האוטובוס חזר לנסוע. גיא, שבאותו הרגע הכניס את הרב-קו למכונה, איבד שיווי משקל ומעד לאחור. במזל הוא תפס את העמוד שנמצא ליד מושב הנהג והתייצב. גיא קילל בשקט ונעץ מבט זועם בנהג שלא שם לב למצוקתו הרגעית.
"אתה יכול לקחת את הרב-קו שלך." הנהג העיף בו מבט זריז ושב להתמקד בכביש. גיא הזעיף את פרצופו ולקח את הקבלה ואת הרב-קו. הוא נשם עמוק והידק את אחיזתו בעמוד הקר. הוא לא עמד לתת לנהג חסר הרגש ההוא להרוס לו את היום. זה עומד להיות יום מושלם.
או כך לפחות חשב עד שסריקה מהירה של האוטובוס גרמה לו להבין שאין מקומות ישיבה בודדים. גיא פלט קללה, והפעם בקול. כאשר מבטו נתפס בזה הזועם של אישה מבוגרת שישבה ליד ילד צעיר, גיא חייך בהתנצלות ומיהר להתקדם בחשש ממנה.
גיא חלף ממושב ריק ליד אישה זקנה ואיש בחליפת עסקים, ומצא מקום פנוי בסוף האוטובוס ליד נער עם מבנה גוף מוכר. גיא העיף את המידע הזה ממוחו ופנה להתרכז בדברים החשובים יותר. הוא שם יד על המושב מלפנים כדי שימש לו כעמוד ביטחון בזמן שהאוטובוס פנה בפנייה ועלה על הכביש המהיר. הוא קיווה שלא יזיז לנער אם יתיישב לידו. במילא כל האוטובוס תפוס ולא היה לו מקום אחר.
גיא הוריד את התיק מגבו והתיישב במושב, מעביר את התיק מלפנים כך שיהיה על רגליו. הוא פתח את הרוכסן תוך כדי שתהה על איך ימשיך היום. הוא פתח את הארנק והכניס את הרב-קו לכיס צדדי. את הקבלה הוא כיווצץ עוד קודם לכן והכניס לכיסו. גיא השעין את ראשו על הכיסא ממול והרגיש את רעידות האוטובוס. הוא עצם את עיניו והתחיל לחייך קלות.
"היי."
גיא נשם בחדות. הוא היה צורח גם אלא אם לא היה מוטבע בו כל כך חזק זה שלצרוח זה דבר נשי, אבל החברה עשתה את שלה ובפעם הראשונה די הודה לה על זה. הוא לא היה שמח לגלות שהוא צרח בבהלה באוטובוס מלא אנשים.
מתברר שהדובר היה הנער שישב לידו. מקודם גופו היה מופנה אל החלון ולכן גיא לא זיהה אותו, אבל עכשיו פשוט תהה איך הוא לא הצליח. עיניים כחולות ירוקות ננעצו בו וחיוך קל היה על פניו של הנער.
"מיכאל." גיא אמר ביובש.
"היי," מיכאל אמר שוב. בהחלטה מהירה גיא פתח את הרוכסן של התיק והוציא שתי אוזניות בלוטוס מהקופסא הלבנה. הוא לא סבל את מיכאל ואוזניות הן היו והן תמיד יהיו הדרך הטובה ביותר להתחמקות מאנשים. עיניו של מיכאל פזלו אל האוזניות ואז חזרו להתמקד בגיא. "לאן אתה נוסע?"
"לדודה שלי." השקר חמק במהירות מפיו של גיא. הוא קיווה שמיכאל יוותר מהשיחה ויחזור לשמוע מוזיקה מהאוזניות הגדולות שנחו מצווארו, אבל זה המשיך בשלו. "זה קצת מצחיק ששנינו מכירים והתיישבת לידי. זה ממש כמו גורל."
גיא פלט נחרת בוז. מאיפה בא לו הילד הזה עם דיבורים על גורל? הוא רק הניד בראשו והרכיב את האוזניות על אוזניו. הוא התעסק בטלפון וניסה להתעלם ממבטו של מיכאל עליו. לבסוף זה נכנע וחזר להסתכל על החלון.
תהיות על המשך היום התערבבו עם רגש קל של חרטה על התנהגותו על מיכאל. זה לא שהילד היה כזה גרוע. הוא פשוט היה תלמיד טוב עם גוף יפה ועיניים מהממות. גיא רתח על זה שהנער משך את כל הבנות אחריו והשאיר את גיא בלי בנות זוג פוטנציאליות. גיא ציקצק בלשונו בלי לשים לב במיוחד ועבר לחשוב על האירוע המרכזי של אותו היום. חיוך קטן חזר אל פניו של גיא בזמן שזכרונות טובים מהפעם הקודמת שהלך אל מצעד הגאווה התנגנו בראשו.
האוטובוס החליף כיוון וקרני שמש פגעו בעיניו. גיא פנה אל מיכאל במטרה לבקש ממנו להסיט את הווילון, אבל במקום זאת מצא את כחול העיניים מסתכל עליו בהבעה מבולבלת מעט.
כשראה שנתפס, מיכאל תפס במהירות את האוזניות (שלהפתעתו של גאי לא נראה שזזו מאז שהוריד אותם בפעם הראשונה,) והניח אותם על אוזניו. גיא, שלהבה קטנה של נחישות ניצתה בתוכו, תפס את האוזניות של מיכאל ומשך אותם ממנו. מיכאל הסמיק. "מה?" גיא שאל בתקיפות. הוא לא חשב שזה אפשרי, אבל עורו הבהיר של מיכאל האדים עוד יותר. עיניו של זה התרוצצו כאילו הן מחפשות אחר מקום לברוח.
גיא הוריד את אחת מהאוזניות שהיו תחובות באוזניו כדי לשמוע את תשובתו של מיכאל טוב יותר. הוא גם ההוריד את מבטו לשנייה אל אוזניותיו של מיכאל וגילה שהן מחברה טובה. זה לא הוגן, מיכאל גם חתיך באופן מעצבן וגם יש לו אוזניות יקרות? גיא ניסה להדחיק את המחשבות המרירות האלו והשיב את מבטו אל מיכאל. גוון עורו כבר חזר לגוון הרגיל שלהם.
"אז," שאל מיכאל. "אתה גיי, אני מבין."
אם היה לגיא מים בפה הוא היה יורק אותם עכשיו. לא, לא מים, אלא קפה חם. הוא היה יורק אותם על מיכאל ומלכלך את החולצה של החטטן תוך כדי. "סליחה?" שאל בכעס קל. מי זה הילד הזה חושב שהוא? הוא לא יכול פשוט ללכת ולשאול אנשים דברים כאלו. הוא נשען לפנים בתנוחה שקיווה שנראית מאיימת. מיכאל נרתע ועיניו חזרו להתרוצץ בבהלה.
ננראה שמיכאל מנסה להתאפס. הוא נשם עמוק ועיניו הכחולות ננעצו באלו של גיא. גיא היה מרוצה לשניות בודדות מהאומץ שמיכאל הפגין, אבל דחף את הרגש הזה הצידה וניסה לשמור על החזות המאיימת שלו.
"פשוט חשבתי שבמקרה שאתה אוהב בנים, מה ששמעתי שנכון, תוכל לעזור לי."
"לעזור במה?" גיר נהם.
"בלצאת מהארון."
לזה גיא לא ידע איך לענות. הוא חזר לשבת רגיל עם ראש מושען על המושב וזנח את ניסיון ההפחדה. כעבור רגעיפ אחדים הוא חזר להסתכל על מיכל. "ברצינות?"
"כן."
איזה מניאק, חשב גיא ברוגז בעודו בוחן את פניו של מיכאל. להודות ככה בסוד כזה אל אדם שבקושי והוא מכיר. הילד צריך להיות או אמיץ מאוד או טיפש גמור. מיכאל כנראה שניהם. "איך אתה יודע שאני לא עומד לספר את זה לכול השיכבה עכשיו?"
"אני לא אנסה לעצור אותך. זו המטרה שלי." מיכאל שמר על קשר עין, מה שגיא מצא קשה ליישום כל שנייה שעוברת. "אני גם יודע שאתה לא תעשה את זה."
"ולמה זה?"
"אני יודע שזה מה שעשו לך."
גופו של גיא התקשח והוא שבר לשנייה את קשר העין בין השניים. "נכון." מיכאל כנאה שם לב לשינוי שחל בגיא, כי מבטו התרכך.
"אבל," המשיך גיא, קוטע את המשפט שעמד לצאת מבין שפתיו של מיכאל. "אני לא גיי."
"אבל אמרת-"
"אני פאנסקסואל." הדגיש.
"הא." חיוך עלה על פניו של מיכאל. "שמעתי על זה. זה אומר שאתה נמשך לפי אופי, לא?"
"משהו כזה." גיא גיחך. הוא לא ציפה ממיכאל לידע כזה."ואתה..?"
"אני גיי." מיכאל אמר בגאווה. הוא התכופף והוציא את התיק ששם על הריצפה בתחילת הנסיעה. הוא פתח אותו והראה לגיא מבט חטוף בדגל מקופל שנדחס לתוך התיק.
גיא הסתכל על התוית וכיסה את פיו בהלם. "יא ילד סנטר."
מיכאל החזיר את התיק אל הריצפה ונראה מרוצה. "כן." הוא הסיט לאחור את הבלורית שלו, שלפתע לא נראתה נוראה כל כך לגיא.
"כל הזמן היית פה לידי. ילד סנטר. בבית הספר שלי." גיא אמר בקול את המחשבות שהתרוצצו בראשו. "ואני חשבתי שאתה ערס כל הזמן הזה."
"אני- סליחה?"
"כן." גיא הניד בראשו לעברו, מרגיש מסופק כשראה את ההבעה הנגעלת על פניו של מיכאל.
"אף פעם לא ראיתי אותך בכנס." ציין גיא מחשבה נוספת שעלתה בראשו. הרי מין הסתם אם לילד יש דגל מברוריה וסיכות קטנות על התיק, הוא ילך לכנסים.
"ילד סנטר, שכחת?" מיכאל גיחך. "אחותי לימדה אותי שאחרי כל כנס צריך ללכת לפיצה בסנטר."
"וואו." גיא סיכם את כל מה שעבר לו בראש.
"מה?" שאל מיכאל בחיוך.
"אתה פשוט הרבה יותר מדהים ממה שחשבתי שאתה." אמר גיא בלי לחשוב, אבל הוא גם לא התחרט על זה. זו הייתה האמת.
לעומתו נראה היה שלמיכאל היה קצת קשה לעכל את זה. עורו הבהיר האדים והחיוך שכבר היה על פניו קפא בהפתעה. "תודה."
"תמיד." גיא ענהומיד המשיך. "אז איפה אתה יורד?"
"בתחנה של הסנטר." אמר מיכאל את מה שגיא לא הופתע לשמוע. "אני אפגש שם עם חברים ומשם נמשיך למצעד."
"זה ממש קרוב." אמר גיא לאחר הצצה מהירה אל הרחוב המוכר מאחורי מיכאל.
"בסדר-"
"למעשה זה ממש פה."
מיכאל העיף מבט אל הרחוב וצבע נעלם מפניו. גיא קם מהמושב ופינה למיכאל מקום לעבור בעוד זה רץ אל קידמת האוטובוס ומבקש מהנהג אלפי התנצלויות. הנהג פתח לו את הדלת הקדמית ומיכאל מיהר החוצה. חלק קטן מליבו של גיא החמיץ שמיכאל נעלם מעיניו.
גיא עבר להתיישב במושב שבו מיכאל ישב קודם והסתכל מהחלון. חבורה של נערים ונערות בערך בגילו התקדמו אל מיכאל, אך כחול העיניים לא נראה מתעניין בהם במיוחד. עיניו הכחולות התרוצצו כמחפשות משהו עד שנתפסו על גיא. חיוך קטן עלה על פניו של מיכאל והוא נופף לו לשלום. גיא התפלא לדעת שהוא מחזיר לו חיוך וניפוף קצר.
לפני שהאוטובוס חזר לנסוע גיא ראה את אחת מהנערות מכניסה למיכאל מרפק בבטן ואומרת משהו, ואת מיכאל מסמיק. גיא השעין את ראשו לאחור ומצא את עצמו מחייך קלות. אצבעותיו תופפו על משהו רך שהוחזק בידיו. גיא גיחך שהבין שהאוזניות של מיכאל עדיין אצלו.
הוא כיבה את הבלוטוס כדי שלא תתבזבז סוללה וחייך. מי יודע, אולי זה באמת גורל.

---
חודש גאווה שמח! אשמח לת"ב.