המשיך לכוון אליי את האקדח.
"ההכרזה הבאה תהיה בעוד כמה שעות," אמר תום בלחישה, תוך שמושיקה מחפשת דברים בבית.
"אי - " התחלתי להגיד, אבל תום קטע אותי. "יש לנו תכנית, אבל אתה חייב לגרום לזה להיראות אמין," הוא קירב את האקדח למצח שלי ונראה כועס מאוד. "אל תגרום לי לירות בך!" הוא צעק פתאום.
"הוא מורד! יש לו את הסמל של המחתרת!" שמעתי את מושיקה צועקת מהחדר. היא כנראה מתקרבת כי אני שומע משם צעדים.
"בן כלב, על הברכיים!" תום נבח. הכל קורה כל כך מהר וזה כל כך אמין. אני מאוד גאה בעצמי על כישורי המשחק שלהם, שהם למדו ממני.
הוא אמר לי לגרום לזה להיראות אמין. זה לא אמין אם אני לא מתנגד, אז ניסיתי לתת לו מרפק בפנים, אבל במהירות שאני יודע שהוא יספיק לעצור. הוא הדף את המכה, ורקע עם הרגל כאילו המכה פגעה.
מושיקה ניפצה כמה דברים מאחוריי, כדי שזה יהיה אמין.
תום ירה באוויר. אני דפקתי את הרגל בקיר בחוזקה, שזה יישמע כאילו נפלתי לאחור.
זה נגמר. אני מת, מבחינת הקיסר. אבל אני עוד פה, ואמשיך למרוד עד מותי.
שמעתי את הדלת נפתחת ואנשים נכנסו פנימה, ושמעתי עוד כמה מכות. על פי הצרחה של תום, הוא נפצע קשה. שמעתי ירייה נוספת, וכאב חד התפשט מכיוון הרגל שלי.
"לא לזוז!" קול מוכר אמר, אבל אני סירבתי להאמין ששמעתי את מי שחשבתי.
"שקט, מורדת!" אמר קול אחר, לא מוכר, ונשמעה ירייה. מושיקה צרחה בכאב.
"אידיוט, הקיסר ביקש אותם חיים! אתה הרגת אותה!" קול נוסף אמר, והבנתי שהם מדברים על מושיקה.
ניסיתי לצעוק, אבל לא הצלחתי. ניסיתי לזוז, אבל לא הצלחתי. הפגיעה ברגל שלי, שנגרמה ככל הנראה על ידי הירייה ששמעתי, שיתקה אותי למקום.
צעדים נוספים נשמעו, אך לא הצלחתי להבין אם לתוך הבית או אל מחוץ לו.
ראיתי משהו עף לי לכיוון הראש, וננעץ לי בצוואר. כחלק מהאימונים של חברי המחתרת אנחנו לומדים לא להגיב לכאב בצורה שניתן להבחין בה, אבל אני חושב שלא הגבתי ולא בגלל זה. זה היה חץ הרדמה.

התעוררתי במערה חשוכה. הייתי פה כבר - זה בית הכלא הזמני של הקיסר, ולא מאוד קשה לצאת מכאן. כשהייתי פה, זה היה בעוון דיבור שלא היה לכבודו של הקיסר, יחד עם מושיקה. מצאנו פה כמה פרצות ונעזרנו אחד בשנייה כדי לברוח מפה, אבל עכשיו אני לא רואה אף לא אחת מהפרצות האלה. בפעם הזאת, גיליתי את התכנית האולטימטיבית של הקיסר - אל השמש, שאמור להביא אור למדינה שלנו.
הכלא שלי, שהסתכם רק בכמה מטרים של רצפה בפינת המערה ונתחם גם בצד אחד על ידי סורגי מתכת דקים אך חזקים במיוחד.
בפינה חשוכה שמחוץ לסורגים של התא, הייתה תזוזה. זה היה איש באפלה, נראה שהוא מאוד אוהב להסתתר ולא באמת מראה את עצמו.
"אתה יודע, אני יכולה לקרוא מחשבות," נאמר מאותו מקום. אני יודע מי זאת, אבל זה לא יכול להיות. "אתה צודק, אני באמת אף פעם לא מראה את עצמי."
ניסיתי לדבר, אבל לא יכולתי. הפה שלי זז, אבל לא יצא קול. הרגשתי את מיתרי הקול שלי זזים, אבל לא אמרתי דבר.
"אל תנסה לדבר. לדעתי, אתה תעדיף לשאול לשלומו של החבר שלך שממש לידך," היא אמרה. הסתכלתי משמאלי, והייתה שם גופה. זה היה תום, עם המון דם באיזור הבטן שלו.
הוא נאנק מכאב. הייתי בטוח שהוא מת, אבל הוא עדיין איתנו.
"תחזיק מעמד, תום," אמרתי לו. חיפשתי משהו לעצור איתו את הדימום.
"יונתן..." תום בקושי דיבר, אבל הצליח להגיד את שמי. התקרבתי אליו.
"תחזיק מעמד, תום! רק עוד קצת..." אמרתי.
"אין לי זמן... תיזהר מאל השמש... מושי - " הקול שלו החל לדעוך, והרגשתי שאני מאבד אותו לאט לאט. לא ידעתי מה לעשות. "קה..." הוא הוסיף אחרי רגעים ארוכים. עיניו נעצמו וקולו נעלם.
"לא! תום!! תישאר איתי! זה לא יכול להיגמר ככה!" אמרתי והתחלתי לעשות לו החייאה, עד כמה שאני יודע.
אבל הוא כבר לא איתנו. אחרי כל החוויות שלנו, טובות ורעות, כל הדברים שעברנו - זה נגמר פה. זה לא יכול להיגמר ככה. אני אנקום את מותו.
"להיזהר מאל השמש? רעיון נחמד מאוד. אולי תקשיב לו?" אמרה האישה שבצללים. הסתובבתי אליה.
"איך יכולת?" שאלתי אותה, בעודי מבין שהקול הזה הוא לא אחר מאשר משל מישהי שכבר מתה.
"אני לא מתה," אמרה חברת המחתרת לשעבר מבין הצללים, "עדיין לא."
"איך - " שאלתי, בקול חלש, כמעט בלחישה, "יכולת?"
"אוי, אני צריכה ללכת. אל תדאג, נתראה בקרוב!" היא אמרה, קולה נשמע דואג ומתוק, כמו דבש. רק שידעתי שהוא מורעל.
היא הלכה, ונשארתי עם עצמי, ועם גופתו של תום.
אחרי כמה דקות, ממש ממול התא שלי, קיר המערה נפתח, ונכנס אור בוהק מאוד. המערה התמלאה אור, ויכולתי לראות את המקום שבו האישה הייתה. אפילו לא היה שם מקום לשבת, רק רצפה מלוכלכת. ליד זה היה מסדרון, שכנראה דרכו היא יצאה.
על קירות המערה היה הרבה מאוד טחב ובוץ. זאת כנראה מערה ששמורה אקסקלוסיבית לחברי המחתרת הפעילים ביותר, כי היא כנראה הדבר הכי מלוכלך שהקיסר יכל להשיג.
לשמע חריקה מתכתית, נפער פתאום חור גדול בסורגים של התא שלי, שנראה כמו הגרסה המעוותת של הכלא הזה לדלת פתוחה. יצאתי דרך החור הזה, וראיתי שהמסדרון שהאישה יצאה ממנו גם כן בלתי אפשרי למעבר בגלל אותם סורגים, רק שבהם לא היה חור. גם בקיר שנפתח היו את הסורגים הללו, ככה שהמצב שלי לא ממש השתנה חוץ מזה שעכשיו יש לי מקום מרווח ומואר יותר.
הסתכלתי דרך קיר המערה שנפתח. עוד מהפעם ההיא שיצאתי מפה יחד עם מושיקה ידעתי שהיא גבוהה מאוד, אבל עכשיו הכל נראה קטן כל כך. ראיתי את מקום ההתכנסות הקבוע שהקיסר קבע, עם עשרות אלפי אנשים שהגיעו. כל האנשים האלה, בלבוש אחיד, נראו, מהגובה הזה, ממש כמו ים עם מים אפורים.
הבמה הגדולה הייתה בצורת חצי עיגול ענקי, ומוגבהת כמובן, כדי שכולם ידעו את גדולתו של הקיסר. באחורי הבמה הייתה דלת כל כך גדולה שהיא כנראה בגובה של כמה עשרות מטרים, ואורך של לפחות עשרה. זאת כנראה לא הדלת שאתם מדמיינים לעצמכם - לא דלת עם ידית, שנפתחת רק לצד אחד. זוהי דלת כזו שנפתחת בדחיפה, ולשני הצדדים.
הקהל הריע באחת. הסתכלתי על הדלת הענקית שבאחורי הבמה, וראיתי שהיא נפתחת ואיש יוצא ממנה אל חזית הבמה. הקיסר הדגול שלנו. אני תוהה כמה צלפים הוא הציב בכל מקום אפשרי, רק כדי לגרום לקהל לחשוב שהוא בא ללא הגנה, למרות שבפועל לאף אחד אין באמת אפשרות כלשהי ליצור איתו איזשהי אינטאקציה.
כשהקיסר הגיע לחזית הבמה, הוא הרים את ידיו בפאר, מה שנראה מכאן כאילו הוא נצלב בצורה שכל כך רציתי במהלך השנים. "שלום לכולם!" הוא אמר וקולו הוגבר באופן מוגזם על ידי רמקולים שאני לא יכול לראות. "היום, באסיפה שלנו, אני אציג בפניכם את יצירת המופת החדשה שלי!" הוא נשמע כל כך נרגש. הקהל הריע בהתלהבות.
"כולכם זוכרים את אל השמש שהצגתי לכם לפני כמה חודשים," תום אמר לי להיזהר מאל השמש. אני לא הייתי בהצגה המפוארת של אל השמש, אבל אני יודע מה הוא עושה. "אבל מה עם אל השמש האמיתי שהבטחתי לכם? נראה אותו היום!" אוי לא.
"האמת היא," הדלת נפתחה שוב ויצא ממנה מישהו, "שהוא ממש כאן! או שמא עליי לומר היא? או הם? או הן? תכף נגלה, אבל לפני כן - נגלה מה הוא עושה!"
כשהוא אמר את זה, נשמע קול חריקה מתכתית מאחוריי. הסתובבתי וראיתי שני שומרים נכנסים דרך הסורגים שמובילים למסדרון. אחד מהם שלף אקדח וירה בי חץ הרדמה.

בהתחלה, לא הבנתי איפה אני כשהתעוררתי. כל הגוף שלי כאב, והרגשתי כאילו קשרו אותי בחבל. רק אחר כך הבנתי שזה באמת מה שעשו לי. הפה שלי היה חסום על ידי משהו, נראה לי שגם כן חבל.
שכבתי על במה ענקית בצורת חצי עיגול. זאת הבמה שראיתי קודם, מלמעלה, רק שעכשיו אני עליה.
הסתכלתי סביב. משמאלי היה הקיסר, מחייך אליי כאילו הוא באמת שמח לראות שאני חי. מימיני היה אל השמש, עם תלבושת ססגונית ואיפור כבד שגורם לכך שבקושי ניתן לזהות את פניו האמיתיות.
"קהל נכבד, קבלו את אחרון חברי המחתרת!" קולו של הקיסר הרעים, והקהל הריע בהתלהבות. "מוכנים לראות את כוחו של אל השמש האמיתי?!" הקיסר עכשיו כבר צעק, כולו מלא התלהבות לרצח טוב, בעוד הקהל הריע שוב.
הקיסר הלך לכיווני, התיר את החבל שהיה על רגלי וסימן לי לעמוד. אין לי הרבה ברירות, אז עמדתי.
"השתחוו בפני כוחו האדיר של אל השמש האמיתי!!!" הוא צעק, וכל הקהל השתחווה. זה היה גל מדהים של קהל שבוי.
אני לא השתחוויתי. אני מורד, ותמיד אהיה מורד.
הקיסר הפנה את פניי בכוח אל אל השמש. הוא הלך הצידה, ביני לבין אל השמש, והחווה אליי בידו כסימון לאל השמש.
אל השמש הושיט ידיו קדימה ושילב אותן. באותו רגע הבנתי את זהותו של אל השמש האמיתי. בעצם, אלת השמש.
קרן אור מרוכזת כל כך יצאה מידיה לכיווני, והדבר האחרון שראיתי בחיי היה הפרצוף תאב הרצח של מושיקה.

---------------------

אני יודע שהסוף קצת לא מובן, כי זה מוזר כזה - למה שיהיה כזאת הכרזה על סתם מכונת הרג בזמנים כאלה?
אין לי באמת תשובה לזה, זה סתם רעיון לסיפור שבהתחלה נשמע לי ממש טוב אז כתבתי עליו.
חוץ מזה שאני חושב שזה לא יצא לי מספיק depression כמו שרציתי
ת"בים?

[Farseer]

מקפיצה בשביל להגיב (אחרי חודש עמוס להחריד)

טוב, זה ממש נשמע עולם מעניין ואני תמיד שמחה לקרוא על פנטזיה. התיאורים מצוינים ואהבתי שאתה לא פוחד לכתוב עלילה עם מספר דמויות ואירועים.
כמה הערות: שים לב שאם אתה רוצה לחזק תחושה כדאי להתמקד בתיאור - נגיד ההופעה של הקיסר. במקום לספר לנו שהוא נכנס, תתאר את הכניסה שלו, את מה שהוא לובש ואת התגובה של האנשים אליו. זה יקרא הרבה יותר מרשים ויעזור לקורא להיכנס לתוך הסיפור.
באופן כללי בסיפורי פנטזיה כדאי להשתמש באפקט ה-ואוו. תגרום לקורא שלך לומר ואוו! בדרך כלל זה מושג על ידי התיאור של המאפיינים הקסומים.
דבר נוסף, העלילה הייתה קצת מבולגנת. אם הייתה להם תוכנית מה קרה לה? ובאופן כללי, זה זז קצת מהר מדי בשביל שאני אבין מה הולך. הייתי ממליצה לך לעבוד רגע עם שלד מסודר על מנת לתכנן את העלילה אם זו עלילה מורכבת שמכילה הרבה דמויות, זה בדרך כלל עוזר כשכותבים ומונע בלבול.
הדבר האחרון - נושא שנקרא show don't tell. הרבה מהקטעים סיפרת לנו מה קורה. נגיד:
שלושתנו הופתענו מהקיום של האחר.
(איך הם הופתעו מהיותו חי? הם לא באו לחפש אותו?)
לא חשוב...
בנושא הshow don't tell - שים לב שאתה מספר לנו פה שהם הופתעו. באותה מידה ועדיף היה אם היית מספר לנו את ההרגשה של הדובר. הוא פותח את הדלת ולפניו עומדים שני אנשים שהוא היה בטוח שמתים. מה הוא מרגיש עכשיו? איך הגוף שלו מגיב לזה?
ככל שאתה מעמיק לתוך הרגש והתחושות של הדובר אתה תעשיר את החוויה של הקורא ותמשוך אותו לסיפור.
בכל מקרה, זה באמת סיפור שממוקם בעולם שנשמע מאוד מעניין ואני חושבת שיכולה להיות לו ויאלוזציה מאוד מגניבה עם הרעיון שהכל אפור ורק אל השמש צבעוני.
מחכה לקטעים נוספים.