השעה 4 בצהריים - ובין הכנת ברוקולי לפשטידת עלי גפן לקינוח ושאר דברים לליל הסדר אני פותחת לרגע את הווצאפ. דודה טלי שלחה סרטון לקבוצה המשפחתית שבו רואים משפחות מצוירות עומדות במרפסות ושרות יחד 'מה נשתנה'. לסרטון צורפה הודעה שהודיעה שכולנו נצא בשעה 20:30 למרפסת ונשיר מה נשתנה. רעיון חמוד אני חושבת ורושמת "20:30 - מה נשתנה במרפסת" על דף זמני החג שתלוי על הדלת של הבית.
~~~
אני מעבירה דף באגדה שלי, מה נשתנה כתוב שם בגדול. אני מגניבה מבט לשעון במטבח שמבשר לי שהשעה 20:10, יש זמן.
גל נעמדת על הכיסא ומתחילה לשיר. היא בת 3 והמילים קצת מקרטעות לה אבל היא שרה יפה מאוד. היא מסיימת ושגיא רוצה גם, אבל על המשפט הראשון הוא חוטף התקף צחוק שגורם לנו הילדים לצחוק גם. הוא מסיים, השעון במטבח מורה על השעה 20:24 אז אני אומרת למשפחה שלי שינעלו נעליים ושנלך לשיר. הבנים מתחילים כבר לעלות במדרגות החשוכות של הבניין בעוד אני צועקת להם לא לגעת במעקה - בכל זאת, קורונה.
אני נותנת יד לגל ואנחנו עולות מהר ככל שרגליה הקטנות יכולות. אחרי כמה דקות אנחנו שישתנו עמודים מחוץ לבניין. אף אחד לא הביא שעון אבל אני יודעת שכבר 20:02-20:01. אף אחד לא שר, אף אחד בכלל לא במרפסת.
"בואו נתחיל לשיר, אנשים כבר יצטרפו" אני אומרת אז אנחנו מתחילים לשיר "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?" משפחה אחת יוצאת למרפסת. "שבכל הלילות אנו אוכלים" המשפחה שרה איתנו "חמץ ומצה" אנחנו כבר לפחות 5 משפחות.
עוד ועוד חלונות נפתחים, משפחות במרפסות, טלפונים מצלמים וגרונות שרים.
אני לא יכולה שלא לחייך. לא משנה מה המצב, תמיד תהיה ההישראליות ובאהבה של העם המדהים שלנו.
עם כל משפט שהמשכנו לשיר המרפסות התמלאו משפחות, ממש כמו גחליליות בחושך; בהתחלה יש חושך מוחלט, ואז גחלילית אחת מאירה. האור שלה לא חזק, אבל החושך כבר לא מוחלט ויש אור. ולאט לאט עוד ועוד גחליליות מצטרפות עד שזה לא משנה שהאור עשוי המון גחליליות, הוא אור חזק ואיתן, שגם אם רק למשך שיר 'מה נשתנה' אחד הוא זוהר כל כך חזק ויפה. ואני יודעת שגם כשהשיר יגמר וכל גחלילית תחזור לביתה שלה, היא לא תיכבה. היא תישאר זוהרת ותפיץ אור, אור קטן, אבל אור שלא נותן קיום לחשכה.
"הלילה הזה כולנו מסובים" השיר נגמר ומחיאות כפיים ותשואות נשמעות מיד. אני מונעת מעצמי לצעוק חג שמח, אבל האיש במרפסת מצד שמאל שמאל צורח חג שמח אז אנחנו צועקים גם חג שמח.
משפחה בבניין לידנו עם מרפסת לרחוב צועקת ומוחאת כפיים. אני לא יכולה לראות מה כתוב בשלט שלהם אבל זה משמח אותי.
אחרי כמה זמן שמחיאות הכפיים גוועות מעט אנחנו נכנסים לבניין, חוזרים לתוך הבית החם ושותפים ידים כי בכל זאת, קורונה.
הבנים יוצאים לגינה שלנו, גל ואני בעקבותיהם. השכנים מהבניין ליד מהרחוב למטה שם, גם הם במרפסת שלהם. הם מבקשים שנעשה להם הדרן, אז אני קוראת לאבא ואמא ואנחנו שרים שוב את מה נשתנה לשכנים ולסבתא בלונדון דרך הטלפון שלהם.
ואלו רק אנחנו, המשפחה שלי בצד אחד, כולנו שרים את כל הבתים באופן מושלם והם, שידעו יפה סך הכל. אני חושבת לעצמי שככה זה הרבה יותר מושלם. השיר נגמר, אנחנו מודים אחד לשני וכל אחד חוזר לתוך ביתו שלו באיחולי 'חג שמח'.
מה נשתנה הלילה הזה?
שאת ליל הסדר הזה חגגנו רק אנחנו בבית במקום בבית חב"ד בקפריסין, ואת חול המועד נעביר בעוצר במקום לטייל בחופי קפריסין או אטרקציות ארצנו היפה, אבל דווקא בגלל זה המרפסות התמלאו משפחות ששרו מה נשתנה, כעם אחד. אני לא חושבת שהקורונה עדיין הבינה עם איזה עם יש לה עסק.