סיפורון-פריקה ב3 בבוקר, כתוב בגוף ראשון-שני שלא יצא לי כל כך להשתמש בו. דווקא היה נחמד:)
בבקשה תגיבו מה דעתכם⁦❤️⁩
--------
אתה ללא ספק שייך לכאן. חשבת לא לבוא כי החברים שלך הבריזו לך, אז אמרתי לך שתבוא ותהייה איתנו. אמרת שאתה לא רוצה להיתקע ולהפריע לנו. אחרי כמה זמן אני מבינה שלמרות שבאת לבד, המצב בדיוק הפוך.
אני מסתכלת עליך, עוצם את העיניים ומבקש ממנה שתשים לך צללית, והיא שמה. ורוד, סגול, כחול; העיניים שלך נוצצות מגאווה. אתה קצת מפלרטט איתה, חושב שלא שמים לב. גם אני עושה את זה עם מי שלידי בלי לשים לב?
חבורת ילדים זרים, לא מפריע לך. מנופף וצוחק לך בגאון ואני רק חושבת הלוואי שהיה לי רבע מהאומץ הזה.
אתה צוחק ומהפה שלך משתחרר לו ביטחון עצמי, השלמה עם עצמך, אהבה, גאווה. כולם מרגישים את זה, אבל אני מתבוננת, צופה, רואה ומקנאה. כל הדברים האלו שאתה מקרין כמו שמש, יוצאים ממך כמו קשת שמחה וגאה. קשת שמלאה באהבה, קשת של אדום-כתום-צהוב-ירוק-כחול-סגול. אני מבטיחה לעצמי שיום יבוא וגם לי תהיה הזכות להקרין את הקשת הזאת, לנופף בה בגאווה ולשמוח על זה שקיבלתי אותה.
חברים.צחוקים.דיבורים.מוזיקה.היא הולכת לאוטובוס.לבד. מחפשת אותך אבל אתה כבר מצאת לך חברים, כולם מחוברים עם הקשתות הזוהרות שלכם, בעוד שאני משתדלת לכבות את זה שלי. אז אני מבינה את הרמז ועולה על אוטובוס הביתה ורגע לפני שהמשפחה חוזרת הביתה אני מכבה ומחביאה את הקשת שלי, עד שאני בקושי רואה אותה, מנקה את הפנים כדי שלא יוכלו לחשוף דבר ומחביאה כל זכר ליום שבו הקשת שלי הייתה קצת זוהרת ומאוד שמחה, גם אם היא שיקרה קצת והתחבאה לה.