אני כן באמצע לכתוב סיפור ארוך בהמשכים (אני כמעט ב36 אלף מילים חבריה!!!) אבל אמרתי לעצמי שאני אעשה הפסקה ואכתוב משהו אחר. האתגר: הגרלתי 10 מספרים רנדומליים בין 1 ל100. כל אחד מהמספרים האלה זה מספר מילים שיש בפסקה בסיפור של 10 פסקאות. המספרים שיצאו לי, בסדר הזה: 36, 61, 87, 20, 92, 49, 84, 25, 19, 65. (אוקיי זה לא אתגר שאני המצאתי מודה זה משימה מפודקאסט כתיבה נחמד מאוד שאמרתי לעצמי שאני אנסה כי אני וספירת מילים חברים טובים. הפודקאסט הוא start with this מומלץ מאוד לפעמים אחד הבחורים מתחיל לדבר על מגילת רות וליטרלי לא מצליח להפסיק)
דרך אגב מסתבר שהפסקאות הרגילות שלי הן הרבה יותר מילים ממה שהיה נראה לי עד עכשיו כי ה״פסקאות״ האלה הן משפט וחצי
תהנו! אשמח לת׳׳ב אבל תרחמו עליי זה היה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי
ספירת מילים: 538

---

אלי אף פעם לא היה ילד למשחקים מיותרים. איכשהו, העובדה שעוד לפני גיל שנה הוא כבר היה אח גדול ביגרה אותו. אמא שלו תמיד אהבה לקרוא לו ילד בוגר, אבל הוא לא ייחס לזה הרבה חשיבות.

ועדיין, הוא לא יכל להתעלם מהעובדה שיש מפלצת מתחת למיטה שלו. הוא היה ילד גדול מספיק כדי לדעת שהוא לא חולם על המפלצת הזאת - אחרי הכל, הוא בן שבע ושבועיים, ולא צריך יותר מזה כדי להבין שאתה כבר ילד גדול - ולכן הוא מצא את עצמו מפחד. הוא הופתע שהדם שלו ממשיך את הזרימה בעורקים. הוא הופתע שהוא מצליח לנשום.

אלי שמע את המפלצת מתחת למיטה שלו. היא - או הוא, או זה - לחשה אליו, למרות שאלי אף פעם לא סיפר למפלצת את השם שלו. המפלצת הזאת לחשה לו לבוא להצטרף אליה, לחיות איתה במסתורין מתחת למיטה. יש עולם שלם פה במיוחד בשבילך, היא לחשה, ואלי התפלל שהיא לא יכולה לשמוע אותו זז מתחת לשמיכה כדי לכסות את האוזניים. עולם שהוא רק שלך, אלי, בלי אחים קטנים או בית ספר. עולם שלם שבו אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. אתה אוהב לצייר? אתה אוהב לצייר, נכון?

אלי כיסה את האוזניים קצת יותר עם השמיכה, אבל לא יכל להתעלם מהמילים של המפלצת. כן. כן, הוא אוהב לצייר.

כשאלי פתח את העיניים שלו, הוא עמד על קרקע יציבה. הוא הבין במעומעם שהוא נמצא ביער, אבל לא יער רגיל. היה מסביבו דשא סגול, והשמיים היו צהובים. העצים סביבו נראו פחות כצו עצים ויותר כמו חיות, כמו תמנונים גדולים בצבעי ורוד וחום עם פירות ירוקים, ונראה שעל כל אחד מהם נושבת רוח אחרת. השמש, בהירה וירקרקה, הייתה גדולה בשמיים חסרי העננים, ואלי הבין פתאום שהוא יכול להסתכל עליה בלי להסתנוור. הוא הסתובב, וראה מאחוריו, שעונים על משטח עץ, דפים גדולים וצבעי פנדה - האהובים עליו. הוא הושיט את היד בהיסוס לצבעים.

״אתה יכול לצייר עכשיו, אלי,״ אמר קול מאחוריו שגרם לו לקפוץ בבהלה ולהסתובב במהירות, צבע פנדה כחול בידו. מאחוריו עמדה המפלצת - אלא שהיא בכלל לא נראתה כמו מפלצת. החיוך שלה היה אמיתי, והשיער שלה - כחול גם על הראש וגם בגבות - התנופף מסביבה כאילו היא מתחת למים.

אלי הרגיש שהוא יכול לסמוך עליה. היא שידרה לו תחושה שהוא לא היה רגיל אליה במיוחד, רגש שהלך לאיבוד בין החלפת החיתולים לאחים הקטנים והישיבה הזקופה בכיתה - היא גרמה לו להרגיש שיש לו זמן. הוא ידע, איפושהו באחורי המודע שלו, שעכשיו לילה והוא צריך ללכת לישון. הוא ידע שכשיעלה הבוקר על החדר שהוא אמור להיות בו הוא יצטרך להתעורר במיטה שלו ולהתכונן לעוד יום בבית הספר. אבל עכשיו זה לא מה שהפריע לו. עכשיו, כל מה שהוא רצה זה לצייר. ולכן, הוא צייר.

הוא לא זכר מה הוא צייר, רק שהוא לא הפסיק. הוא רק זכר את ההרגשה המוזרה באצבעות אחרי שצייר עוד ציור ועוד ציור ועוד ציור.

כשאלי חזר לחדר שלו, מותש מהעבודה הקשה, אמא שלו קראה לו לקום מהמיטה בדיוק כשעצם את העיניים ונרדם בחיוך.

שאר היום עבר עליו בטשטוש. הוא החליף חיתולים לאחים שלו וישב זקוף בכיתה ועשה כל מה שהוא יכול כדי לא להיראות מחשיד, וברגעים הפנויים שהיו לו עם המחשבות של עצמו, הוא חשב על הלילה שעבר עליו וכל הציורים שהספיק לצייר. כשאמא שלו חייכה אליו באותו לילה ואיחלה לו לילה טוב, הוא השיב שאת הלילה הוא הולך להעביר עם מפלצת במקום שבו הדשא סגול והשמיים צהובים.