קשר אדום || אור

[Nothing is Beatle-proof]

האדום הזה! אוף זה היה פשוט נורא! האדום הזה שיצא לי מהחזה! זה לא היה מתאים לי! זה היה בולט מידי! השיער שלי שחור, העיניים שלי שחורות... ורק זה היה אדום! ואני אפילו לא ידעתי מה זה! לפחות לו עד היום שחלטתי לעקוב אחריו...

הכל התחיל באמצע הלילה, כאשר הרגשתי משיכה קטנה באזור החזה. משיכה מהחוט.
רציתי לראות מה מושך אותו אז התחלתי ללכת לאורכו.
החוט יצא החוצה מהבית ואני שרבטתי פתק להורי, משהו כזה: "הלכתי אחרי האדום, אשוב בקרוב."
יצאתי מהבית והמשכתי ללכת אחריו לעבר הבית הגדול.
רגע.. אתם בכלל לא יודעים מה זה הבית הגדול!
אז הבית הגדול... איך להסביר זאת... הבית הגדול הוא... בית גדול... לא עצום! הוא ענקי ומתפרש על גבי קילומטרים ו.. אתם לא רוצים לדעת מה יש בתוכו... בעצם אי אפשר לדעת מה יש בתוכו! הבית משנה את אופיו כל פעם, בכל חדר ובכל מקום.
נכנסתי דרך הדלת בהיסוס ואור הציף את החדר כניסה המפחיד.
החדר היה נראה כמו חדר רגיל במבט ראשון אבל אם היית חושב שם מחשבה כלשהי, אפילו הקטנה ביותר, היא הייתה מופיעה על הקיר כתובה בדם.
נתקפתי צמרמורת, כאילו מישהו צופה בי, וכמובן שזה נרשם על הקיר.
מהר מאוד הקיר נמלא בכתובות שונות ואז נתקלתי בכתובת שלא הייתה שייכת לי. כמובן שמיד על הקיר מאחורי נכתבה המילה "מוזר".
התקדמתי בחדר הגדול במהירות, לא רציתי להישאר שם, במחשבה שנייה, היה עדיף אילו הייתי נשאר שם.
החדר הבא היה מלחיץ, בכל מקום נראתה הבזק של תמונה, זיכרון ילדות ישן. אבל לא את הטובים, את הזיכרונות בהם פחדתי, נלחצתי או בכיתי. היה לי קשה מאוד להתנתק מהזיכרונות האלו, ידעתי שברגע שאצא מהחדר יש סיכוי שהזיכרונות יישארו כאן.
החדרים המשיכו והמשיכו, בחדר הבא כוח המשיכה השתנה כל הזמן, אחריו היה חדר שהזכיר לי את המגרעות שבי, אחד גרם לי להרגיש כאילו אלפי עיניים ננעצות בי, אחד שגרם לי לשנות את עצמי כדי להתאים לו ואחד שהיה לי קשה מאוד, אחד שהראה לי את הפחד הכי גדול שלי. הפחד שאני אאבד את עצמי ואת היקירים לי, הפחד להיות לבד אפילו בלי להיות עם עצמי. כל הזמן הזה עקבתי אחרי החוט האדום המוזר, הדבר היחיד שהרגשתי חיי בתוך הבית הגדול. הדבר היחיד שגרם לי להרגיש לא כמו עצמי או יותר כמו עצמי. משהו בין לבין... בקיצור הדבר שגרם לי להרגיש לא לבד. ואז אחרי כמה חדרים שאם אני אתאר אותם פה אתם לא תצליחו להירדם, שמעתי קול מאחורי. לחישה שלוחשת: "החוט של הנשמה... החוט של הנשמה..." הצטמררתי, לא העזתי לזוז, לדבר או לנשום. אחרי כמה שניות הצלחתי להסתובב ולראות מאחורי צורה של בן אדם, צורה שתוך כמה שניות התפוגגה ואז מקצה החדר הגיעה נערה בארך בת גילי, היה לה שיער חום בהיר ושפתיים ורדרדות יפפיות, עינייה היו בצבע אמרלד והפנטו אותי. היא דיברה אלי בקול רך, "סוף סוף, החוט האדום הגיע..." ראיתי שגם לחזה שלה מחובר חוט אדום... אותו החוט אדום! הקצה השני שלו!
התקרבתי אליה והיא משכה אותי לנשיקה. נשיקה שבה החוט התנתק ממני. נשיקה שבא הבנתי שצאתי את אהבת חיי. את הנפש התאומה שלי.
גם אחרי הרבה זמן אני לא מצליח למחוק מראשי את התמונה של האיש. האיש אשר התפוגג. האיש שאני פוגש כשאני מסתכל במראה. או בתוך שלוליות. את התמונה שלי.

[Felis Fuscus]

וואה אהבתי את הרעיון של הקטע!
אני לדעת שזה יקום שנתנו לך בפעילות אבל זה עדיין רעיון נחמד ואהבתי את איך שהצגת את זה D:
יש לי רק... כמה הערות ברשותך?
דבר ראשון, והכי קטני בעולם, כתבת לו במקום לא בהתחלה.
ועכשיו להתייחסות האמיתית:
לדעתי לא הצגת את הדמות הראשית כמו שצריך. לא ממש הבנתי על מי אני לקרוא, וזה די קשה לקרוא ככה קטע. היית יותר עסוקה בלתאר את העולם ופחות התעסקת בדמויות.
בנוסף לזה, הקטע עם הבית היה קצת... לא קשור לכלום. זה היה נראה יותר כאילו ניסית למשוך את העלילה מאשר... זה... העלילה...
אבל זה כן קטע טוב ואהבתי את הרעיון שלו מאוד D: