קשת דהויה||ריין

[the faceless old woman]

נשמעו דפיקות על הדלת. מייר קמה ממקומה על הספה והלכה אליה. היא פתחה אותה ומצאה את עצמה עומדת מול בחורה צעירה בעלת מבט חלול.
"כריס?" מייר סרקה את בת זוגתה. מבטה של כריסטין לא היה הדבר היחיד שהיה יוצא דופן בה. שיערה החום והלרוב חלק ומבריק היה אסוף בקוקו מרושל. בגדיה היו לא תואמים ומתחת לעיניה היו עיגולים שחורים. נראה היה שהתארגנה בזריזות. מייר ניסתה להרגיע את פרץ הדאגה שאיים להתפרץ ממנה בידיעה שכריסטין לא תאהב את זה.
כשהבינה שמייר מסתכלת, חיוך מאולץ עלה על פניה של כריסטין. "אני יודעת שאת מעדיפה שאודיע לך לפני שאני מבקרת, אבל הפעם חשבת שזה יהיה בסדר."
"ברור שזה בסדר." מייר אמרה בזמן שמשכה את כריסטין אל תוך דירתה וסגרה את הדלת מאחוריהן. הטלוויזיה הייתה פתוחה ומהמחשב נשמעה מוזיקת רוק. מייר ידעה שכריסטין לא אוהבת רעש. היא מיהרה לכבות את שניהם.
כאשר סיימה מייר הבינה שכריסטין לא זזה מהמקום אליו היא משכה אותה. בת זוגתה לא זזה, נראית כמעט קפואה. עיניה היו היחידות שזזו, סורקות את הדירה הקטנה. "איפה השותפת שלך?"
"חוזרות רק עוד כמה שעות."
"תודה לאל." כריסטין התנשפה. בצעדים בודדים היא סגרה את המרחק בין השתיים וחיבקה את מייר בחוזקה. מייר הצמידה אותה אליה וליטפה בעדינות את גבה. מיליון שאלות התרוצצו בראשה, אבל היא לא פתחה את פיה. היא ידעה שבסופו של דבר כריסטין תספר לה. בינתיים הוא תאלץ להתמודד עם הכאב ברקות ממתח בשקט. מייר השתחררה בעדינות מחיבוק ומשכה את כריסטין אל הספה.
כריסטין התיישבה לידה, ידיה הבהירות אחוזות באלה השחומות של מייר. אישוניה של כריסטין קפצו ממקום למקם ורגלה תופפה על הרצפה בחוסר מנוחה.
"היי, כריסטין." מייר לחשה את שמה של בת זוגתה וזו החזירה לה מבט. חיוך מאולץ החל לעלות שוב על פניה אבל מייר מנעה אותו בכך שהניחה יד על לחיה של כריסטין. עיניה הכחולות הבריקו.
"מ- מייר." כריסטין מלמלה ודמעות ראשונות הרטיבו את פניה. כמה מהן נעצרו על ידי ידה של מייר. היא ניגבה כמה מהדמעות הנוספות שירדו לפני שמשכה את אהובתה לחיבוק נוסף. כריסטין קברה את ראשה בשקע צווארה של מייר. היא משכה באפה.
"עשיתי משהו נורא." קולה של כריסטין רעד בגלל הבכי. ניצוץ של פחד נדלק במייר. מה קרה? היא ניסתה לדכא את זה ככל שיכלה. היא סומכת על כריסטין.
מייר הנהנה בשקט.
כריסטין נשמה נשימה עמוקה. עיניה הכחולות, הבהירות כמו השמיים, ננעצו באלה של מייר. "זוכרת את דגל הגאווה שלי?" מייר הנהנה, לא מבינה לאן כריסטין חותרת. "-אני קרעתי אותו."
מייר קפאה. מחשבותיה רצו בבלבול. מה קרה? למה היא עשתה את זה? זה בגלל שהיא עשתה לכריסטין משהו? היא כועסת עליה עכשיו? היא עומדת להיפרד ממנה? "אבל מקבלים אותך." אמרה מייר את הדבר הראשון שעלה על שפתיה בלי לחשוב.
כנראה זה לא היה דבר חכם לומר, הבינה מייר במן שכריסטין חילצה את עצמה מבין זרועותיה. כריסטין הסתכלה על הטלוויזיה הכבויה, נראית שקועה במחשבות. "אני יודעת. זה אמור להיות בסדר."
"אז מה הבעיה?" מייר החליקה יד על אמתה של כריסטין עד שנגעה בכף ידה.
מייר פלטה קריאת הפתעה כאשר כריסטין העיפה את ידה הצידה ועלתה מעל מייר, גורמת לזו להשען לאחור עד שאחורי ראשה נתקע בידית הספה. כריסטין קירבתה את ראשה אליה, אבל הפעם לא בתשוקה או באהבה. הפעם כל מה שמייר הצליחה לקלוט מעיניה של כריס היה חוסר אונים.
"אני לא מבינה את זה." לחשה כריסטין, עיניה נעוצות באלה של מייר, בעוד היא שוקעת בכחול ומהנהנת קלות. "המשפחה והחברים מקבלים אותי. לא שמעתי הערות או רמיזות הומופוביות במשך שנים. אבל למרות זאת אני נשארת ערה בלילות בגלל זה. תוהה מה היה קורה אם הכל היה שונה. מה היה קורה אם הייתי נורמלית." קולה של כריסטין נשבר ויפחה חלושה השתחררה לאוויר. מייר הרימה את ידה והניחה אותה סביב כריס, גורמת לה להתקרב אליה. "ואתמול הדגל כאילו קרא לי. צוחק עליי עם כל הצבעים הצועקים והשמחים שלו. הוא היה ממש מולי. הדבר היחיד שיכלתי לחשוב זה כמה שאני... שונאת אותו." קולה של כריסטין נחלש לקראת הסוף.
מייר לא ענתה. היא לא דיברה כלל. לא יעזור לכריסטין לשמוע מילים מתוקות באותו הרגע. במקום זאת היא ליטפה את גבה בתנועות מעגליות והעבירה אצבעות בשערה. כריסטין הניחה על חזה של מייר את סנטרה.
"זה שאני חלק מהילת הלהטב לא הופך אותי אוטומטית לחלק מהקהילה הגאה, את יודעת." כתפיה הקפוצות של כריסטין השתחררו בהדרגה בזמן שדיברה. "אני רוצה להיות גאה. אני פשוט לא מצליחה בזה. אף פעם לא הצלחתי."
"זה יגיע יום אחד." אמרה מייר בבטחון מלא, מנסה להשתיק את סערת הרגשות המתחוללת בתוכה. היא הרגישה משותקת מבפנים. היא שמה לב בעבר לחוסר הנוחות של כריסטין כשהנושא עלה ברבים, אבל מייר תמיד הניחה שזה נבע מביישנות. ועוד לקרוע דגל גאווה? וואו.
"אני עדיין אוהבת אותך." קולה השקט של כריסטין חדר מבעד למחשבותיה של מייר.
"אבל..." המחשבות של דגל גאווה קרוע ומלוכלך עלה בעיני רוחה.
"אני אוהבת אותך. לא משנה מה יקרה, זה הדבר היחיד שלעולם לא ישתנה." כריסטין הזדחלה מעלה ונישקה את מייר נשיקה קצרה על השפתיים.
מייר דחפה את מחשבותיה על הדגל לאחור, מבטיחה לעצמה שתחשוב על זה אחר כך. כרגע יש לה בת זוג בין הידיים, שמחכה לתשובה.
"אני אוהבת אותך גם, כריס. אני תמיד אהיה כאן בשבילך."
כריסטין חזרה לשכב בין ידיה של מייר, צמודה לגופה. מייר הסתכלה על בת זוגה באהבה. פתאום הכל היה בסדר.

[Billie Joe Armstrong]

אוקיי, זה פשוט מדהים.
כאילו, זה כל כך כיף לקרוא סוף סוף פאנפיק על זוג לסביות.
זה מתואר בצורה מדוייקת. הכאב הזה שטמון בתוך חלק מהאנשים בקהילה של "האם אנחנו נורמלים?" יחד עם הרצון להיות גאים במי שאנחנו.
מאוהבת.
סיפור קצר מעולה.
כזה חמוד.
המשךךךךך בבקשה