זה נשמע כמו הכותרת של אחד ההגיונות של דקארט ובכנות זה לא מאוד רחוק מזה אבל יש פה פואנטה
לונג סטורי שורט אני מנסה להתעלם מהעבודה בהיסטוריה וביקשתי מחברים שיכתבו לי מה הכי מפחיד אותם ומישהי כתבה שמפחיד אותה שיש חיים אחרי המוות אבל רק של המחשבה. שהתודעה שלנו ממשיכה להתקיים בריק לנצח נצחים
ואז זה יצא ווהו
562 מילים, רפרפתי על זה אבל לא נראה לי שאפשר לקרוא לזה ביטוא

---

בשלב הזה, כבר אין חשיבות למחשבות על ״מה אם״. את נמצאת ככה כבר כל כך הרבה זמן - אם זמן זה בכלל משהו שקיים בתוך כל הריק הזה - בשביל לדעת שאין לך מה לחשוב על מה שהולך להיות בהמשך. עכשיו את כבר מתחילה להבין שאין שום המשך. אין עוד שלב להגיע אליו, ביצה לבקוע ממנה. יש רק את זה. וזה - טוב, זה כלום.

את זוכרת, אבל לא מספיק כדי שזה ישביע את רצונך. את זוכרת מספיק כדי לדעת שאת היית - שהיה לך שם, והיו לך חיים, והיו לך חברים, והייתה לך משפחה והיה לך בית ותחביבים - ושאת כבר אינך. אבל לא כמו שחשבת. למרות שפחדת מזה כל חייך, למרות שתת-המודע שלך תמיד ידע שככה בסוף תהיי, לא הרשית לעצמך להאמין שגורלך הוא קיום על-זמני בתוך הכלום. את לא בטוחה אם זה בגלל שפחדת מדי או בגלל שלא רצית להאמין. יש הרבה דברים שאת לא בטוחה בהם עכשיו בכל מקרה, אז אולי כבר עדיף לך להניח את זה בצד ולנסות לשכנע את עצמך לחשוב על זה בזמן אחר.

זמן. זה עוד משהו שאת לא חושבת שקיים פה. את יודעת, מדעית, שזמן מתקיים כנראה בכל מקום, אבל את לא מרגישה שעבר שום זמן. מבחינתך, היית יכולה למות לפני שנייה ולפני אלפי שנים. הכל נראה לך כל כך קטן פתאום - לא פיזית, כי את לא מסוגלת לראות כלום, כל מה שיש סביבך זה כלום, אלא מחשבתית. את פתאום מבינה איך לשום דבר ממה שאת חווית אין כל כך משמעות. באותו הרגע יש לו משמעות, אבל הקיום האנושי האישי והנקודתי שלך הולך לאיבוד בתוך כל הבלגן הזה. את יודעת עכשיו, בתוך המציאות השקרית של כלום וריק, שיום יבוא ואף אחד לא יזכור אותך.

זה גורם לך לחשוב מה הפואנטה של כל זה. אם משמעות החיים, או איך שלא יבחרו לקרוא לזה, היא רגע אחד של חיים ועוד אינספור רגעים של מחשבה בתוך הריק, אז למה אף אחד לא הודיע לך על זה קודם? למה אף אחד לא אמר לך להתחיל עם השמיניסט ההוא למרות שאת היית שביעיסטית, למה אף אחד לא הציע לך לצלול הכי עמוק שאפשר, למה היקום לא סימן לך איכשהו שאת נמצאת על זמן קצוב? זה נראה לך פייר, אחרי הכל, לדעת אם לא יהיה לך עוד צ׳אנס. את לא רוצה כל כך להאמין בזה, כי את מפחדת שמשמעות החיים היא מה שהתחמקת ממנו כל הזמן שעוד היית בחיים.

או שאולי זאת לא משמעות החיים? אולי, בגלל שאת כבר לא בחיים, את נמצאת במקום אחר? מקום שאת צריכה להתחיל לחקור? ומצד שני, את לא יודעת מה יש לחקור פה בכלל - אם בכלל אפשר לקרוא למה שאת נמצאת בו ״פה״. כי את לא נמצאת בשום מקום. אין לך גוף, את לא רואה ולא שומעת ולא מריחה ולא מרגישה ולא טועמת, את לא מצליחה לספור שניות כדי להבין כמה זמן עובר כי את לא בטוחה אם את סופרת שניות או דקות או שעות או אלפי שנים בכל פעם שאת עושה את הדרך הארוכה מאפס לאחד. את יודעת שאם היה לך גוף, קצב פעימות הלב שלך היה עולה עכשיו.

אבל אין לך את מרגיע הלחץ הטבעי. אין לך גוף שאת מכירה ומכיר אותך בחזרה, איך לך את הפריווילגיה של התרכזות בפעימות הלב במקום המחשבות הטורדניות שלא מפסיקות לעבור לך בראש. כל מה שאת, עד שתמצאי דרך להפוך למשהו אחר, זה המחשבות שרצות לך בראש בלי שנייה של הפסקה. את מרגישה כלואה, אבל את יודעת שמעולם לא היה לך חופש שכזה.

את תוהה אם החופש הוא מה שהפחיד אותך. ותוהה. ותוהה.

---

קצת מוזר לא נראה לי שמאוד אהבתי אבל זה היה אתגר נחמד לעצמי
ת׳׳ב?